החילוק בין הנאה המביאה מאכל ברור, משום שכשאומר שהוא נודר מאכל יש מקום לפרש שנודר רק את המאכל עצמו ולכך הוסיף שלא רק את המאכל אסר אלא אף כל הנאה המביאה לידי מאכל, משא"כ כשאומר שלא יסע לבני ברק למה הוסיף שלא יסע דרך כביש אחד, הוספה זו רק מגרעת. והדברים פשוטים.
ולעיקר הנידון. מתחילה הייתי סבור שכונת השואל לרמוז לענין בפרשת שופטים שנקראה בשבת, וכדלהלן. באיסור לשוב מצרימה כתיב וד' אמר לכם לא תסיפון לשוב בדרך הזה עוד. ובריטב"א יומא לח תי' בשם הרא"מ מה שרבים וטובים גרים במצרים משום שהאיסור הוא רק לשוב דרך המדבר. והנה כן הוא באמת בלישנא דקרא לשוב בדרך הזה, ומ"מ דעת רוב הראשונים שאין נפק"מ דרך איזה מקום חוזר למצרים, כיון שכונתו מ"מ שלא לשוב למצרים. ויש בזה סייעתא להנידון הנ"ל אם נדר שלא יסע בכביש 1 היכן שידוע שהמטרה היא המקום אליו מוביל כביש אחד אסור לא ליסוע בכל הכבישים.
[ההשראה להוכיח לדיני נדרים מאיסור זה הגיעה מהמעשה הידוע בנודע ביהודה שבילדותו נשאלה שאלה באחד שנשבע שלא יראה את אחיו לעולם, ובמות אחיו רצה לראותו טרם קבורתו. והוכיח הנו"ב מהא דכתיב כאשר ראיתם וכו' לא תוסיפון לראותם עוד עד עולם. והלא אח"כ כתוב וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים. הרי שראיה לאחר מיתה אינה בכלל השבועה. (יש לי פירכא לראיה זו אבל אכמ"ל)].