אמירת היהי רצון בברכת כהנים רק כשיש כמה כהנים?

אברך

משתמש ותיק
בנוגע ל'יהי רצון' שנוהגים לומר בברכת כהנים שבמוסף של יו"ט, בעת שמאריכים הכהנים בנעימה בתיבת 'שלום', האם ידוע למי מחו"ר הפורום שליט"א, האם קיימת דעה, או פסק הלכה, שאין לומר היהי רצון אלא רק כאשר יש לפחות 2 כהנים?
 

shchiche.com

משתמש רגיל
בעזה"י
הנה זה ברור שישנם דעות וצדדים שנזכרו בפוסקים שברכת כהנים עיקרה מה"ת רק כשיש לכה"פ שני כהנים, אבל אם יש רק כהן יחיד אי"ז אלא מדרבנן, ובאמת מסתבר לפי צד זה שעיקר אמירת הרבון הוא באופן שיש ב' כהנים לכה"פ, אבל לא מסתבר שאין תועלת כלל באופן שיש כהן א', שהרי יש כאן לפנינו עכ"פ ברכת כהנים דרבנן ולמה שיפסיד שלא לומר הרבון באופן זה.
אמנם מ"מ יתכן לצדד לפי צד זה, שמי שאמר בפני כהן אחד הרבון, כגון שנזדמן לו להפלל בהכנ"ס שאין שם אלא כהן אחד, אם אח"כ יזדמן לו להתפלל בבהכנ"ס שיש שם שני כהנים יהיה לו תועלת לומר שוב הרבון, מאחר שיש כאן כבר ברכה דאורייתא.
והטעם שעיקר נסמך על ברכת כהנים הביא בפי' רב ניסים גאון [ברכות נה ע"ב] וז"ל, מפרש טעמא דמילתא במדרש ילמדנו רבינו בפרשת נשא הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים אלו ס' אותיות שבברכת כהנים כולם אחוזי חרב שכל אחד ואחד שמו של הקדוש ברוך הוא נזכר בו יברכך ה' יאר ה' ישא ה' איש חרבו על ירכו מה ראתה ירך נזכרת כן אפילו רואה אדם בחלומו החרב שלופה ונתונה בצוארו וקוטע את ירכו משכים לבוקר והולך לבית הכנסת מפחד שראה בלילות בחלומו ורואה את הכהנים נושאין את כפיהם והחלום הרע מתבטל ממנו לכך נאמר מפחד בלילות ע"כ.
ויעוי' ברמ"א [סי' ק"ל] שכ' ובמקום שאין עולין לדוכן, יאמר כל זה בשעה שהשליח צבור אומר שים שלום, ויסיים בהדי שליח צבור, שיענו הקהל אמן ע"כ.
ומבואר מדברי הרמ"א, שעכ"פ אף כשאין כהן כלל יש תועלת בברכה דרבנן שהחזן מברך שעיקרו נתקן על ברכת כהנים, וגם יש תועלת בעניית הציבור האמן על ברכה זו [אע"פ שעיקר סגולת הענין הוא בברכת כהנים דווקא]. ומזה פשוט דבכהן אחד לא גרע גם אם נימא שזה דרבנן שלא ימנע מלומר אז הרבון.
לסיכום הענין אין ענין שלא לומר הרבון באופן זה, אבל אם יזדמן שוב לבהכנ"ס שיש שם ב' כהנים יתכן שטוב לומר שוב לפי צדדים הנ"ל [וכן באופן שבודאי יזדמן עכשיו למקום כזה יוכל לומר בבהכנ"ס השני].
והנה במשנ"ב סו"ס ק"ל [ס"ק ט'] הביא בשם האחרונים לומר רבון רק אם חלם בלילה שלפניו, שבלא זה איך יאמר חלום חלמתי אם לא חלם כלל, ולפ"ז מה שאולי שמעתם שיש ענין שלא לומר בכהן אחד, אפשר דהיינו משום דגם אין לומר ב' פעמים בזה אחר זה באותו יום כשלא חלם בינתים, וא"כ אפשר שמתחילה עדיף להשאיר לאח"כ, והרמ"א לא מיירי אלא באופן שכך מנהג המדינה שאין ברכת כהנים, דבזה לא נימא ליה שימתין עד הרגל, אבל אם יוכל למצוא בקל ברכת כהנים אפשר דבזה לא מיירי הרמ"א, ויל"ע.
 

בן ישיבה

משתמש ותיק
amsgula.net אמר:
בעזה"י
הנה זה ברור שישנם דעות וצדדים שנזכרו בפוסקים שברכת כהנים עיקרה מה"ת רק כשיש לכה"פ שני כהנים, אבל אם יש רק כהן יחיד אי"ז אלא מדרבנן, ובאמת מסתבר לפי צד זה שעיקר אמירת הרבון הוא באופן שיש ב' כהנים לכה"פ, אבל לא מסתבר שאין תועלת כלל באופן שיש כהן א', שהרי יש כאן לפנינו עכ"פ ברכת כהנים דרבנן ולמה שיפסיד שלא לומר הרבון באופן זה.
אמנם מ"מ יתכן לצדד לפי צד זה, שמי שאמר בפני כהן אחד הרבון, כגון שנזדמן לו להפלל בהכנ"ס שאין שם אלא כהן אחד, אם אח"כ יזדמן לו להתפלל בבהכנ"ס שיש שם שני כהנים יהיה לו תועלת לומר שוב הרבון, מאחר שיש כאן כבר ברכה דאורייתא.
והטעם שעיקר נסמך על ברכת כהנים הביא בפי' רב ניסים גאון [ברכות נה ע"ב] וז"ל, מפרש טעמא דמילתא במדרש ילמדנו רבינו בפרשת נשא הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים אלו ס' אותיות שבברכת כהנים כולם אחוזי חרב שכל אחד ואחד שמו של הקדוש ברוך הוא נזכר בו יברכך ה' יאר ה' ישא ה' איש חרבו על ירכו מה ראתה ירך נזכרת כן אפילו רואה אדם בחלומו החרב שלופה ונתונה בצוארו וקוטע את ירכו משכים לבוקר והולך לבית הכנסת מפחד שראה בלילות בחלומו ורואה את הכהנים נושאין את כפיהם והחלום הרע מתבטל ממנו לכך נאמר מפחד בלילות ע"כ.
ויעוי' ברמ"א [סי' ק"ל] שכ' ובמקום שאין עולין לדוכן, יאמר כל זה בשעה שהשליח צבור אומר שים שלום, ויסיים בהדי שליח צבור, שיענו הקהל אמן ע"כ.
ומבואר מדברי הרמ"א, שעכ"פ אף כשאין כהן כלל יש תועלת בברכה דרבנן שהחזן מברך שעיקרו נתקן על ברכת כהנים, וגם יש תועלת בעניית הציבור האמן על ברכה זו [אע"פ שעיקר סגולת הענין הוא בברכת כהנים דווקא]. ומזה פשוט דבכהן אחד לא גרע גם אם נימא שזה דרבנן שלא ימנע מלומר אז הרבון.
לסיכום הענין אין ענין שלא לומר הרבון באופן זה, אבל אם יזדמן שוב לבהכנ"ס שיש שם ב' כהנים יתכן שטוב לומר שוב לפי צדדים הנ"ל [וכן באופן שבודאי יזדמן עכשיו למקום כזה יוכל לומר בבהכנ"ס השני].
והנה במשנ"ב סו"ס ק"ל [ס"ק ט'] הביא בשם האחרונים לומר רבון רק אם חלם בלילה שלפניו, שבלא זה איך יאמר חלום חלמתי אם לא חלם כלל, ולפ"ז מה שאולי שמעתם שיש ענין שלא לומר בכהן אחד, אפשר דהיינו משום דגם אין לומר ב' פעמים בזה אחר זה באותו יום כשלא חלם בינתים, וא"כ אפשר שמתחילה עדיף להשאיר לאח"כ, והרמ"א לא מיירי אלא באופן שכך מנהג המדינה שאין ברכת כהנים, דבזה לא נימא ליה שימתין עד הרגל, אבל אם יוכל למצוא בקל ברכת כהנים אפשר דבזה לא מיירי הרמ"א, ויל"ע.


במחילה מכבוד תורתו, על אף שאיני בסוגיא זו כרגע אך בעבר למדתי זאת, ואם זכרוני אינו מטעה אותי, הכי שאין חולק ששייך ברכת כהנים מן התורה אף בכהן אחד, וכל הנידון האם יש חוב לכהן לעלות לדוכן בכהן אחד או רק בב' כהנים, אבל זה לכו"ע כי אף בכהן אחד שייך ברכת כהנים מן התורה רק אין זה חיוב,
כך שאף בכהן אחד הרי הוא ברכה מדאורייתא,
כתבתי על פי זכרוני,
 

shchiche.com

משתמש רגיל
הנה יש על זה חומר רב בספרי הפוסקים [ובל"נ אביא את הדברים עד שיתיישבו הדברים על הלב כהוגן, באם יהיה צורך]. אבל עכ"פ אביא את דברי הגרי"ז זצ"ל בחידושיו סוטה לח ע"א וז"ל:
גמ' אמר אביי נקטינן לשנים קורא כהנים ולאחד אינו קורא כהן שנאמר אמור להם לשנים. עי' בתוס' מנחות דף מד ע"א ד"ה כל שהביאו דעת ר"ת דכהן אחד העולה אינו אלא מדרבנן. ודייק מלישנא דלא קאמר שני כהנים עולים ולא אחד משמע אפי' אחד.
ואמר הגרי"ז דמד' התוס' נראה דהדין קריאה לכהנים הוא תנאי בברכת כהנים דכל דליכא קריאה לא הוי ברכה, וע"כ בשנים דנאמר בהם דין אמירה כל דאומר להם עלה שייך ביה הברכה דבר"כ, אך כהן אחד דנתמעט מאמירה ליכא מצוה מדאורייתא כלל אפילו אם יעלה מעצמו, דהדין אמירה הוא בעצם הקיום דבר"כ.
אמנם היה אפ"ל דאי"ז תנאי בעצם הקיום דבר"כ ואף בא' המברך הוי בר"כ מדאורייתא, אלא דכל המיעוט דממעטי' אחד מלהם הוא בהאי דינא דאמירה לחוד דרק לשנים אומרים עלה ולא לא', אבל בעצם הקיום דברכת כהנים אינו חסר וגם אחד המברך מקיים מצוה דאורייתא, ונמצא דדוקא שני כהנים אינם עוברים אלא באמרו להם עלה דהא קוראין אותם, אבל כהן אחד דאין קוראין אותו עובר אף שלא אמרו לו עלה, דמחוייב בבר"כ אף בלא אמירה, וכן נראה מדברי הרמב"ם פי"ד מתפילה ה"ח שכ' אם הי' הכהן המברך אחד מתחיל לברך מעצמו וכו', היו שנים או יותר אינן מתחילין לברך עד שיקרא להם ש"ץ ואומר להם כהנים, הרי דהביא הר"מ החילוק בין אחד לשנים לגבי הדין אמירה, דבשנים צריך לומר להם עלה, ובאחד אין צריך אמירה, אבל ודאי אף באחד המברך הוי בר"כ דאורייתא, אבל לפי התוס' כל הדין דבר"כ תלוי באמירה, וא"כ לאחד דאין דין אמירה אין בזה קיום דבר"כ דאורייתא. ולפי"ז נמצא דבשנים שעלו כשלא קראו להם ג"כ אין יוצאים מדאורייתא.
אולם הגרי"ד אמר דאף בד' התוס' יש לפרש דהמצוה דבר"כ אינו תלוי באמירה, ואף אם יעלו בלי אמירת עלה גם יש קיום דבר"כ, אלא דכוונת התוס' להוכיח מהא דחזי' דבשנים אומרים עלה ובאחד אין אומרים, ע"כ דהחיוב דבר"כ מדאורייתא נאמר רק בשנים ולא באחד, דהוא ראיה דכיון דקריאה הוא רק בשנים א"כ ע"כ דמדאורייתא הוא בשנים, אבל באחד דאין דין לקרותו ע"כ דאינו חייב בבר"כ מדאורייתא, אבל יתכן שאם יעלה לברך מעצמו יהיה בזה קיום גם לשי' התוס'.
[חידושי הגרי"ז סוטה לח עמוד א]
וראה עוד תשובות והנהגות [ח"ב סימן קג]: ומיהו לפי זה עדיין צ"ע היאך כהן אחד מברך שמא זר ועובר שכהן אחד מברך בלי קריאה, אבל בתוס' מנחות מד. ד"ה כל כהן פירשו שכהן אחד ברכתו רק מדרבנן ושפיר, ומדבריהם הא לא חיישינן שהוא זר ע"כ.
 

בן ישיבה

משתמש ותיק
amsgula.net אמר:
הנה יש על זה חומר רב בספרי הפוסקים [ובל"נ אביא את הדברים עד שיתיישבו הדברים על הלב כהוגן, באם יהיה צורך]. אבל עכ"פ אביא את דברי הגרי"ז זצ"ל בחידושיו סוטה לח ע"א וז"ל:
גמ' אמר אביי נקטינן לשנים קורא כהנים ולאחד אינו קורא כהן שנאמר אמור להם לשנים. עי' בתוס' מנחות דף מד ע"א ד"ה כל שהביאו דעת ר"ת דכהן אחד העולה אינו אלא מדרבנן. ודייק מלישנא דלא קאמר שני כהנים עולים ולא אחד משמע אפי' אחד.
ואמר הגרי"ז דמד' התוס' נראה דהדין קריאה לכהנים הוא תנאי בברכת כהנים דכל דליכא קריאה לא הוי ברכה, וע"כ בשנים דנאמר בהם דין אמירה כל דאומר להם עלה שייך ביה הברכה דבר"כ, אך כהן אחד דנתמעט מאמירה ליכא מצוה מדאורייתא כלל אפילו אם יעלה מעצמו, דהדין אמירה הוא בעצם הקיום דבר"כ.
אמנם היה אפ"ל דאי"ז תנאי בעצם הקיום דבר"כ ואף בא' המברך הוי בר"כ מדאורייתא, אלא דכל המיעוט דממעטי' אחד מלהם הוא בהאי דינא דאמירה לחוד דרק לשנים אומרים עלה ולא לא', אבל בעצם הקיום דברכת כהנים אינו חסר וגם אחד המברך מקיים מצוה דאורייתא, ונמצא דדוקא שני כהנים אינם עוברים אלא באמרו להם עלה דהא קוראין אותם, אבל כהן אחד דאין קוראין אותו עובר אף שלא אמרו לו עלה, דמחוייב בבר"כ אף בלא אמירה, וכן נראה מדברי הרמב"ם פי"ד מתפילה ה"ח שכ' אם הי' הכהן המברך אחד מתחיל לברך מעצמו וכו', היו שנים או יותר אינן מתחילין לברך עד שיקרא להם ש"ץ ואומר להם כהנים, הרי דהביא הר"מ החילוק בין אחד לשנים לגבי הדין אמירה, דבשנים צריך לומר להם עלה, ובאחד אין צריך אמירה, אבל ודאי אף באחד המברך הוי בר"כ דאורייתא, אבל לפי התוס' כל הדין דבר"כ תלוי באמירה, וא"כ לאחד דאין דין אמירה אין בזה קיום דבר"כ דאורייתא. ולפי"ז נמצא דבשנים שעלו כשלא קראו להם ג"כ אין יוצאים מדאורייתא.
אולם הגרי"ד אמר דאף בד' התוס' יש לפרש דהמצוה דבר"כ אינו תלוי באמירה, ואף אם יעלו בלי אמירת עלה גם יש קיום דבר"כ, אלא דכוונת התוס' להוכיח מהא דחזי' דבשנים אומרים עלה ובאחד אין אומרים, ע"כ דהחיוב דבר"כ מדאורייתא נאמר רק בשנים ולא באחד, דהוא ראיה דכיון דקריאה הוא רק בשנים א"כ ע"כ דמדאורייתא הוא בשנים, אבל באחד דאין דין לקרותו ע"כ דאינו חייב בבר"כ מדאורייתא, אבל יתכן שאם יעלה לברך מעצמו יהיה בזה קיום גם לשי' התוס'.
[חידושי הגרי"ז סוטה לח עמוד א]
וראה עוד תשובות והנהגות [ח"ב סימן קג]: ומיהו לפי זה עדיין צ"ע היאך כהן אחד מברך שמא זר ועובר שכהן אחד מברך בלי קריאה, אבל בתוס' מנחות מד. ד"ה כל כהן פירשו שכהן אחד ברכתו רק מדרבנן ושפיר, ומדבריהם הא לא חיישינן שהוא זר ע"כ.

אכן שכחתי את שיטת רבינו תם, אך לפי זכרוני הוא שיטת יחידאי, ועיקר מחלוקת הראשונים הו' בטור ועוד הוא אם באחד נמי עובר אעשה אם לא עלה, אך זה פשוט בכל הראשונים דאם עלה קיים בזה מצוה מדאורייתא,
וכן נקטו האחרונים והפוסקים כמדומני דמצוה קיומית יש גם בכהן אחד,
 

shchiche.com

משתמש רגיל
אה"נ הדעה הפשוטה והרווחת בכ"מ היא שדבר זה דאורייתא, ומה שכתבתי הוא רק להרויח הדעות החולקות כמבואר בדברי הנרחבים לעיל שיש מקום להרויח דעות וצדדים הללו, ומ"מ לבאר שהדעה החולקת היא לא יחידאה גרידא, אלא דעה שחשו לה רבותינו הפוסקים ברצינות מלאה.
ונעתיק בל"נ ובע"ה קצת ציטוטים מלשונות גדולי הפוסקים:
א. יותר מעשרה - מלשון זה משמע אפילו יש רק אחד עשר [היינו עם הש"ץ] האחד מברך והעשרה יענו אמן [היינו דש"ץ מצטרף ג"כ עם התשעה העונין אמן אם הוא בטוח שיחזור לתפלתו דרשאי לענות אמן כמ"ש במ"ב סקע"א] ולכאורה הלא באופן זה מוטב היה שיעלו כולם ויענו אמן הנשים והטף דיקיימו הכהנים מ"ע דאורייתא של נ"כ משא"כ אם יעלה רק אחד לדעת איזה פוסקים הוא רק מ"ע מדרבנן אבל באמת זה אינו דבנידון דידן לפי מה שכתב הפמ"ג כל עיקרו של הנ"כ הוא רק מדרבנן בעלמא דהרי אין כאן שום ישראל האומר לו לברכו [ומה דכתיב אמור להם ותרגום אונקלוס כד יימרון להון הוא רק כד יימרון ישראל או אפילו המקרא כהן בשליחות ישראל שהיה שם משא"כ כאן שכולם כהנים והכהן הוא המקרא] ומ"מ אכתי צ"ע. [ביאור הלכה סימן קכח סעיף כה]
ב. ולכאורה הוא הדין בציבורא אחרינא מדרבנן מיהא חייב, דאם לא כן למה מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו, וכמו שכתב הפרי חדש סעיף יו"ד דמשום הכי כהן יחיד מברך דחייב מדרבנן, א"כ כשיש הרבה בית הכנסת וכהן יוצא מאחת אין רשאי לעמוד בשניה בשעת נשיאות כפים, ופגמא ודאי איכא, דהרואה לא ידע שכבר נשא כפיו וכו'. [פרי מגדים אורח חיים אשל אברהם סימן קכח]
 

בן ישיבה

משתמש ותיק
amsgula.net אמר:
אה"נ הדעה הפשוטה והרווחת בכ"מ היא שדבר זה דאורייתא, ומה שכתבתי הוא רק להרויח הדעות החולקות כמבואר בדברי הנרחבים לעיל שיש מקום להרויח דעות וצדדים הללו, ומ"מ לבאר שהדעה החולקת היא לא יחידאה גרידא, אלא דעה שחשו לה רבותינו הפוסקים ברצינות מלאה.
ונעתיק בל"נ ובע"ה קצת ציטוטים מלשונות גדולי הפוסקים:
א. יותר מעשרה - מלשון זה משמע אפילו יש רק אחד עשר [היינו עם הש"ץ] האחד מברך והעשרה יענו אמן [היינו דש"ץ מצטרף ג"כ עם התשעה העונין אמן אם הוא בטוח שיחזור לתפלתו דרשאי לענות אמן כמ"ש במ"ב סקע"א] ולכאורה הלא באופן זה מוטב היה שיעלו כולם ויענו אמן הנשים והטף דיקיימו הכהנים מ"ע דאורייתא של נ"כ משא"כ אם יעלה רק אחד לדעת איזה פוסקים הוא רק מ"ע מדרבנן אבל באמת זה אינו דבנידון דידן לפי מה שכתב הפמ"ג כל עיקרו של הנ"כ הוא רק מדרבנן בעלמא דהרי אין כאן שום ישראל האומר לו לברכו [ומה דכתיב אמור להם ותרגום אונקלוס כד יימרון להון הוא רק כד יימרון ישראל או אפילו המקרא כהן בשליחות ישראל שהיה שם משא"כ כאן שכולם כהנים והכהן הוא המקרא] ומ"מ אכתי צ"ע. [ביאור הלכה סימן קכח סעיף כה]
ב. ולכאורה הוא הדין בציבורא אחרינא מדרבנן מיהא חייב, דאם לא כן למה מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו, וכמו שכתב הפרי חדש סעיף יו"ד דמשום הכי כהן יחיד מברך דחייב מדרבנן, א"כ כשיש הרבה בית הכנסת וכהן יוצא מאחת אין רשאי לעמוד בשניה בשעת נשיאות כפים, ופגמא ודאי איכא, דהרואה לא ידע שכבר נשא כפיו וכו'. [פרי מגדים אורח חיים אשל אברהם סימן קכח]

יישר כח גדול על הבאת הדברים ובמיוחד דברי הפרי חדש אשר מעולם לא שמתי לב כך,
ואדרבה מעולם היו לי לפלא ואף מצויין אצלי הערה על דברי החפץ חיים בביאור הלכה במה שנקט בפשיטות דלדעת איזה פוסקים הוי דרבנן, בשעה שרב הראשונים חולקים על הרבינו תם,
בדרך אגב גם בדבר אברהם יש תשובה נפלאה על כך באריכות, ושם האריך אף לדון אם המצוה הוא אף על הישראל להתברך, יעו"ש, כמו"כ במנחת חינוך האריך בזה, וכמובן בפוסקים במקום
 
חלק עליון תַחתִית