משה חס על כבודן של חוטאים?

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל (א, א)
וכתב שם רש"י אלה הדברים - לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל: ע"כ.

וצריך לדעת מפני מה הוכיחן ברמז, אחר שהדין מחייב להוכיח את חבירו בעובר על דברי שמים, ואף צריך וחייב להכלימו וכך היא דעת הרמב"ם פ"ו מהל' דעות ה"ח ועיי"ע במנחת חינוך מצות ר"מ אות א' כתב לבאר עמש"כ החינוך "מותר להכלימו בדברי שמים" הוא לאו דווקא אלא חייב להכלימו וכך העלה מד' הרמב"ם עיי"ש.

ועוד יש לדקדק במש"כ שם רש"י - אל כל ישראל - אילו הוכיח מקצתן היו אלו שבשוק אומרים אתם הייתם שומעים מבן עמרם ולא השיבותם דבר מכך וכך אילו היינו שם היינו משיבין אותו דבר. לכך כנסם כולם ואמר להם הרי כלכם כאן כל מי שיש לו תשובה ישיב ע"כ. וצריך ביאור מפני מה נצרך לנמק את סיבת ההוכחה מטעם "אילו היינו שם משיבין אותו דבר", ולא מצד עצם חיוב מצות תוכחה לכשעצמה.

ועל כן נראה ליישב את הדברים על פי מה שכתב הש"ך (עה"ת) להעיר על לשון הפסוק "אלא הדברים", ומשה אומר תוכחות? [והיה לו לנקוט בלשון תוכחות ולא דברים] וכתב לבאר שלפי האמת כל אלו הדברים והתוכחות שמוכיח בהם את ישראל הם לא עשו שום אחת מהם, "כי אותו הדור שעשאום ספו תמו שנאמר ויהי כאשר תמו כל הדור וגו', וזה היה שנת הארבעים, ומשה לא אמרם אלא כדי לאיים עליהם כי היו בהם פחותים מבן עשרים כשעשו אבותיהם את הדברים האלה, וגם לנסותם ולראות אם יהיה שום טענה ולעמוד כנגדו לומר אנו אין בנו שום דבר מאלו הדברים שאתה מוכיחנו ולכך אמר אלה הדברים ולא תוכחה" עיין שם.

ואם כך, הדברים מתבארים היטב -הוכחת משה לא מופנית כלפי החוטאים שאלה כבר כלו מהעולם, אלא כלפי הבנים, והתוכחה אינה מצד חובת התוכחה האמורה בתורה כלפי אדם רשע (שהרי הבנים לא שלחו ידם בחטא שהיו פחותים מבני עשרים) אלא תוכחה הבאה להזהיר את בני החוטאים שלא יכשלו בעוון אבותיהם, ומשום כך הוכיח בדרך רמז.

מוזר ביותר.

בפסוק כתוב:
א אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן: בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת--וְדִי זָהָב.

ורש"י מבאר כל מילה בפסוק, לאיזה חטא היא רומזת. והוא כותב כך:
"בערבה" - בשביל הערבה שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב.

ועוד כותב רש"י
"בין פארן ובין תפל ולבן" - א"ר יוחנן חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תופל ולבן אלא הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן שאמרו (במדבר כא ה) ונפשנו קצה בלחם הקלוקל ועל מה שעשו במדבר פארן ע"י המרגלים:

והנה הפסוק מחומש במדבר כא' ה'
ד וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר, דֶּרֶךְ יַם-סוּף, לִסְבֹב, אֶת-אֶרֶץ אֱדוֹם; וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ-הָעָם, בַּדָּרֶךְ. ה וַיְדַבֵּר הָעָם, בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה, לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לָמוּת בַּמִּדְבָּר: כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל.

כותב רש"י:
"דרך ים סוף" - כיון שמת אהרן ובאה עליהם מלחמה זו חזרו לאחוריהם דרך ים סוף הוא הדרך שחזרו להם כשנגזר עליהם גזירת מרגלים שנא' (דברים א) וסעו המדברה דרך ים סוף וכאן חזרו לאחוריהם (עיין פ' פנחס) שבע מסעות שנא' (שם י) ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן וכי במוסרה מת והלא בהר ההר מת אלא שם חזרו והתאבלו עליו והספידוהו כאילו הוא בפניהם וצא ובדוק במסעות ותמצא שבע מסעות מן מוסרה עד הר ההר.

וכן כותב רש"י:
"ותקצר נפש העם בדרך" - בטורח הדרך שהוקשה להם אמרו עכשיו היינו קרובים להכנס לארץ ואנו חוזרים לאחורינו כך חזרו אבותינו ונשתהו שלשים ושמונה שנה עד היום לפיכך קצרה נפשם בעינוי הדרך וכו'.

הנה, שני תוכחות אלו מתייחסים לעבירות שנוגעות לדור שעומד להכנס לא"י. זו תוכחה על חטאים שזה עתה התרחשו.

ועולה על ליבי להשיבך, על שאלתך.
שהנה מן הדין להוכיח, אך במידה והמוכח יבין אותך ברמז, עליך להוכיחו בצורה הזו. בצורה העדינה שלא תפגע בכבודו.
האם אתה מוצא ב'חינוך', הוראה קבועה להכלים את מושא המחאה?
אני מבין את כוונת החינוך, שבמידה, והוא אינו נשמע לדבריך, עליך אף להכלימו.
אך כבר נאמר במפורש "ולא תשא עליו חטא".

וביחוד, שתוכחת משה רבינו לעם ישראל בשלב זה. היא אינה הוכחה כדי להפרישם מעבירה שאוחזים בה.
אלא כדי להזהירם על העתיד, ולכן, כדי שיקבלו ממנו, הדרך לעשות זאת, ולהזכיר עוונות ראשונים, היא בעדינות.

פעם למדתי, שכאשר ילד עושה משהו שהוזהר לא לעשות, והוא כן עשה זאת, אך נפגע וקיבל את עונשו, אין צורך להוכיחו שוב, הוא כבר למד ממעשיו. ואדרבה, אם תאמר לו: הנה, תראה הזהרתי אותך, ולא שמעת, תראה מה קרה לך", במקום ללמוד ממעשיו, הוא יפתח דחייה לדברים.

עם ישראל, נענש קשות על חטאיו, אין צורך להוכיחו עד כדי 'להכלימו'.
מספיק לרמוז.

הפקדתי שומרים אמר:

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל (א, א)
וכתב שם רש"י אלה הדברים - לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל: ע"כ.

וצריך לדעת מפני מה הוכיחן ברמז, אחר שהדין מחייב להוכיח את חבירו בעובר על דברי שמים, ואף צריך וחייב להכלימו וכך היא דעת הרמב"ם פ"ו מהל' דעות ה"ח ועיי"ע במנחת חינוך מצות ר"מ אות א' כתב לבאר עמש"כ החינוך "מותר להכלימו בדברי שמים" הוא לאו דווקא אלא חייב להכלימו וכך העלה מד' הרמב"ם עיי"ש.

לחץ כדי להרחיב...

.
לשון הרמב"ם
"במה דברים אמורים בדברים שבין אדם לחבירו, אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ומפרסמים חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב כמו שעשו כל הנביאים בישראל"
ואפשר שהיה די בתוכחה בסתר, בלשון נסתרת.

הפקדתי שומרים אמר:

ועוד יש לדקדק במש"כ שם רש"י - אל כל ישראל - אילו הוכיח מקצתן היו אלו שבשוק אומרים אתם הייתם שומעים מבן עמרם ולא השיבותם דבר מכך וכך אילו היינו שם היינו משיבין אותו דבר. לכך כנסם כולם ואמר להם הרי כלכם כאן כל מי שיש לו תשובה ישיב ע"כ. וצריך ביאור מפני מה נצרך לנמק את סיבת ההוכחה מטעם "אילו היינו שם משיבין אותו דבר", ולא מצד עצם חיוב מצות תוכחה לכשעצמה.

לחץ כדי להרחיב...

בפשטות יש לישב את ב' השאלות שמסתמא כולם כבר עשו תשובה וחזרו למוטב ומ"מ הוכיחם על החטא שעבר לא מדין תוכחה אלא מדין חינוך.
[הרחבתי את דברי אברהם העברי]

אברהם העיברי אמר:

ועולה על ליבי להשיבך, על שאלתך.
שהנה מן הדין להוכיח, אך במידה והמוכח יבין אותך ברמז, עליך להוכיחו בצורה הזו. בצורה העדינה שלא תפגע בכבודו.
האם אתה מוצא ב'חינוך', הוראה קבועה להכלים את מושא המחאה?
אני מבין את כוונת החינוך, שבמידה, והוא אינו נשמע לדבריך, עליך אף להכלימו.
אך כבר נאמר במפורש "ולא תשא עליו חטא".

וביחוד, שתוכחת משה רבינו לעם ישראל בשלב זה. היא אינה הוכחה כדי להפרישם מעבירה שאוחזים בה.
אלא כדי להזהירם על העתיד, ולכן, כדי שיקבלו ממנו, הדרך לעשות זאת, ולהזכיר עוונות ראשונים, היא בעדינות.

פעם למדתי, שכאשר ילד עושה משהו שהוזהר לא לעשות, והוא כן עשה זאת, אך נפגע וקיבל את עונשו, אין צורך להוכיחו שוב, הוא כבר למד ממעשיו. ואדרבה, אם תאמר לו: הנה, תראה הזהרתי אותך, ולא שמעת, תראה מה קרה לך", במקום ללמוד ממעשיו, הוא יפתח דחייה לדברים.

עם ישראל, נענש קשות על חטאיו, אין צורך להוכיחו עד כדי 'להכלימו'.
מספיק לרמוז.

לחץ כדי להרחיב...

ברמב"ם מבואר שאם החוטא לא חזר בו, מכלימין אותו ומפרסמים חטאו וכו'. והנה עצם הוכחת משה, מלמדת בפשטות שלא חזרו בהם שאל"כ מדוע נצרך להוכיח. אולם לפ"ד הש"ך הנ"ל, שההוכחה הופנתה לבניהם, מובן שבא להזהירם שלא יכשלו בעוון זה, וכלל אינו שייך לדין הוכחה. (ומש"כ ר' @אלימלך מדין חינוך צ"ב אם חזרו בהם מה הוצרך לזה) ד"א. להוכיח במפורש לא בהכרח בדרך תקיפה.

הפקדתי שומרים אמר:

ועוד יש לדקדק במש"כ שם רש"י - אל כל ישראל - אילו הוכיח מקצתן היו אלו שבשוק אומרים אתם הייתם שומעים מבן עמרם ולא השיבותם דבר מכך וכך אילו היינו שם היינו משיבין אותו דבר. לכך כנסם כולם ואמר להם הרי כלכם כאן כל מי שיש לו תשובה ישיב ע"כ. וצריך ביאור מפני מה נצרך לנמק את[highlight=yellow]סיבת ההוכחה מטעם "אילו היינו שם משיבין אותו דבר[/highlight]", ולא מצד עצם חיוב מצות תוכחה לכשעצמה.

לחץ כדי להרחיב...

הנ"ל אינו סיבת ההוכחה, אלא סיבת ההוכחה באופן הזה.

הפקדתי שומרים אמר:

ברמב"ם מבואר שאם החוטא לא חזר בו, מכלימין אותו ומפרסמים חטאו וכו'. והנה עצם הוכחת משה, מלמדת בפשטות שלא חזרו בהם שאל"כ מדוע נצרך להוכיח. אולם לפ"ד הש"ך הנ"ל, שההוכחה הופנתה לבניהם, מובן שבא להזהירם שלא יכשלו בעוון זה, וכלל אינו שייך לדין הוכחה. (ומש"כ ר' @אלימלך מדין חינוך צ"ב אם חזרו בהם מה הוצרך לזה) ד"א. להוכיח במפורש לא בהכרח בדרך תקיפה.

לחץ כדי להרחיב...

בתגובתי לעיל ישנה התייחסות לנקודה שאתה מעלה כעת, - שאם משה מוכיח את עם ישראל, כנראה שטרם חזרו בתשובה. -
אך לטענתי, בתגובה לעיל, תוכחה, היא גם אזהרה לעתיד.

תיובתא אמר:

הפקדתי שומרים אמר:

ועוד יש לדקדק במש"כ שם רש"י - אל כל ישראל - אילו הוכיח מקצתן היו אלו שבשוק אומרים אתם הייתם שומעים מבן עמרם ולא השיבותם דבר מכך וכך אילו היינו שם היינו משיבין אותו דבר. לכך כנסם כולם ואמר להם הרי כלכם כאן כל מי שיש לו תשובה ישיב ע"כ. וצריך ביאור מפני מה נצרך לנמק את[highlight=yellow]סיבת ההוכחה מטעם "אילו היינו שם משיבין אותו דבר[/highlight]", ולא מצד עצם חיוב מצות תוכחה לכשעצמה.

לחץ כדי להרחיב...

הנ"ל אינו סיבת ההוכחה, אלא סיבת ההוכחה באופן הזה.

לחץ כדי להרחיב...

שים לב, אותם אלה שלא היו מצויים בפני משה (שמשום כך נצרך לכנסם) היו ברי הוכחה, ומכאן השאלה, מדוע נצרך לכנסם מהנימוק שלא יבואו ויטענו "אילו היינו שם" הרי נצרך לכנסם משום שהם צריכים לשמוע את התוכחה בלי קשר לטענתם.

הפקדתי שומרים אמר:

תיובתא אמר:

הפקדתי שומרים אמר:

ועוד יש לדקדק במש"כ שם רש"י - אל כל ישראל - אילו הוכיח מקצתן היו אלו שבשוק אומרים אתם הייתם שומעים מבן עמרם ולא השיבותם דבר מכך וכך אילו היינו שם היינו משיבין אותו דבר. לכך כנסם כולם ואמר להם הרי כלכם כאן כל מי שיש לו תשובה ישיב ע"כ. וצריך ביאור מפני מה נצרך לנמק את[highlight=yellow]סיבת ההוכחה מטעם "אילו היינו שם משיבין אותו דבר[/highlight]", ולא מצד עצם חיוב מצות תוכחה לכשעצמה.

לחץ כדי להרחיב...

הנ"ל אינו סיבת ההוכחה, אלא סיבת ההוכחה באופן הזה.

לחץ כדי להרחיב...

שים לב, אותם אלה שלא היו מצויים בפני משה (שמשום כך נצרך לכנסם) היו ברי הוכחה, ומכאן השאלה, מדוע נצרך לכנסם מהנימוק שלא יבואו ויטענו "אילו היינו שם" הרי נצרך לכנסם משום שהם צריכים לשמוע את התוכחה בלי קשר לטענתם.

לחץ כדי להרחיב...

זה שאלה של פרקטיות. לפעמים עדיף טכנית לעשות 10 כנסים קטנים מאשר לכנס את כולם יחד באותו מעמד. קצת בעלבתי, אבל יכול להיות גם נכון.

הפקדתי שומרים אמר:

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל (א, א)
וכתב שם רש"י אלה הדברים - לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל: ע"כ.

וצריך לדעת מפני מה הוכיחן ברמז, אחר שהדין מחייב להוכיח את חבירו בעובר על דברי שמים,

לחץ כדי להרחיב...

בתגובתי הראשונה לעיל. תמהתי על דברי הש"ך, שכותב שמשה הוכיחן על עברות שבידי אבותיהם, ולא בידם. והבאתי דברים מפורשים שאין כל חולק עליהם (כמה שידי משגת), שחלק מהתוכחה היא על חטאי האנשים שזה עתה עומדים לפני משה, בעצמם.

וכמו שאתה הפקדתי שומרים, התפלאת מאוד. גם אני, הופלא בעיני דברי הש"ך. אך התברר לי שהש"ך על התורה אינו אותו ש"ך שבשו"ע.
הש"ך על השו"ע הינו הרב שבתי כהן זצ"ל. ואילו הש"ך על התורה הינו הרב מרדכי הכהן זצ"ל. הוא היה מקובל. וספרו על התורה בדרך הקבלה. ולפי הפשט הדברים נותרו קשים עד למאוד.

אך בתגובה זו, אני בא להתמיה על עצם השאלה שנשאלה, מדוע משה הוכיחם ברמז?

ברש"י שאיתו פתחת את ההודעה, כוונתו היא, שהאיזכור בתורה של אותן התוכחות הקשות, נזכרו ברמז. לא משמע ברש"י, שעצם ההוכחה היתה ברמז.
כלומר כאשר משה הוכיחן, לא הוכיחן ברמז. רק כאשר התורה מספרת לנו ע"כ, היא כותבת זאת ברמז. מפני כבודן של ישראל.

הנה לשונו של הגור אריה: "אי נמי בכאן, לפי שהוא ראש הספר ואין להתחיל בחטא ישראל שהוא גנותן, ולפיכך סתם הכתוב וכתבן ברמז מפני כבודן של ישראל"

האור החיים כותב שהתוכחות כאן היו קשות, ולכן נאמר 'אלה הדברים', ולא 'וידבר משה'. יעויין שם אריכות דבריו.

מהלך קצת שונה מצאתי במלבי"ם ובספורנו. שהתוכחות כלל לא נאמרו כעת, אלא בזמנן, כל מקום במקומו.

הספורנו כותב: "אלה הדברים, אמר שבכל אחד מהמקומות שהזכיר פה, והם מקומות אשר עוותו שם ארחות דרכם, בגזירת האל יתעלה להניעם במדבר בעון המרגלים, אמר משה לכל ישראל אלה הדברים שיזכיר, והם: 'אחד עשר יום מחורב' (פסוק ב') וזה כי כל לח' שנה שהניעם במדבר אנה ואנה לא הלכו בדרך ישר מכוון אל מקום נודע, וכשהיו מגיעים אל מקום אשר משם היו נעים וחוזרים לאחוריהם או לצדדין ולא בדרך ישר, היה משה אומר להם ראו מה גרמתם שהרי מהלך י"א יום מחורב עד קדש ברנע דרך הר שעיר. שהוא הדרך היותר קצר אצל עוברי דרכים והאל יתברך הוליך אתכם לקדש ברנע בג' ימים דרך המדבר הגדול והנורא ומפני עוונכם אתם נעים כל זה הזמן. וכל זה היה אומר למען יזכרו וישובו אל ד'"
כלומר, הספורנו מבאר שפסוק ב' הוא התוכחה. והוא נאמר לעם ישראל כל פעם שנעו במדבר ממקום למקום, והמקומות המוזכרים בפסוק א' הם המקומות בהם הוכיחם, ואין בהם רמז ולא חצי רמז לעוונותיהם.

המלבי"ם מפרש ג"כ כספורנו, שלא כעת משה מוכיח אותם, אלא שבאותם מקומות המוזכרים בפסוק א' הוכיחם, בכל מקום לפי העוון שנעשה באותו מקום.

לסיכום: גם השאלה מדוע הוכיחם ברמז ולא בגלוי, אינה קשה כעת לאור הדברים הנכתבים.

מישהו יכול להביא את הש"ך על התורה?
תודה מראש.

זו שאלה על פרשת השבוע, פרשת דברים.
הש"ך הנ"ל תמוה מאוד.
האם יש לאי מי תשובה?
הש"ך כותב שהתוכחה הכתובה בתחילת הפרשה הינה ברמז ולא בצורה ישירה, משום שהחטאים הנזכרים כעת מפי משה, נעשו ע"י האבות.
אך רש"י כותב שהחטאים הנזכרים ברמז, הינם גם מחטאי הבנים, 1. פעור 2. התלונה "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל" לאחר פטירת אהרן.

נראה שמקורו של הש"ך בדברי המדרש דב"ר א י שישראל יכלו לומר למשה: כלום יש בנו אחד מכל הדברים שאתה מוכיחנו. וראה מהרז"ו שם.