הברות מילים כמו "נו" "נו" בזמנים שאסור לדבר

גבריאל

משתמש חדש
שלום וברכה!
הסתפקנו היום בכולל, האם כשאדם מוציא מפיו הברות במקום מילים בזמן שאסור לדבר כגון אמצע התפילה, אחר נטילת ידיים, תענית דיבור וכד' (דבר שמצוי מאוד). נחשב הפסק.
וכן מה הדין אם מוציא מילה שלמה שאין לה פירוש מילולי אבל מבינים מה הוא רוצה לומר כגון "נו...נו..." האם נחשב הפסק?
אשמח מאוד לתשובות ומקורות.
תודה רבה
 

הבוחן

משתמש ותיק
אגב לאחר נטילת ידים זה ודאי לא כזה נורא,
שהרי השולחן ערוך פוסק מעיקר הדין כמו הדעה המקילה שמותר לדבר ורק כותב שטוב להיזהר.
 

אברך

משתמש ותיק
שואל ומשיב אמר:
ב''וזאת הברכה'' (פרק ב, ט; עמ' 14) מביא בשם הגריש''א שהוי הפסק.
בדיוק עמדתי לכתוב את זה. ועע"ש שכתב ללמוד מדברי המנחת יצחק (ח"ז סי' ט') והשבט הלוי (ח"ה ריש סי' ט"ז) שכתבו דלנגן בפיו הוי ג"כ הפסק, דה"ה לענין 'נו' ו'שה'. וכ"כ בס' שערי הברכה פי"ג הערה לד.
אכן יש להוסיף שב'וזאת הברכה' שם הביא בשם הגריש"א שבדיעבד אינו הפסק, וכן הבין מדברי השבט הלוי, שכתב כן לגבי ניגון הנ"ל.
 

הפקדתי שומרים

משתמש ותיק
אם טעם ההפסק בנט"י הוא משום הסחת הדעת, הרי בהברות הללו האדם במודע מוכיח שאינו מסיח את דעתו גם בשעה שמגמגם אי אלו דברים...סתם סברא לא יותר.
וגם בתענ"ד שאין ענינה משום הסחת דעת אלא משום הצער הכרוך במניעת הדיבור. אבל כ"ז בדיבור משא"כ הוצאת הברה שאיננה דיבור וביותר נ"ל הנה תענית דיבור אין בה גדרים ברורים, ותענית דיבור עיקרה משום צער האדם במניעת הדיבור בדומה לתענית רגילה שכל ענינה היא במניעת המאכל והמשתה. ואם נדמה במקצת לתענית רגילה (צום) הנה בגמ' ברכות יד. מבואר שגדר תענית שהאדם קבל ע"ע להמנע ממאכל ושתיה אבל אין הקבלה להמנע מהנאת המאכל. ומטעם זה מותר לטעום מאכל בתענית (וד' תוס' שם יש דפליג' ע"ז) ואם כך אפש"ל גם בתענית דיבור שקבלתו להמנע מדיבור בשונה מהברה, ואף שנהנה שבהברתו מתקשר עם השני אבל אחר שהקבלה על הדיבור ולא על ההנאה, הרי שמותר.

ברכות דף יד/א
בעי מיניה אשיאן תנא דבי רבי אמי מרבי אמי השרוי בתענית מהו שיטעום אכילה ושתיה קביל עליה והא ליכא או דילמא הנאה קביל עליה והא איכא אמר ליה טועם ואין בכך כלום תניא נמי הכי מטעמת אינה טעונה ברכה והשרוי בתענית טועם ואין בכך כלום עד כמה רבי אמי ורבי אסי טעמי עד שיעור רביעתא:
 

גבריאל

משתמש חדש
פותח הנושא
הפקדתי שומרים אמר:
אם טעם ההפסק בנט"י הוא משום הסחת הדעת, הרי בהברות הללו האדם במודע מוכיח בהברותיו הללו, שאינו מסיח את דעתו גם בשעה שמגמגם אי אלו דברים...סתם סברא לא יותר.
וגם בתענ"ד שאין ענינה משום הסחת דעת אלא משום הצער הכרוך במניעת הדיבור. משא"כ הוצאת הברה שאיננה דיבור וביותר נ"ל הנה תענית דיבור אין בה גדרים ברורים, ותענית דיבור עיקרה משום צער האדם במניעת הדיבור בדומה לתענית רגילה שכל ענינה היא במניעת המאכל והמשתה. ואם נדמה במקצת לתענית רגילה (צום) הנה בגמ' ברכות יד. מבואר שגדר תענית שהאדם קבל ע"ע להמנע ממאכל ושתיה אבל אין הקבלה להמנע מהנאת המאכל. ומטעם זה מותר לטעום מאכל בתענית (וד' תוס' שם יש דפליג' ע"ז) ואם כך אפש"ל גם בתענית דיבור שקבלתו להמנע מדיבור בשונה מהברה, ואף שנהנה שבהברתו מתקשר עם השני אבל אחר שהקבלה על הדיבור ולא על ההנאה, הרי שמותר.

ברכות דף יד/א
בעי מיניה אשיאן תנא דבי רבי אמי מרבי אמי השרוי בתענית מהו שיטעום אכילה ושתיה קביל עליה והא ליכא או דילמא הנאה קביל עליה והא איכא אמר ליה טועם ואין בכך כלום תניא נמי הכי מטעמת אינה טעונה ברכה והשרוי בתענית טועם ואין בכך כלום עד כמה רבי אמי ורבי אסי טעמי עד שיעור רביעתא:
יישר כח על התגובות!
את הסברא שאמרת שעצם זה שמדבר כך זה מראה שאינו מסיח דעתו, אמר גם כן אחד האברכים בכולל, רק דלפי זה צריך להבין אם מדבר בצורה ברורה אך משנה מעט כגון שבמקום לומר "תכבה את האור" אומר "תכבה את הזה..." וכד' (בכוונה הבאתי דוגמא שאינה קשורה לעניין הסעודה דבכה"ג מותר לדבר רגיל) האם זה גם מותר מכיון שמגלה שלא מסיח דעתו.
וכן לגבי התענית דיבור, דבריך נכונים רק אשאל מה קורה כשעושה תענית דיבור בנדר האם יהיה זה אותו הדבר?
אגב זה נכון מה שכתב הרב בוחן שלגבי נט"י זה לא כל כך קריטי אז נכוון את השאלה לכשהוא נמצא בק"ש או שמו"ע.
 

הפקדתי שומרים

משתמש ותיק
אם תשים לב, מלבד מש"כ שתענית דיבור היא על דיבור ולא על הברה, כתבתי לדמות לגמ' ברכות גבי תענית מאכל, ולכאו' לפ"ז ה"ה גבי תע"ד מחמת נדר, כשם שתענית צום דינה בן השאר מחמת נדר.
 
חלק עליון תַחתִית