דעת הרשב"ם נשים פטורות מהסיבה מפני שאשה כפופה לבעלה

עיין בפסחים קח. אשה בפני בעלה, והטעם שמפרש שם הרשב"ם שאשה כפופה לבעלה ואימת בעלה עליה.


הב"ח בסימן תע"ב כותב שהרשב"ם גורס:
"אשה אצל בעלה" לא בעיא הסיבה. ולכן פירש שהטעם באשה כי כפופה לבעלה ואימת בעלה עליה.
והקשה הב"ח על טעם הרשב"ם:
1. גם באשה חשובה, אמאי אינה מסיבה הלוא צריך שתהא עליה אימת בעלה.
2. אימת בעלה עליה, ודאי אינו כ"כ כאימת האב על הבן, ואף על פי כן בן אצל אביו חייב בהסיבה.
ולענ"ד קשה מאוד לדעת הרשב"א למה בשמש ובעבד צריך להסב, ואין את הטעם שכפופים לאדונם, ואשה פטורה מהסיבה.
לפי הב"ח אפשר לחלק, שגם אשה פטורה רק בפני בעלה, והירושלמי באמת משווה עבד בפני אדונו לאשה בפני בעלה בספק שמסתפק שם.
ולבבלי שפשט שאשה בפני בעלה פטורה, אה"נ שגם עבד בפני אדונו פטור.

מראי מקומות חשובים לנידון:

בירושלמי ריש ערבי פסחים:
אמר רבי לוי: לפי שדרך עבדים להיות אוכלין מעומד וכאן (לכן תיקנו חכמים – שוטנשטיין) להיות אוכלין מסובין. להודיע שיצאו מעבדות לחירות. וכו'.
רבי יוסי בעא קומי רבי סימון:
אפילו עבד לפני רבו ? אפילו אשה לפני בעלה ?
אמר ליה: ברבי, עד כאן שמעתי.

בחק יעקב סימן תעב ס"ו ד"ה השמש מאריך בזה, וז"ל:
הכס"מ פ"ז (מבאר ששמש הוא עבד עברי) כתב השמש אע"פ שמתעסק בצרכי הבית מיסב, לפי שהקונה עבד עברי קונה אדון לעצמו".
וכ"כ מהרי"ל בהלכה הגדה, דעבדים ושפחות חייבין בהסיבה, וכ"ה בירשולמי ריש ערבי פסחים.
אכן בסמ"ק סימן קמד כתב דעבד לפני אדוניו אינו מיסב. - ואפשר דמיירי בעבד כנעני. אבל שלא בפני אדוניו צריך הסיבה, דהא מחוייב בכל המצוות שהנשים חייבות, אף שהסיבה היא זכר לחירות והוא ובניו משועבדים מ"מ אפשר להם בשחרור.
עכ"ל החק יעקב שם.

המסקנא שהגעתי ביישוב דעת הרשב"ם:

על קושיות הב"ח. יש את הדרכים שפירש רבנו מנוח פ"ז הל' חמץ ומצה ה"ח.
בנוגע לחיוב הסיבה באשה חשובה, פירש בדרך א' שמיירי בגברת הבית שאין לה בעל. (וזה תירוץ על קושיית הב"ח למה אשה חשובה חייבת בהסיבה).
ובדרך ג' שם פירש שמה שאשה כפופה לבעלה, הכוונה שטרודה בהכנת הסעודה (וראיתי בשו"ת חזון עובדיה סימן יד שהביא כפירוש זה גם מהר"ן וגם מהר"י מנרבונא)
וזה תירוץ על קושיית הב"ח שבנים יותר כפופים לאביהם וחייבים בהסיבה, והטעם מפני שאינם טרודים בהכנת הסעודה.

ולפי דברי הירושלמי מיושבת הקושיה שהקשיתי, למה עבד עברי שהוא כפוף יותר לאדונו חייב בהסיבה, כפי שמבואר בירושלמי, שהעבד שדרכו לאכול בעמידה, זו הסיבה שתיקנו לו תקנה מיוחדת שיסב כדי "להודיע שיצאו מעבדות לחירות.

ראיתי פעם חידוש גדול שכיוונו לו כמה ת"ח, שאף באלה שפטורים מהסיבה, אבל מכל מקום צריכים לכל הפחות לאכול בישיבה, אבל אם אוכל בעמידה זהו ודאי סתירה לדרך חירות.
אוסיף עוד כמה ספיקות מבי מדרשא.
א. נסתפקו הלומדים איך הדין במקום שאכל בתחילה ללא הסיבה דקיי"ל שצריך לחזור ולאכול, אך בפעם השניה אוכל הוא בפני רבו שאז אינו מיסב, א"כ לכאורה אינו מרוחי כלום באכילתו השניה.
ב. האם נאמר שתלמיד לכתחילה לא יאכל אצל רבו כדי שיוכל לקיים מצוות הסיבה.
ג. אוכל אצל רבו והתחיל באכילת הכזית ללא הסיבה, ובאמצע כזית נסתלק מרבו או שרבו נתן לו רשות, האם חייב להשלים את הכזית בהסיבה.

א. בודאי שמרוויח- בפעם הראשונה אכל המצה שלא כדין ובפעם השניה אכל המצה כדין שהרי פטור מהסיבה.
ב. לא שמענו
ג. לכא' כן