מעלה הערה שהתעוררה לי בשבוע שעבר, אשמח מאד לשמוע רעיונות וכיוונים נוספים.
ירושלמי ע"ז פ"ב ה"ב: "רבי אחא הוה ליה צמרמורין אייתין ליה מן זכרותיה דדוהי [מקום שמשפכין מים לפני ע"ז שכך שמה] ולא אישתה, אייתון לרבי יונה ואישתי, א"ר מנא אילו הוה רבי יונה אבא ידע מאן הוון לא הוה שתי א"ר הונא זאת אומרת שאין מתרפין מגילוי עריות".
לכאו' צ"ע איך שתה רבי יונה והא אין הקב"ה מביא תקלה לידי צדיקים, וקשה גם לפי מה שכתבו התוס' דל"א כן אלא דוקא גבי מידי דאכילה.
ולכאו' יש לומר דמה שאמרו שאין הקב"ה מביא תקלה לידי צדיקים, היינו דוקא כשהקב"ה "מביא", היינו כההיא דגיטין ז. בבני ביתו של רחב"ג שכמעט האכילוהו דבר גדול, וזה אין לו דרך לדעת, ובזה כמו שיש מושג של שומר פתיים ה' אז אצל צדיק יש השגחה מיוחדת שלא להכשל בזה [ושמעתי מא' מגדולי התורה פעם שאם בן אדם רואה שיש לו סיעתא דשמיא מיוחדת להמנע ממאכלות אסורות שלא כדרך הטבע זה קצת גילוי על מעלת האדם], אבל בכגון הכא אולי זה לא נחשב כך, שרבי יונה מעצמו דאג להביא המים, ולכן אף שהוא שוגג מ"מ לא חשיב שהקב"ה "מביא" התקלה.
ועוד שאולי היה לו לרבי יונה לברר מהיכן מקור המים. וכיו"ב כתב הריטב"א בשבת יב: על ההיא דרבי ישעמאל שקרא והטה, דכיון שעבר על דברי חביריו וקרא לאור הנר, קרהו הדבר שהטה [אם כי מלשונו משמע שדוקא שם שהיה כמזיד לעבור על דברי חביריו]. ויל"ע אם לדרכו מיושב גם ההיא דגיטין ז. שנחשב שרחב"ג פשע במה שהטיל אימה יתירה בתוך ביתו, כיעו"ש.
והנה בנדרים י. אמרו דצדיקים מתאוין להביא קרבן חטאת לפי שאין הקב"ה מביא תקלה וכו', ולהנתבאר שפיר גם צדיק יכול לחטוא בשוגג באופנים מסויימים, וכמבואר, וצ"ל דשם הוא השאלת הלשון, והכוונה היא שבד"כ צדיקים לא חוטאים לפי שהם נזהרים מכל נדנוד חטא ועושים משמרת למשמרת [ולפ"ז מיושב מה שהקשה השואל ומשיב דהא לר"ת רק במידי דאיכלה אינם חוטאים. ולהנ"ל יבואר דמ"מ במציאות לא יוצא להם לחטוא כיון שנזהרים מאד מאד, וכ"ש במידי דיש בו חיוב חטאת\ ובדובר צדק ברכות ד. כתב רבי צדוק הכהן דסתם חטאת היא חטאת חלב כמ"ש הרא"ש בנדרים וא"כ הוי מידי דאכילה, ושאר חטאות לא שכיחי, ולכך היו מתאוין, ע"ש.].
והנה בפשטות האיסור שהיה שם אצל רבי יונה היה איסור תקרובת עבודה זרה, ועם אמנם דהוא בייהרג ואל יעבור כמבואר, מכל מקום אולי יש לומר לפי השיטות הסוברות דתקרובת ע"ז אינה אסורה אלא מדרבנן, וכיון דהיה שוגג, א"כ הלא כתב הנתיבות דשוגג באיסור דרבנן לא מיקרי עבירה ואי"צ על זה תשובה וכפרה, וא"כ אולי בכה"ג ל"ש להקשות כנ"ל כיון דלא מיקרי תקלה כלל, ודו"ק [והוא חידוש שבדבר שהוא ייהרג ואל יעבור, בשוגג אי"צ כפרה כלל...].
מיהו לכאורה זה אינו, דהא אפילו להשיטות שתקרובת ע"ז אסורה רק מדרבנן מ"מ זהו רק בהנאה, אבל באכילה אסור מן התורה כמבואר בתוס' ב"ק עב, ועוד ראשונים. רק הרשב"א בקדושין נח: הביא שיטה דגם באכילה אינו אלא מדרבנן. אלא שבאמת בביאור הגר"א יו"ד סי' קנה סקי"ד מבואר דאינו פשוט באומר לו הבא לי מים סתם והביא לו ממקום של ע"ז שאסור, והוא מחלוקת הר"ן והתוס', ואולי גם להאוסרים מ"מ אינו אלא מדרבנן, וחידוש.
שו"ר שיש מקום ליישב עפ"י מה שמשמע מתוס' חולין ה: שכלל זה נאמר רק בדורות הראושןנים, ולא בימי האמוראים, כיעו"ש.
ירושלמי ע"ז פ"ב ה"ב: "רבי אחא הוה ליה צמרמורין אייתין ליה מן זכרותיה דדוהי [מקום שמשפכין מים לפני ע"ז שכך שמה] ולא אישתה, אייתון לרבי יונה ואישתי, א"ר מנא אילו הוה רבי יונה אבא ידע מאן הוון לא הוה שתי א"ר הונא זאת אומרת שאין מתרפין מגילוי עריות".
לכאו' צ"ע איך שתה רבי יונה והא אין הקב"ה מביא תקלה לידי צדיקים, וקשה גם לפי מה שכתבו התוס' דל"א כן אלא דוקא גבי מידי דאכילה.
ולכאו' יש לומר דמה שאמרו שאין הקב"ה מביא תקלה לידי צדיקים, היינו דוקא כשהקב"ה "מביא", היינו כההיא דגיטין ז. בבני ביתו של רחב"ג שכמעט האכילוהו דבר גדול, וזה אין לו דרך לדעת, ובזה כמו שיש מושג של שומר פתיים ה' אז אצל צדיק יש השגחה מיוחדת שלא להכשל בזה [ושמעתי מא' מגדולי התורה פעם שאם בן אדם רואה שיש לו סיעתא דשמיא מיוחדת להמנע ממאכלות אסורות שלא כדרך הטבע זה קצת גילוי על מעלת האדם], אבל בכגון הכא אולי זה לא נחשב כך, שרבי יונה מעצמו דאג להביא המים, ולכן אף שהוא שוגג מ"מ לא חשיב שהקב"ה "מביא" התקלה.
ועוד שאולי היה לו לרבי יונה לברר מהיכן מקור המים. וכיו"ב כתב הריטב"א בשבת יב: על ההיא דרבי ישעמאל שקרא והטה, דכיון שעבר על דברי חביריו וקרא לאור הנר, קרהו הדבר שהטה [אם כי מלשונו משמע שדוקא שם שהיה כמזיד לעבור על דברי חביריו]. ויל"ע אם לדרכו מיושב גם ההיא דגיטין ז. שנחשב שרחב"ג פשע במה שהטיל אימה יתירה בתוך ביתו, כיעו"ש.
והנה בנדרים י. אמרו דצדיקים מתאוין להביא קרבן חטאת לפי שאין הקב"ה מביא תקלה וכו', ולהנתבאר שפיר גם צדיק יכול לחטוא בשוגג באופנים מסויימים, וכמבואר, וצ"ל דשם הוא השאלת הלשון, והכוונה היא שבד"כ צדיקים לא חוטאים לפי שהם נזהרים מכל נדנוד חטא ועושים משמרת למשמרת [ולפ"ז מיושב מה שהקשה השואל ומשיב דהא לר"ת רק במידי דאיכלה אינם חוטאים. ולהנ"ל יבואר דמ"מ במציאות לא יוצא להם לחטוא כיון שנזהרים מאד מאד, וכ"ש במידי דיש בו חיוב חטאת\ ובדובר צדק ברכות ד. כתב רבי צדוק הכהן דסתם חטאת היא חטאת חלב כמ"ש הרא"ש בנדרים וא"כ הוי מידי דאכילה, ושאר חטאות לא שכיחי, ולכך היו מתאוין, ע"ש.].
והנה בפשטות האיסור שהיה שם אצל רבי יונה היה איסור תקרובת עבודה זרה, ועם אמנם דהוא בייהרג ואל יעבור כמבואר, מכל מקום אולי יש לומר לפי השיטות הסוברות דתקרובת ע"ז אינה אסורה אלא מדרבנן, וכיון דהיה שוגג, א"כ הלא כתב הנתיבות דשוגג באיסור דרבנן לא מיקרי עבירה ואי"צ על זה תשובה וכפרה, וא"כ אולי בכה"ג ל"ש להקשות כנ"ל כיון דלא מיקרי תקלה כלל, ודו"ק [והוא חידוש שבדבר שהוא ייהרג ואל יעבור, בשוגג אי"צ כפרה כלל...].
מיהו לכאורה זה אינו, דהא אפילו להשיטות שתקרובת ע"ז אסורה רק מדרבנן מ"מ זהו רק בהנאה, אבל באכילה אסור מן התורה כמבואר בתוס' ב"ק עב, ועוד ראשונים. רק הרשב"א בקדושין נח: הביא שיטה דגם באכילה אינו אלא מדרבנן. אלא שבאמת בביאור הגר"א יו"ד סי' קנה סקי"ד מבואר דאינו פשוט באומר לו הבא לי מים סתם והביא לו ממקום של ע"ז שאסור, והוא מחלוקת הר"ן והתוס', ואולי גם להאוסרים מ"מ אינו אלא מדרבנן, וחידוש.
שו"ר שיש מקום ליישב עפ"י מה שמשמע מתוס' חולין ה: שכלל זה נאמר רק בדורות הראושןנים, ולא בימי האמוראים, כיעו"ש.
