נשא: נזיר, קדוש או חוטא? היחס לגוף ולחומר ברמב''ן וברמב''ם


פותח הנושא
גל גל
הודעות: 178
הצטרף: 14 יוני 2018, 08:40
נתן תודה: 1 פעמים
קיבל תודה: 69 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

נשא: נזיר, קדוש או חוטא? היחס לגוף ולחומר ברמב''ן וברמב''ם

שליחה על ידי גל גל » 02 יוני 2019, 16:18

בס''ד

נשא: נזיר, קדוש או חוטא? היחס לגוף ולחומר ברמב''ן וברמב''ם

קדושה או חטא

האם יש עניין להיות נזיר? הגמרא במסכת נדרים מביאה מחלוקת בשאלה זו בין רבי שמעון לרבי יהודה:

א. דעת רבי שמעון, שיש בכך חטא. ראיה לשיטתו הוא מביא מדברי התורה שאומרת, שכאשר הנזיר מפסיק את נזירותו בעקבות טומאה הוא צריך להביא קרבן: ''וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש'', עולה שהנזיר חטא במעשיו. מה החטא שלו? כפי שמביא שמואל שצידד בשיטתו, הסיבה לכך היא, שהוא אסר על עצמו דבר שהתורה התירה, ובלשון הגמרא בתענית (יא ע''ב):

''אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא. סבר כי האי תנא, דתניא: רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר - על אחת כמה וכמה.''

ב. רבי יהודה לעמת זאת סובר, שבלהיות נזיר יש קדושה. סיוע לדבריו הוא מביא מהפסוק 'קדוש יהיה פרע שיער ראשו', משמע שכן יש קדושה במעשיו. כיצד הוא מתמודד עם הפסוק שהביא ר' שמעון? ר' יהודה סובר, שהנזיר נחשב חוטא רק בגלל שהוא נטמא ובעקבות כך מפסיק את נזירותו, אבל כל עוד לא הוא נטמא, הוא נחשב קדוש.

מחלוקת הראשונים

להלכה נחלקו הרמב''ם והרמב''ן, כיצד יש להתייחס לנזירות:

א. הרמב''ם (דעות ג, א) פסק כדברי שמואל, שאין עניין לאדם להיות נזיר והוא נחשב חוטא. אמנם כפי שהוא פסק בהלכות נדרים (יג, כג), כאשר אדם רואה שהוא סטה מהדרך הישרה, למשל נמשך מאוד אחרי שתיית יין וכדומה, אז יש עליו מצווה לנדור נזירות, אבל כאשר הכל מתנהל בצורה נורמאלית והגיונית, אין מצווה להיות נזיר, ואדרבה יש בכך חטא מסויים.

ב. הרמב''ן (במדבר ו, יד) חלק על שיטת הרמב''ם וסבר, שהתורה קוראת לנזיר חוטא, בגלל שהוא בחר לרדת ממדרגתו כנזיר, ולחזור להיות ככל האדם. צריך לשים לב, שהרמב''ן לא מנמק כדברי ר' יהודה בגמרא. ר' יהודה אמר, שהנזיר נחשב חוטא בגלל שהוא נטמא, הרמב''ן אומר, שגם אם הנזיר השלים את נזירותו בלי להיטמא עדיין הוא חוטא, מכיוון שהוא הפסיק את נזירותו, ובלשונו:

''וטעם החטאת שיקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו, לא נתפרש. ועל דרך הפשט, כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת ימי הנזירות, כי הוא עתה נזור מקדושתו ועבודת השם, וראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לא-להיו... והנה הוא צריך כפרה בשובו להיטמא בתאוות העולם.''

ביאור מחלוקתם

כדי להבין את שורש מחלוקתם, יש לראות קודם את מחלוקתם ביחס לאופן שבו תתבצע תחיית המתים:

א. דעת רוב מוחלט של הראשונים כפי שהביא הרמב''ן בסוף שער הגמול היא, שלאחר שהאדם נפרד מהעולם הוא נמצא בעולם הנשמות, שם הוא מזדכך ומתנקה מחטאיו. כאשר תתרחש תחיית המתים, כל בני האדם שיזכו בדין, יחזרו לעולם הזה בגוף מזוכך וטהור, בו הם יעבדו את הקב''ה.

ב. הרמב''ם חלק בהלכות תשובה (ח, ב) חלק על שיטתם וטען, שהמטרה הסופית של האדם, היא לא בעולם הזה כפי שטען הרמב''ן, אלא בעולם הנשמות לאחר המוות. לכן לשיטתו כל המתים יקומו לתחיית המתים, יחיו חיים רגילים, ואז ימותו ויעלו לעולם נשמות שם יקבלו את שכרם בהתאם לפועלם בעולם הזה .

למה חייבים למות בסופו של דבר לשיטתו? הסיבה לכך היא, שכפי שכתב הרמב''ם במורה נבוכים (למשל ג, י. ג, כה ועוד) גוף האדם 'הוא חומר אפל ושפל', שמונע מהאדם את הקשר לקב''ה. כדי להשיג את הקב''ה בצורה המיטבית ביותר, יש להתנתק מהגוף ולהישאר עם נשמה בלבד, וכך הוא כותב בהלכות תשובה (שם):

''העולם הבא אין בו גוף וגויה, אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת, הואיל ואין בו גויות אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני אדם צריכין להן בעולם הזה... ויודעים ומשיגים מאמיתת הקדוש ברוך הוא, מה שאינם יודעים והם בגוף האפל השפל.''

הרמב''ן בעיקרון מסכים עם דעת הרמב''ם, שהחומר מונע את הקשר לקב''ה, אלא שהוא סובר שאפשר לשנות את החומר ולזכך אותו. לכן בתחיית המתים הגוף יזדכך, וכולם יעבדו את הקב''ה בגוף ובנפש (לשון הרמב''ן). לא זו בלבד, לשיטתו יש מעלה בכך שגם הגוף והחומר יעבדו את הקב''ה ביחד, וכך המצב הנכון והתקין, אלא שהאנושות התדרדרה בעקבות חטאו של אדם הראשון.

הרמב''ם לעומת זאת סובר, שהחומר הוא שפל, כך זה טבעו, ואי אפשר לשנות אותו או לזכך אותו, כמו שגם הקב''ה לא יכול לברוא משולש עם ארבע צלעות, כי פשוט זה לא הגיוני, כך אי אפשר ליצור חומר שיזדכך ויטהר, זה פשוט לא הגיוני! לכן בשביל ליצור את היחס הקרוב ביותר לקב''ה לעתיד לבוא, חייבים לעזוב את הגוף הזה, ולהגיע לעולם הנשמות.

היחס לחולי ולמוות

כדי לחדד את מחלוקתם, נביא שתי דוגמאות בו כל אחד הולך לשיטתו, ביחס לחולי וביחס למוות:

1. היחס לחולי: דעת הרמב''ן, שכאשר עם ישראל הלך בדרכי ה', המחלות היו תוצר של פגם רוחני. כאשר למשל אדם היה אוכל תפוח בלי לברך, אז ההשלכה של החטא שלו הייתה, שהייתה נשברת לו היד. משום כך, כאשר אדם היה חולה, הוא לא היה הולך לרופא, הוא היה הולך לנביא שיגיד לו במה הוא פגם, וכך הוא יוכל לתקן את דרכיו ולהתרפא, ובלשונו (ויקרא כו, יא):

''והכלל כי בהיות ישראל שלמים, לא יתנהג ענינם בטבע כלל, לא בגופם, ולא בארצם, לא בכללם, ולא ביחיד מהם, כי יסיר מחלה מקרבם... וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים... ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם.''

הרמב''ם לעומת זאת (פירוש המשנה פסחים ד, י) כתב על שיטתו של הרמב''ן, שהיא 'סכלות שאין ליחס דוגמתה אלא לגרועים שבהמון'. הוא הקשה, לפי שיטת הרמב''ן, למה כאשר אדם רעב הוא אוכל?! עדיף שהוא יתפלל לקב''ה שיעשה אותו שבע! בדיוק כמו שאדם רעב - הוא אוכל, כך כאשר הוא חולה - הוא הולך לרופא, מדובר בדברים טבעיים לחלוטין.

מחלוקתם תלויה באותו מחלוקת שראינו לעיל. הרמב''ן טוען שכן, החומר בעיקרון לא אמור להיפגע, החומר יכול להיות מזוכך, ובמצבים מתוקנים (כמו למשל לפני החטא של אדם הראשון) החולי הוא תוצר של קלקול רוחני. הרמב''ם לעומת זאת סובר, שאין מה לעשות, מכיוון שטבע החומר להתפרק ולהתקלקל, אדם נהיה חולה, לא תתכן אפשרות אחרת.

2. היחס למוות: הוא הדין במחלוקתם ביחס למוות. דעת הרמב''ן, שבעיקרון לפני חטאו של אדם הראשון, האדם היה אמור לחיות לעולם בגופו בעולם הזה ולעבוד את הקב''ה, ורק בעקבות החטא נגזרה מיתה על האדם. לשיטתו זה הגיוני, מכיוון שישנה מציאות שבו החומר מזוכך ולא נהרס, ואדרבה כך המציאות המתוקנת כפי שראינו לעיל.

הרמב''ם לשיטתו חלק וסבר, שמציאות שבו גוף האדם קיים לעולם היא לא הגיונית, טבע החומר הוא להתפרק, ואף פעם לא הייתה מציאות שבה האדם יכול לחיות לעולם, תמיד האדם נועד למות, ובלשונו במורה נבוכים (ג, יב): ''לא תייחל נפשך בשקר שיהיה אפשר להיות בעל חיים שלא ימות ולא יכאב.. כפי מה שנודע מטבעו שהוא, חי, מדבר, מת, ואי אפשר לזה הדבר מבלתי רע שימצא לו ''.

3. היחס לנזירות: לפי מה שראינו עד כה, ממילא מחלוקתם לגבי היחס לנזירות ברורה: הרמב''ן סובר, שמציאות של קידוש החומר היא אפשרית, וטוב שהאדם יתנזר מהנאות העולם הזה. דעת הרמב''ם לעומת זאת, שמציאות של זיכוך החומר לא תתכן, וניסיונות לזכך את החומר הם אבודים. לכן לפי שיטתו אין עניין מיוחד להיות נזיר, ואדרבה זה מונע מהאדם להתרכז במושכלות. רק במקרה שבו אדם נמשך אחרי תאוות גופו, וזה מונע ממנו להתקרב לה' כראוי, אז יש עניין להיות נזיר.

מטרת האדם בעולם הזה

כדי להבין את שיטתם בצורה טובה יותר, יש לעסוק בשאלה מה מטרת האדם בעולם הזה, ובזכות מה האדם זוכה לעולם הבא:

א. הרמב''ם סבר (הלכות תשובה שם, מורה נבוכים ג, כז), שהאדם זוכה לעולם הבא, בזכות הדעות שהוא משיג, דהיינו ככל שהוא ישיג את האלוקות בצורה טובה יותר ונכונה יותר, כך 'מעמדו' בעולם הבא יהיה גבוה יותר. כדי לחדד את שיטתו נאמר, שבמידה ואדם קיים את כל המצוות, אבל תפס את הקב''ה בצורה לא נכונה, אין שום משמעות למצוות שהוא קיים (אם כי עיין יסודי התורה יג, ד וצ''ע).

אם כן, מה מטרת המצוות לשיטתו? כפי שהוא כותב במורה נבוכים (ג, כז) אחת משתי אפשרויות: אפשרות אחת, המצווה יוצרת חברה יותר מתוקנת, כאשר יש חברה מתוקנת, אפשר לעסוק בהשגת האלוקות בצורה נוחה יותר. אפשרות שניה, מטרת המצווה לתקן משהו בדעתו ובתפיסת עולמו של האדם שמקיימה, ובלשונו:

''ומבואר הוא גם כן שזה השלמות האחרון הנכבד (של תיקון הדעות) אי אפשר להגיע אליו אלא אחר הגיע השלמות הראשון (של תיקון הגוף), כי האדם אי אפשר שיצייר מושכל בעוד שיש לו כאב או רעב חזק או צמא או חום או קור חזק, אבל אחר הגיע השלמות הראשון אפשר להגיע אל השלמות האחרון אשר הוא הנכבד בלא ספק, והוא סיבת החיים.''

מכיוון שמטרת האדם להשיג דעות נכונות יותר, במידה ואדם מענה את גופו הוא לא מתקדם לעבר המטרה הזאת, אלא אדרבה היא פוגעת במאמציו, כי במקום להתעסק בקניית דעות נכונות, דעתו של המתענה מוסחת בעקבות רעב וצמא, לכן אין עניין להיות נזיר או להתענות כפי שראינו לעיל.

ב. הרמב''ן (אמונה וביטחון פרק טו ועוד) לעומת זאת סבר, שאמנם יש חשיבות גדולה לתפיסה השכלית, אבל עיקר מטרתו של האדם בעולם הזה, הוא לעשות את קיום המצוות ולהידבק במידותיו של הקב''ה באמצעות גופו. לכן, מכיוון שבאמצעות הנזירות אפשר להגיע לאותה המטרה, יש עניין להיות נזיר (עיין תולדות תורת הסוד כרך ח' פרק טו).

כך אפשר להסביר את מחלוקת הרמב''ם והראב''ד (תשובה ג, ז), ביחס לטועים שסברו שלקב''ה יש גוף: הרמב''ם תקף אותם בחריפות וכתב שהם מינים, מכיוון שברגע שמבינים את הקב''ה בצורה מוטעית כפי שראינו לעיל, אין משמעות לכל מעשי המצוות. הראב''ד נקט גישה מרוככת יותר, וכתב שבגלל שהם לא חוטאים בכוונה, הם לא נחשבים מינים. ככל הנראה הוא סבר כדעת הרמב''ן, שיש משמעות גם למעשי המצוות של האדם, ואם הוא טועה בהבנת האלוקות, זה לא הופך אותו למין.

מוזמנים להגיב... מצורף גם כקובץ וורד.... לעוד https://sites.google.com/view/tora2338/

2. נשא - נזיר.docx
אין לך את ההרשאות המתאימות על מנת לצפות בקבצים המצורפים להודעה זאת.

  • נושאים דומים
    תגובות
    צפיות
    הודעה אחרונה

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: למדן כרוני | 2 אורחים