תמיהה בענין הודאת בע''ד במקום שחב לאחריני

חוות דעת

משתמש רגיל
בכמה מקומות בש''ס [לדוגמא עי' סנהדרין כט: "עכברא דשכיב אדינרי" ] דהודאת האב שיש לו הלואה מחייב את היורשים לשלם למלוה (אחרי מיתת האב). ותמהני למה אין כאן משום הודאת בעל דין במקום שחב לאחריני, דהרי הבנים מפסידים בגלל הודאת האב?
 

רוצה לדעת

משתמש ותיק
ההודאת בעל דין דידיה מתייחס ל"רשות ממון דידיה",
באופן שאי"ז חב "לאחרים" - כי הוא מדבר על ה"רשות ממון דידיה", ודו"ק
 

חוות דעת

משתמש רגיל
פותח הנושא
רוצה לדעת אמר:
ההודאת בעל דין דידיה מתייחס ל"רשות ממון דידיה",
באופן שאי"ז חב "לאחרים" - כי הוא מדבר על ה"רשות ממון דידיה", ודו"ק

תודה על תשובתיך אבל לא נראה:
א' לפי דעת הרמב''ם [הל' מלוה ולוה פ''ב הל' ו, וכ''כ הריטב''א בב''מ דף יג.] דטעם הדבר שהודאת בע''ד במקום שחב לאחריני לא מהני הוא משום חשש קנוניא, א''כ אף כאן יש לחשוש לקנוניא, ומה איכפתת לן שהוא ממון דידיה. וכן לפי הקצוה''ח [סי' לד,ד וסי' צט ס''ק ב] דאין הודאת בע''ד כשחב לאחריני משום דבכה''ג לא נאמרה הגזיה''כ שהודאה מהניא, מה איכפת לן הרי כאן סו''ס הודאתו מחייב את ממון היורשים

ב' עי' הרשב''ם בב''ב [דף מב. ד''ה מנכסים בני חורין] דאף כשמעיד על עצמו, כל שנוגע לאחרים יש חסרון דחב לאחריני
 

רוצה לדעת

משתמש ותיק
רשות היורשין היא מרשות האב,
אין ליורשים אלא במה שהשאיר להם האב,
לכך אי"ז חב "לאחרים" כי מעיקרא אין להם ליורשים אלא במה שיש לאב,
וכאשר האב מודה, נחשב הדבר כאילו נתחסר מממון האב טרם שמת,
לכך אי"ז "חב לאחרים"
מקוה שהובנתי.
 

חוות דעת

משתמש רגיל
פותח הנושא
רוצה לדעת אמר:
רשות היורשין היא מרשות האב,
אין ליורשים אלא במה שהשאיר להם האב,
לכך אי"ז חב "לאחרים" כי מעיקרא אין להם ליורשים אלא במה שיש לאב,
וכאשר האב מודה, נחשב הדבר כאילו נתחסר מממון האב טרם שמת,
לכך אי"ז "חב לאחרים"
מקוה שהובנתי.

כדכתבתי לעיל לא נראה לי שאתה מיישב
 

אהבת השם

משתמש ותיק
כדכתבתי לעיל לא נראה לי שאתה מיישב
גם לפי דבריך
כיון שבידו ליתן ממונו למי שירצה ודאי ל"ש בזה ח"ל וקנוניא
כמ"ש נתיבות לו סק"י על ח"ל וסב ס"ק ט על קנוניא
מיהו פשוט של"ש ח"ל ליורשיו שלא דנים עליהם כלל שהם כאביהם ואינם כאחרים (מלוה וכדומה)
 

איכא בשוקא

משתמש ותיק
בקוה"ע (כא כא) כתב שמועילה הודאת בע"ד לגרועי ליורשים אפי' במקום שאין נפק"מ אלא ליורשים
ונראה שאין כונת הרמב"ם מטעם מיגו, אלא מטעם הודאת בע"ד, כמ"ש "שהרי הודה". ואף שחב בהודאתו להיורשים הידועים לנו, זה לא מיקרי חב לאחרים, כמ"ש הרמב"ם סוף פט"ו ממלוה ולוה [ה"ז], דאף דאין מועיל נאמנות לגבות מלקוחות, מ"מ מהני לגבות מיורשים בלא שבועה, והיא שיטת הרי"ף פ' הכותב [כתובות מ"ז ע"ב מדפי הרי"ף] עיין שם, ומבואר דנאמן על יורשיו מטעם הודאת בע"ד. אבל לענין יבום, פשיטא דלא שייך הודאת בע"ד. ומה"ט, נאמן גם בנכסים הבאין לאחר מכאן.
ולמעלה מכן, הלא אפי' תפיסה מהניא לגרועי מיורשים, דיורש במקום מוריש קאי, וכ"ש בהודאה.
וביאור העניין פשוט, דאין כוח היורשים בנכסים ככוח בעלי חובות ושעבודים, אלא דינא דקיימי תחתיו, וכיון שכן הרי שכל המעשים הנעשים נידונים כאילו נעשו כלפי המוריש, ולא כלפי היורש.
אמנם יל"ע ביצחק בן אברהם אבי יעקב, שהודה שאביו חייב ממון לנחור, ומת יצחק ואח"כ אברהם (אביו), האם תלוי במשמוש האם תחול הודאתו לגרע מירושת בנו.
 

פרי הילולים

משתמש ותיק
רשות היורשין היא מרשות האב,
אין ליורשים אלא במה שהשאיר להם האב,
לכך אי"ז חב "לאחרים" כי מעיקרא אין להם ליורשים אלא במה שיש לאב,
וכאשר האב מודה, נחשב הדבר כאילו נתחסר מממון האב טרם שמת,
לכך אי"ז "חב לאחרים"
מקוה שהובנתי.
כבר האריכו האחרונים לחלק בזה בין ירושת בן ("קם תחת אביו") לירושת שאר יורשין (זוכין מן המת)
 
חלק עליון תַחתִית