שם איתא בגמ' כל העונה אמן כמוציא שבועה מפיו, ואי"ז דין שומע כעונה, אלא שבועה דידיה ממש, עי' בזהנבשר אמר:אולי וענתה האשה אמן אמן, וחשיב שבועה, א"כ שומע כעונה, לא? אמנם לא דין שומע כעונה ממש, עכ"פ חזינן שאם מישהו מסכים לדברי השני נחשב כאילו אמר, וחשיב לו שבועה.
דין שומע כעונה נאמר במצוות שבאמירה: ברכת המזון, קריאת ההלל וכיוצא בהן;נתנאל 300 אמר:מצוות שמקיימים על ידי שמיעה, כגון שופר ומגילה, שומע כעונה.
כך היא דעתו של רבי עקיבא בפרק חמישי דסוטה:נתנאל 300 אמר:שירת הים יש דעה בגמרא שבנ"י יצאו מפי משה מדין שומע כעונה.
כלומר, השירה נאמרה בסגנון של אמירה וענייה, והעונה הרי הוא כמוציא את האמירה מפיו (כמו העונה אמן אחר שבועה), ואין לה נגיעה לדין 'שומע כעונה'.כֵּיצַד אָמְרוּ שִׁירָה, כְּגָדוֹל הַמַּקְרֶא אֶת הַלֵּל וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו רָאשֵׁי פְּרָקִים, משֶׁה אָמַר 'אָשִׁירָה לַּייָ' וְהֵן אוֹמְרִים 'אָשִׁירָה לַּייָ', משֶׁה אָמַר 'כִּי גָאֹה גָּאָה' וְהֵן אוֹמְרִים 'אָשִׁירָה לַּייָ'.
זה וודאי שזה מצוות שבדיבור אבל סוף סוף מקיימים אותם על ידי שמיעה ויש דעה שלא צריך בכלל דיבור ומספיק שמיעה וזה שומע כעונהמשה נפתלי אמר:דין שומע כעונה נאמר במצוות שבאמירה: ברכת המזון, קריאת ההלל וכיוצא בהן;נתנאל 300 אמר:מצוות שמקיימים על ידי שמיעה, כגון שופר ומגילה, שומע כעונה.
לעומתן, שופר, זכירת מעשה עמלק וקריאת מגילת אסתר – הן מצוות שבשמיעה: לשמוע קול שופר, לשמוע קריאת פרשת 'זכור' ולשמוע קריאת המגילה, ואין להן נגיעה לדין 'שומע כעונה'.
העיון יעקב כותב שפליגי הני תנאי אי שומע כעונה או לא שלר' עקיבא שומע כעונה וכמו שאומר רש"י שם "כגדול המקרא את ההלל ומוציא את האחרין ידי חובתן" ע"ש.משה נפתלי אמר:כך היא דעתו של רבי עקיבא בפרק חמישי דסוטה:נתנאל 300 אמר:שירת הים יש דעה בגמרא שבנ"י יצאו מפי משה מדין שומע כעונה.
כלומר, השירה נאמרה בסגנון של אמירה וענייה, והעונה הרי הוא כמוציא את האמירה מפיו (כמו העונה אמן אחר שבועה), ואין לה נגיעה לדין 'שומע כעונה'.כֵּיצַד אָמְרוּ שִׁירָה, כְּגָדוֹל הַמַּקְרֶא אֶת הַלֵּל וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו רָאשֵׁי פְּרָקִים, משֶׁה אָמַר 'אָשִׁירָה לַּייָ' וְהֵן אוֹמְרִים 'אָשִׁירָה לַּייָ', משֶׁה אָמַר 'כִּי גָאֹה גָּאָה' וְהֵן אוֹמְרִים 'אָשִׁירָה לַּייָ'.
ירושלמי מגילה פ"ד ה"אמשה נפתלי אמר:וקריאת מגילת אסתר – היא מצווה שבשמיעה: לשמוע קריאת המגילה, ואין לה נגיעה לדין 'שומע כעונה'.
והרי אנו מברכים על מקרא מגילה זולת בנשים ,וכמו שכתב המרדכי פ"א דמגילה רמז תשעט.מה נתנה לאחר ומברך עליה זה קורא וזה מברך ,רבי הונא בשם רבי ירמיה מכאן ששומע כקורא, כתיב אשר קרא מלך יהודה ולא שפן קרייה, אלא מכאן ששומע כקורא.
ועתה לא תקשה לריב"ל מן התוספתא, דהא נשים חייבות בשמיעה ולא בקריאה, ומשום הכי אין אינן מוציאות אנשים.
ונראה לראבי"ה, דנשים מברכות על משמע מגילה.
כן מוכח מדברי הר"ן פ"ק דפסחים, שכשופר כמגילה המצוה היא השמיעה. שכתב וז"ל:משה נפתלי אמר:שופר וקריאת מגילת אסתר – הן מצוות שבשמיעה.
ותדע שכן הוא, דהא רבנן דבעו מיניה דרבי חייא בר אבא 'שמע ולא ענה מהו', תפשוט להו מקריאת המגילה דלית בה אלא שמיעה בלבד? אלא לאו ש"מ דבמגילה בלאו טעמא דשומע כעונה יוצא ידי חובה.אִיכָּא לְמֵידַק, מִפְּנֵי מָה אָנוּ מְבָרְכִין בִּמְגִלָּה עַל קְרִיאָתָהּ, וּבְשׁוֹפָר תִּקְּנוּ הַבְּרָכָה עַל שְׁמִיעָתוֹ, נַעֲבֵד אִפְּכָא שֶׁתְּהֵא בִּרְכַּת מְגִלָּה עַל הַשְּׁמִיעָה וּבִרְכַּת שׁוֹפָר עַל הַתְּקִיעָה. יֵשׁ לוֹמַר, שֶׁלְּפִי שֶׁבִּמְגִלָּה יֵשׁ פִּסּוּק אוֹתִיּוֹת שֶׁצָּרִיךְ לִשְׁמֹעַ אוֹתָן, תִּקְּנוּ בִּרְכָתָהּ עַל קְרִיאָתָהּ לְלַמֵּד שֶׁלֹּא בְּקוֹל בִּלְבַד הוּא יוֹצֵא אֶלָּא בִּשְׁמִיעַת קְרִיאָתָהּ, אֲבָל בְּשׁוֹפָר אֵין לְשׁוֹן תְּקִיעָה מוֹכִיחַ פִּסּוּק קוֹלוֹת יוֹתֵר מִשְּׁמִיעָה.
והלא כך כתב הר"ן גופיה מגילה ד .משה נפתלי אמר:כן מוכח מדברי הר"ן פ"ק דפסחים, שכשופר כמגילה המצוה היא השמיעה. שכתב וז"ל:משה נפתלי אמר:שופר וקריאת מגילת אסתר – הן מצוות שבשמיעה.
אִיכָּא לְמֵידַק, מִפְּנֵי מָה אָנוּ מְבָרְכִין בִּמְגִלָּה עַל קְרִיאָתָהּ, וּבְשׁוֹפָר תִּקְּנוּ הַבְּרָכָה עַל שְׁמִיעָתוֹ, נַעֲבֵד אִפְּכָא שֶׁתְּהֵא בִּרְכַּת מְגִלָּה עַל הַשְּׁמִיעָה וּבִרְכַּת שׁוֹפָר עַל הַתְּקִיעָה. יֵשׁ לוֹמַר, שֶׁלְּפִי שֶׁבִּמְגִלָּה יֵשׁ פִּסּוּק אוֹתִיּוֹת שֶׁצָּרִיךְ לִשְׁמֹעַ אוֹתָן, תִּקְּנוּ בִּרְכָתָהּ עַל קְרִיאָתָהּ לְלַמֵּד שֶׁלֹּא בְּקוֹל בִּלְבַד הוּא יוֹצֵא אֶלָּא בִּשְׁמִיעַת קְרִיאָתָהּ, אֲבָל בְּשׁוֹפָר אֵין לְשׁוֹן תְּקִיעָה מוֹכִיחַ פִּסּוּק קוֹלוֹת יוֹתֵר מִשְּׁמִיעָה.
אבל דעת הר"ן, דבין שופר ובין מגילה המצווה היא הן בהשמעת ודיבור הקול ,ובין בשמיעה, וכדעת המנ"ח מצווה קה.וכן פרש"י וה"ג כתבו, שהנשים אינם חייבות אלא בשמיעה, אבל קריאתן לא תוציא את הרבים ידי חובתן שחייבין בקריאה.
וכן במגילה ,האנשים חייבים בשניהם ,והנשים רק בשמיעה ,וכלשון הר"ן אינם חייבות אלא בשמיעה.דשניהם ,הן השמיעה והן התקיעה היא המצווה ,ואחד בלא חבירו לא מהני.
איך נדע את הדבר אשר כל רבותינו הראשונים לא ידעהו, ונשתוו כולם בדבר שמגילה מצוותה(לפחות גם) בקריאתה .משה נפתלי אמר:תדע שכן הוא, דהא רבנן דבעו מיניה דרבי חייא בר אבא 'שמע ולא ענה מהו', תפשוט להו מקריאת המגילה דלית בה אלא שמיעה בלבד? אלא לאו ש"מ דבמגילה בלאו טעמא דשומע כעונה יוצא ידי חובה.
וגדר הדברים נראה, כי עיקר מצות שופר היא שמיעת הקול היוצא מן השופר, אלא שתנאי המצוה הוא שהקול יבוא מכח תקיעה; לאפוקי שמע קול תקיעת קוף, שאף על פי ששמע קול שופר, מכל מקום אינו יוצא ידי חובה משום שקול השופר לא בא מכח תקיעה.האחד בא לגור אמר:בין שופר ובין מגילה המצווה היא הן בהשמעת ודיבור הקול והן בשמיעה, וכדעת המנ"ח מצווה תה: דשניהם, הן השמיעה והן התקיעה, היא המצוה, ואחד בלא חבירו לא מהני.
הא דבעינן שלא ישמע מקוף ,אין לו שייכות כלל להא דהתקיעה חלק מהמצווה, אלא שבלאו הכי לאו שם שמיעת מגילה עליה, ותדע לך דאטו נשים יוצאות ידי חובתןמשה נפתלי אמר:וגדר הדברים נראה, כי עיקר מצות שופר היא שמיעת הקול היוצא מן השופר, אלא שתנאי המצוה הוא שהקול יבוא מכח תקיעה; לאפוקי שמע קול תקיעת קוף, שאף על פי ששמע קול שופר, מכל מקום אינו יוצא ידי חובה משום שקול השופר לא בא מכח תקיעה.
והיינו נמי גדרה של קריאת המגילה: שמיעת דברים הנקראים מתוך ספר.
וז"ל הרא"ש פ"ק דפסחים סימן יושמיעת קריאת המגילה מפי הקורא זו היא צורת המצוה, ואין היציאה ידי חובה מדין שומע כעונה
לשון המרדכי פ"ד דר"ה רמז תשכאולקרוא את ההלל , אע"פ דשומע כעונה כמו גבי מקרא מגילה, מ"מ מצווה לענות בראשי פרקים, אע"פ דשומע כעונה.
.ורשב"ט הביא ראיה מתוספתא דמגילה, מעשה בר"מ שקרא מגילה מיושב בביהכנ"ס של טיבעון ונתנה לאחר ובירך עליה, ופריך עליה בירושלמי זה קורא וזה מברך, אמר רבי ירמיה, מכאן שהשומע כקורא, וכי היכי דהשומע כעונה ה"נ שומע כתוקע
זה האיש לא ידענו מה היה לו! וכי המקשן לא ידע שיוצאים ידי חובת קריאת המגילה בשמיעה בלבד עד שרבי הונא בשם רבי ירמיה גילה לו את הסוד כי שומע כעונה?האחד בא לגור אמר:ירושלמי מגילה פ"ד ה"א: מה נתנה לאחר ומברך עליה, זה קורא וזה מברך? רבי הונא בשם רבי ירמיה, מכאן ששומע כקורא.
ביאור דברי הרא"ש:האחד בא לגור אמר:ז"ל הרא"ש פ"ק דפסחים סימן י: ולקרוא את ההלל, אע"פ דשומע כעונה כמו גבי מקרא מגילה, מ"מ מצוה לענות בראשי פרקים, אע"פ דשומע כעונה.
לשון המרדכי פ"ד דר"ה רמז תשכא: ורשב"ט הביא ראיה מתוספתא דמגילה, מעשה בר"מ שקרא מגילה מיושב בביהכנ"ס של טיבעון ונתנה לאחר ובירך עליה, ופריך עליה בירושלמי זה קורא וזה מברך, אמר רבי ירמיה, מכאן שהשומע כקורא, וכי היכי דהשומע כעונה ה"נ שומע כתוקע.
כמה מתעקש המתעקש לקיים דעתו, ובעקבות כך מעוות עלינו את דברי הירשלמי הברורים.משה נפתלי אמר:זה האיש לא ידענו מה היה לו! וכי המקשן לא ידע שיוצאים ידי חובת קריאת המגילה בשמיעה בלבד עד שרבי הונא בשם רבי ירמיה גילה לו את הסוד כי שומע כעונה?האחד בא לגור אמר:ירושלמי מגילה פ"ד ה"א: מה נתנה לאחר ומברך עליה, זה קורא וזה מברך? רבי הונא בשם רבי ירמיה, מכאן ששומע כקורא.
אלא כי קשיא ליה הכי קשיא ליה: והרי אין מברכין אלא על קיום מצוה שיש בה מעשה, ואם כן איך מברך זה שאינו קורא אלא שומע בלבד?
ועל כך באה התשובה: שמיעה נחשבת מעשה כי שומע כקורא.
רק הקורא את הרא"ש קריאה עם נגיעות מוקדמות, יוכל לעות את הדברים בצורה כה בולטת, ועוד להאשים את הקורא בצורה ישרה ,בקריאה שטחית.משה נפתלי אמר:ביאור דברי הרא"ש:האחד בא לגור אמר:ז"ל הרא"ש פ"ק דפסחים סימן י: ולקרוא את ההלל, אע"פ דשומע כעונה כמו גבי מקרא מגילה, מ"מ מצוה לענות בראשי פרקים, אע"פ דשומע כעונה.
לשון המרדכי פ"ד דר"ה רמז תשכא: ורשב"ט הביא ראיה מתוספתא דמגילה, מעשה בר"מ שקרא מגילה מיושב בביהכנ"ס של טיבעון ונתנה לאחר ובירך עליה, ופריך עליה בירושלמי זה קורא וזה מברך, אמר רבי ירמיה, מכאן שהשומע כקורא, וכי היכי דהשומע כעונה ה"נ שומע כתוקע.
מפני מה בברכת ההלל מברכים בנוסח 'לקרא', והלוא נקיטינן שגם מי שאינו עונה ראשי פרקים יוצא ידי חובת קריאת ההלל בשמיעה בלבד מטעם דשומע כעונה, ואם כן הוה לן לברך בנוסח 'על מקרא' כמו שאנו מברכים 'על מקרא מגלה'?
הקורא את דברי הרא"ש קריאה שטחית בלבד אכן נדמה לו שאמור בהם כי את קריאת המגלה יוצאים מדין שומע כעונה, אך לא כן הקורא את דברי הרא"ש קריאה עיונית.
ביאור דברי המרדכי:
בירך על השופר ותקע מקצת התקיעות, ושלח השופר לאחר לסיים התקיעות – האם התוקע השני צריך לחזור ולברך? כלומר, האם מקצת התקיעות שתקע הראשון נחשבות לגבי השני הפסק בין הברכה למעשה המצוה שהוא עושה עכשו, שהרי את המעשה של התקיעות הראשונות לא עשה הוא.
ועל כך הביא רשב"ט ראיה מן הירושלמי שאין כאן הפסק, שכן השני ששמע את התקיעות הראשונות הרי הוא כמי שהוא בעצמו עשה את מעשה התקיעות.
וכן הדין בברכה ראשונה דהואיל והכל עוסקין במצווה אחת במגילה לצאת בה ושומע כעונה שפיר דמי שראובן יברך מנ"ח ושמעון יקרא
א. מצות עשה מדברי סופרים שיהיו ימי הפורים נזכרים בכל שנה ושנה לדור דור. ותיקנוה שתהא הזכירה בפה ובספר.האחד בא לגור אמר:מהי קריאה דמגילה ומהי שמיעה דמגילה, ומהו שלימדונו הראשונים שנתחייבו אנשים בקריאה, ונשים בשמיעה בלבד.
כותב הדברים כמתנבא מפי הגבורה, אבל רבותינו לא אמרו, אלא שאדם חייב בקריאת המגילה ותו לא מידי, ולא הזכירו שני צורות בקיום המצווה .משה נפתלי אמר:א. מצות עשה מדברי סופרים שיהיו ימי הפורים נזכרים בכל שנה ושנה לדור דור. ותיקנוה שתהא הזכירה בפה ובספר.האחד בא לגור אמר:מהי קריאה דמגילה ומהי שמיעה דמגילה, ומהו שלימדונו הראשונים שנתחייבו אנשים בקריאה, ונשים בשמיעה בלבד.
זכירה זו מתקיימת באחד משני אופנים: האופן האחד - קריאת המגילה מתוך הספר (ואז אע"פ שלא השמיע לאזניו יצא); והאופן השני – שמיעת המגילה מפי הקורא מתוך הספר.
לא כתבו הראשונים שאישה לא יכולה להוציא איש בגלל שאיש יכול לצאת בקריאה והאישה לא, אלא שהאיש חייב בקריאה ואישה אינה יכולה להוציאו במה שחייב,מטעם זה סוברים מקצת מרבותינו הראשונים, שחיובה של האשה במגילה אינה אלא חיוב שמיעה, ומאחר שכן, לענין קריאה היא נחשבת כאינה מחויבת בדבר, והשומע את הקריאה מפיה הרי הוא כמי ששמע מפי קורא שאינו מחויב בדבר. בקיום המצווה
אינו דומה כלל, לדברי השומע יוצא ע"י שמייחסים אליו הדיבור וכדברי הירושלמי וכל הראשונים, רק שבדבר שאופן הקריאה של המוציא היא ע"י קריאה מתוך הכתוב, שייך לייחס את השמיעה של השומעים אל הקריאה מהספר ,משא"כ במילים שנאמרות בע"פ הוא ס"ד דלא, אבל לדברך יוצאים בשמיעה בעלמא .כשתמצא לומר, קרובים דברי לדברי מר, דאמר 'טעמא דלא פשט להו ממגילה, יתכן משום שבקריאה פשיטא להו ששומע כקורא וכי מספקא להו באמירה', אלא שאני אומר דלא פשט להו ממגילה, משום שבמגילה די בשמיעה לבד
דבר זה אינו מוסכם אצל רבותינו, עיין ב"י סימן תרפט שמצדד שבעינן אף להשמיע באוזניו לעיכובא משום פירסומי ניסא, ובכל אופן גם לסוברים שבמגילה סגי בקריאה היינו משום דהא דבעינן שמיעה אצל הקורא, הוא משום שרק בכך מתקיים כאן קריאה הנשמעת (שהוא ענין הדיבור ), ואף אם בפועל אינו שומע הרי נקראו כאן הדברים ויצאו מכלל הרהור, אבל בתקיעה שאינו אלא קול בעלמא, אי אינו שומע אין בזה כלום.הבחנתי הבחנה בין מצות שופר למצות מגילה: התוקע בשופר ולא השמיע לאזניו קיימא לן דלא יצא, והקורא את המגילה ולא השמיע לאזניו יצא.
א. דברי טעם הם ליישב בשופי את העולה מסוגיא דלולב הגזול, שאין אנו נזקקים לדין שומע כעונה בשביל לצאת ידי חובת קריאת המגילה בשמיעה בלבד.האחד בא לגור אמר:א. כותב הדברים כמתנבא מפי הגבורה.
ב. רבותינו לא אמרו, אלא שאדם חייב בקריאת המגילה ותו לא מידי, ולא הזכירו שתי צורות בקיום המצווה.
ג. לדבריך בהכרח הפירוש הוא, שאישה אינה יכולה כלל לצאת בקריאה, ולא שמענו מעולם שאישה חמורה מאיש.
ד. עיין ב"י סימן תרפט שמצדד שבעינן אף להשמיע באוזניו לעיכובא משום פירסומי ניסא.
ולכאורה, אם נשים פטורות מקריאת המגילה, אין האשה יוצאה ידי חובתה בקריאה בלא שמיעה, ואם קראה ולא השמיעה לאזניה – לא יצאה. וצ"ע.ובה"ג פירש דאין הנשים מוציאות אנשים, וראיה מתוספתא דמגילה 'נשים ועבדים וקטנים פטורים מלקרות המגילה'. ומהשתא הוו להו שאינם מחויבות בדבר ואין מוציאין אחרים ידי חובתן.
א. אין ממציאים על סמך קושיות אשר אפשר ליישבם בהרבה אופנים אחרים, גדרי מצוות אשר לא שיערום רבותינו ולא עלתה על ליבם, ואשר נסתרים מדבריהם.משה נפתלי אמר:א. דברי טעם הם ליישב בשופי את העולה מסוגיא דלולב הגזול, שאין אנו נזקקים לדין שומע כעונה בשביל לצאת ידי חובת קריאת המגילה בשמיעה בלבד.האחד בא לגור אמר:א. כותב הדברים כמתנבא מפי הגבורה.
ב. רבותינו לא אמרו, אלא שאדם חייב בקריאת המגילה ותו לא מידי, ולא הזכירו שתי צורות בקיום המצווה.
ג. לדבריך בהכרח הפירוש הוא, שאישה אינה יכולה כלל לצאת בקריאה, ולא שמענו מעולם שאישה חמורה מאיש.
ד. עיין ב"י סימן תרפט שמצדד שבעינן אף להשמיע באוזניו לעיכובא משום פירסומי ניסא.
ב. לדבריך, כיצד זה תורה חדשה תצא מאת בה"ג: מצות שמיעת המגילה. אתמהה.
ג. ז"ל המרדכי:
ולכאורה, אם נשים פטורות מקריאת המגילה, אין האשה יוצאה ידי חובתה בקריאה בלא שמיעה, ואם קראה ולא השמיעה לאזניה – לא יצאה. וצ"ע.ובה"ג פירש דאין הנשים מוציאות אנשים, וראיה מתוספתא דמגילה 'נשים ועבדים וקטנים פטורים מלקרות המגילה'. ומהשתא הוו להו שאינם מחויבות בדבר ואין מוציאין אחרים ידי חובתן.
מה בא זה אם לא לקנטר אטו אנא לא אמינא דספק הוא?שפיל לסיפא דמילי: ומכל מקום הדבר דחוק, כיון דחזינן דתלמודא משמע ליה דמגילה וקריאת שמע שוים הם, מנין לנו לחלק ביניהן.
ובשעה"צ שם ס"ק זואע"ג דבעלמא קיי"ל דאם לא השמיע באוזניו יצא כדלעיל בסימן "סב" וסימן "קפה" ,הכא לענין מגילה דהוא משום פירסומי ניסא, החמירו בו יותר דהשמיעה לאזנו הוא לעיכובא.
ב"י ,ולפ"ז מי שקורא המגילה לעצמו ,צריך להיזהר מאוד שישמיע לאזנו דאל"ה אפילו בדיעבד לא יצא .
א. טרם הבהרת ועדיין לא הגדרת, ולוּ במשפט אחד, את גדרו של החיוב הכפול: חיוב קריאה וחיוב שמיעה.האחד בא לגור אמר:כבר ביארתי בפשטות לרוצה לשמוע, אנשים חייבים גם בקריאה וגם בשמיעה.
א.צורת קריאה מושלמת היא ע"י דבר הראוי לשמיעה, שאל"כ הרי זה הרהור בעלמא .משה נפתלי אמר:א. טרם הבהרת ועדיין לא הגדרת, ולוּ במשפט אחד, את גדרו של החיוב הכפול: חיוב קריאה וחיוב שמיעה.האחד בא לגור אמר:כבר ביארתי בפשטות לרוצה לשמוע, אנשים חייבים גם בקריאה וגם בשמיעה.
ב. לטעמך, מה טעם קרא ולא השמיע לאזנו יצא? חיוב שמיעה היכא אזל?
כאשר אדם סוגר פיו, לא יועילו כל ממטרים שבעולם.משה נפתלי אמר:שאלתי כענין, ונעניתי שלא כהלכה.
שאלתי: חיוב שמיעה מוסף על חיוב קריאה מה טיבו? ואם יש חיוב שמיעה, כיצד יוצאים ידי חובה בקריאה בלא שמיעה?
ונעניתי: צורת הקריאה היא כך וכך; כך וכך היא צורת הדיבור. נשיאים ורוח – וגשם אין.
מי זה הראשונים שאומרים שמצווה בשמיעה?נתנאל 300 אמר:במקרא מגילה יש מחלוקת האם המצווה היא בשמיעה או בקריאה
אמרת: אנשים חייבים גם בקריאה וגם בשמיעה.האחד בא לגור אמר:לא אמרתי מעולם שמוסף על חיוב קריאה גם כן חיוב שמיעה ושאפשר לחלק בפועל את הקריאה מהשמיעה.