בסוטה ז,א נחלקו רבי יהודה ורבנן אם בעל נאמן להתייחד עם אשתו סוטה. רבי יהודה אומר שנאמן ק"ו מנדה, ומה נדה שאיסורה בכרת נאמן, סוטה שאיסורה בלאו לא כ"ש. ורבנן סברי היא הנותנת: נדה דכרת חמירא ליה ומהימן, סוטה דלאו לא חמירא ליה ולא מהימן.
ונתקשיתי טובא, הלא בעונת הווסת הוי רק איסור עשה דוהזרתם את בני ישראל מטומאותם ואעפ"כ נאמן, וא"כ רואים שנאמנותו אינה משום דכרת חמירא ליה, ולפי זה גם בסוטה אמאי לא יהא נאמן?
(ואף למ"ד ווסתות דרבנן די"ל דכיון דכל האיסור מדרבנן הם אסרו והם האמינוהו, הא לדעת הרא"ה והנוב"י גם מ"ד ווסתות דרבנן מודה דאסורה מה"ת כל זמן הווסת, אלא דלהרא"ה הוסיפו לאסור מדרבנן כל עונת הווסת אף קודם שעה שרגילה לראות, ולהנוב"י הוסיפו לאסור גם אחר זמן הווסת אם לא בדקה, אבל איסור תשמיש בעונת הווסת עצמו מדאורייתא).
ונתקשיתי טובא, הלא בעונת הווסת הוי רק איסור עשה דוהזרתם את בני ישראל מטומאותם ואעפ"כ נאמן, וא"כ רואים שנאמנותו אינה משום דכרת חמירא ליה, ולפי זה גם בסוטה אמאי לא יהא נאמן?
(ואף למ"ד ווסתות דרבנן די"ל דכיון דכל האיסור מדרבנן הם אסרו והם האמינוהו, הא לדעת הרא"ה והנוב"י גם מ"ד ווסתות דרבנן מודה דאסורה מה"ת כל זמן הווסת, אלא דלהרא"ה הוסיפו לאסור מדרבנן כל עונת הווסת אף קודם שעה שרגילה לראות, ולהנוב"י הוסיפו לאסור גם אחר זמן הווסת אם לא בדקה, אבל איסור תשמיש בעונת הווסת עצמו מדאורייתא).