שאלה: מהו שורש ה"תפילה"?

במבי

משתמש ותיק
ר' יהודה החסיד כותב:

"שורש התפילה שמחת הלב בהקב"ה שנאמר התהללו בשם קדשו ישמח לב מבקשי ה', ולפיכך היה דוד מלך ישראל מנגן בכינור על כל תפילותיו וזמירותיו, למלאת לבבו שמחה באהבתו של הקב"ה (ספר חסידים - יח)

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14561&st=&pgnum=17

וצ"ל שאינו סותר כלל את האמור במשנתינו אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש !

וראוי להוסיף את דבריו להלן בסעיף קנח' :

"וכשתתפלל תוסיף על כל ברכה וברכה מענינה לצרכך, כי ביותר הם מכינים הלב, ואם לא תוכל להוסיף לפי שהקהל סיימו קודם, תוסיף באחת או בשתים כדי שלא תצטרך למהר בברכה אחרת, ...
ואם לא תוכל להוסיף חקור לך אחר ניגונים, וכשתתפלל אמור אותן באותו ניגון שנעים ומתוק בעיניך, באותו ניגון אמור תפילתך, ושתתפלל תפילתך בכוונה וימשוך ליבך אחר מוצא פיך, לדבר בקשה ושאלה ניגון שמכין את הלב, לדבר שבח ניגון המשמח את הלב, למען ימלא פיך אהבה ושמחה למי שרואה לבבך וכו'


מי שינסה זאת מובטח לו שפתאם יפתחו לו שערי תפילה !

(רק שזה בבחינת רגזו ואל תחטאו, בתחילה ירגיז יצר טוב על יצר הרע ורק אם לא יעזור הכל אז יזכיר לו יום המיתה, אך מי שכל פעם יזכיר יום המיתה מקובלנו שכבר לא תעזור הזכרה זו)

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14561&st=&pgnum=53
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
יפה ! שהרי בהחלפת בומ"פ, תפילה - טבילה
ובטבילה מתכופפים.
( ות' וט' מתחלפים כמו שק' וכ' מתחלפים תכשיט/מתקשט)
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
אגב כשראיתי מאמר זה לראשונה ערכתי סקר קצר בין כמה אברכים ושאלתי מהו שורש התפילה, אחד אמר "יראה" ועוד תשובות שאני כבר לא זוכר, ואף אחד לא השיב "שמחת הלב בהקב"ה" !
 

יואל נהרי

משתמש ותיק
חובות הלבבות שער חשבון הנפש פ"ג:
"וראוי לך, אחי, שתדע, כי כוונתנו בתפלה אינה כי אם כלות הנפש אל האלהים וכניעתה לפניו עם רוממותה לבוראה ושבחה והודאתה לשמו והשלכת כל יהביה עליו.
"ולפי שהיה כבד על הנפש לזכר כל זה בלי חבור וסדר, - סדרו רבותינו ז"ל הענינים שצריכים להם רוב כתות בני אדם, הנראה חסרונם בהם אל האלהים וכניעתם בעבורם, והם עניני התפלה על סדר ותקון, שתקבל בה הנפש פני בוראה ולא תבוש בהתנפלה, ויראה ממנה בסדרה עניני התפלה בלבה הכניעה והשפלות לאלהים.
"ולפי שהיתה מחשבת הלב מתהפכת הרבה ואין לה קימה למהירות עבר ההרהורים על הנפש, היה קשה עליה לסדר עניני התפלה מעצמה, - תקנו אותם רז"ל במלים מתוקנות, יסדרם האדם בלשונו, מפני שמחשבת הנפש הולכת אחר המאמר ונמשכת אל הדבור. והיתה התפלה מלות וענינים והמלות צריכות אל הענין והענין אינו צריך אל הדבור, כשאפשר לסדרו בלב, כי הוא עיקר כוונתנו ועליו משען מגמתנו. הלא תראה מה שאמרו רז"ל בעת הדחק: בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה, והתירו לקצר בעניני התפלה בתפלה קצרה ואילו היו המלים עיקר התפלה, לא היה מותר לנו לקצרן בשום פנים", עכ"ל.

סיכום דבריו: עיקר ענין התפילה הוא עצם העמידה לפני המלך – בהכנעה, ובעקרון עבודת התפילה היתה פשוט לעמוד בכניעה לפני ד' [בלי מילים] ולהתבונן בשפלותנו לאלקים [וממילא השלכת כל יהבינו עליו]. רק היות וקשה לנו להתבונן בזה בצורה מסודרת סידרו לנו חז"ל [עדיין רק לחשוב ולהתבונן] רשימה מסודרת של הדברים שאנו נצרכים בהם לד', שע"י שאנו חושבים עליהם אנו מרגישים את שפלותנו לפני ד' ועי"ז אנו עומדים לפניו בהכנעה. ושוב דאגו חז"ל שלא מספיק רק להכין לנו רשימה מסודרת של הדברים לחשוב עליהם, כי מחשבה בלי מילים בורחת ואינה יציבה, ולכן תיקנו גם מילים להוציא בפינו את כל הרשימה. והעיקר, שעי"ז נגיע למטרה, לעמוד לפני ד' בשפלות.

נדמה שלזה מכוונים גם דבריו הידועים של הגר"ח הלוי בתחילת ספרו, שלמרות שכונה אינה מעכבת בתפילה חוץ מבברכה הראשונה, מ"מ כונת העמידה לפני המלך כן מעכבת היא, כי בלי זה הוא בגדר מתעסק.

וע"ז גם מדברת המשנה ברכות ל' ע"ב: "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש [הכנעה - רש"י], חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים, אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, ע"כ.
יש כאן 3 חלקים במשנה שכולם מתקשרים לכונת העמידה לפני המלך בהכנעה. החלק הראשון של כובד ראש פי' רש"י בהכנעה, החלק השני הרי לא מוזכר כ"כ כונת המילים אלא 'שיכוונו לבם לאביהם שבשמים', והחלק השלישי של לא יפסיק בגלל נחש [בדיבור], הנה בגמרא שם מבואר שרק לתפילה לא יפסיק ולק"ש כן יפסיק, וההבדל ביניהם מבואר בלשונו הזהב של רש"י בדף כ"ה: אבל לתפלה - צריך הוא להראות את עצמו כעומד לפני המלך ולעמוד באימה אבל קריאת שמע אינו מדבר לפני המלך, עכ"ל. כך שכל המשנה מדברת על הכוונה שאנו מדברים עליה.

נדמה שזה גם הקשר בין ב' החלקים בתפילה, הודאה ובקשה, שלכאו' הם 2 ענינים שונים לגמרי. אבל לפי החוה"ל מובן, שהרי גם בבקשה מגיע אדם להכרה שהוא לא מסתדר בלי הקב"ה, ועי"ז הוא נכנע לפני רוממותו וגם בהודאה הוא מביע זאת. והרי 'הודאה' היא כמובן מלשון 'מודה על האמת' דהיינו שהאדם מביע בחלק ההודאה שבתפילה את זה שהוא מודה שהוא לא מסתדר בלעדיו, וזוהי הכנעה.

חלק השמחה נובע ממילא מכל הנ"ל, שברגע שהאדם מגיע להכרה שהוא לא מסתדר בלי ה' בשום דבר והוא נצרך אליו לגמרי, עי"ז הוא רגוע וממילא שמח, כי העצבות והדאגות נובעות ממה שהאדם חושב שהוא היה יכול לעשות יותר ולא עשה ומאשים את עצמו, אבל אם בין כך ה' מנהל הכל האדם רגוע ומשליך יהבו עליו כלשון החוה"ל. [ולכן מצאנו המון פעמים בתהילים ועוד ובספרי מוסר קשר בין בטחון ליראה, שהיראה מביאה בטחון.

לסיום אציין נקודה נוספת [ואולי קשורה]: ב
חומש שמות (יז,יב): 'ויהי ידיו אמונה עד בא השמש', פי' רש"י: ויהי ידיו אמונה - 'ויהי משה ידיו באמונה פרושות השמים בתפלה נאמנה ונכונה', עכ"ל. וכן בתרגום אונקלוס ז"ל: 'והואה ידוהי פרישן בצלו', עי"ש. היינו שהתפילה מכונה אמונה.
ובדומה לזה כתוב בחובות הלבבות שער חה"נ (פ"ג): 'שהתפלה אצלך אמונת הבורא ופקדונו, כי מסר בידך ענינה ונתנה ברשותך, לא ישקיף עליה זולתו. ואם תתפלל אותה, כמו שצוה הבורא יתברך, יצאת ידי חובת האמונה ויקבלנה ממך הבורא, ואם לא תהיה נאמן בה בלבך ובלשונך, תהיה בחזקת הקובעים אותו באמונתו, ואמר הכתוב בהם: כי דור תהפוכות המה בנים לא אמן בם ואמר באנשי האמונות הנוהגים בהם כמשפטן וכדיניהן: עיני בנאמני ארץ'.
 

אסף

משתמש ותיק
דברים שנכתבו לפני תקופה בענין זה:

כובד ראש ושמחה בתפילה

א) במשנה ברכות (ל ב) "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם" ובגמרא "מנא הני מילי... אלא אמר רב נחמן בר יצחק מהכא עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה" ובהמשך (שם לא א) "תנו רבנן אין עומדין להתפלל לא מתוך דין ולא מתוך דבר הלכה אלא מתוך הלכה פסוקה... תנו רבנן אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך שמחה של מצוה".
וברש"י "כובד ראש - הכנעה. עבדו את ה' ביראה - תפלה, שהיא לנו במקום עבודה, עשו אותה ביראה. שיחה - ליצנות. מתוך קלות ראש - חילוף של כובד ראש, מתוך זחות לב ועתק. אלא מתוך שמחה - כגון דברי תנחומים של תורה; כגון סמוך לגאולת מצרים, או סמוך לתהלה לדוד שהוא של שבח ותנחומין, כגון רצון יראיו יעשה, שומר ה' את כל אוהביו, וכגון מקראות הסדורות בתפלת ערבית: כי לא יטוש ה' את עמו, וכיוצא בהן".
ובתוס' "רבנן עבדי כמתניתין - וכותייהו קי"ל ולכן אין מתפללין מתוך קלות ראש ושחוק אלא מתוך כובד ראש ושמחה של מצוה כגון שעסק בדברי תורה ולכן נהגו לומר פסוקי דזמרה ואשרי קודם תפלה".
ב) נראה מדבריהם שאין סתירה בין המשנה שמחייבת לעמוד בתפילה מתוך כובד ראש (הכנעה, יראה) לבין הברייתא שאומרת שיש לעמוד בתפילה מתוך שמחה של מצוה, דהברייתא באה לאפוקי שלא יעמוד לתפילה מתוך קלות ראש (ושאר דברים) שהיא היפך כובד ראש - ומורה כיצד כן יש לעמוד, בהיפך של קלות ראש שהיא שמחה של מצוה, וא"כ אין סתירה בין כובד ראש לשמחה של מצוה. וזהו מש"כ בתוס' שיש לעמוד מתוך "כובד ראש ושמחה של מצוה" יחד.
וביתר ביאור כתב ברבינו יונה (כא. מדפי הרי"ף) "טעם הדבר כדי שלא ימשך מתוך השמחה לתענוגי העולם וישכח עניני הבורא על כן צריך לערבב זה עם זה כדי שיהיה על הקו הממוצע ופשטיה דקרא כך הוא שאע"פ שאצל בשר ודם היראה והשמחה הם דבר והפכו שבשעה שהאדם מפחד מזולתו הוא עומד נרתע ודואג, אבל הקדוש ברוך הוא איננו כן אדרבה כשהאדם מתבונן בגדולתו וירא מפניו, ישמח ויגיל באותה יראה מפני שבאמצעיתה מתעורר לקיים המצות ושש ונעלס בקיומה שיודע כי שכרו אתו ופעולתו לפניו ועל שמחה כזו תמצא שאמר בפסוק אחד עבדו את ה' ביראה וגו' ובפסוק אחר עבדו את ה' בשמחה ר"ל תעבדו את ה' ביראה ובאותו היראה תשמחו ותגילו בה כמו שאמרנו ואף על פי ששמחה אחרת אסורה כמו שהוזכר למעלה שמחה זו מותרת ומחוייבת כענין שנא' תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב וגו'".
ג) אבל בב"ח כתב והביאו המשנ"ב "מצוה מן המובחר הוא שאין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש פירוש באימה והכנעה אלא כיון דאין כל אדם יכול ליזהר להכניס בלבו הכנעה ואימה אלא תמיד טוב לב במשתה ושמחה לכך שנינו באידך ברייתא דמכל מקום אין עומדין להתפלל מתוך שחוק וכו' אלא מתוך שמחה של מצוה דבזה יוכל כל אדם ליזהר שלא יעסוק קודם תפילה בשום שחוק ושמחה אלא בשמחה של מצוה ולכך נהגו וכו'" וכ"כ באליה רבה. משמע שהבין שעמידה ביראה ועמידה מתוך שמחה של מצוה הם ב' מצבים נפרדים ולכך פירש שכאשר א"א לקיים את המובחר ביראה יקיים עכ"פ בשמחה, ולשיטתו עמידה מתוך יראה והכנעה היא מצב "חיובי" היינו שנוהג בהנהגה של יראה, וכל עוד האדם נמצא בקלות ראש הרי זו סתירה ליראה. אבל יתכן שיהיה במצב של שמחה של מצוה שאינו סתירה ליראה אבל איננו עדיין הנהגה של יראה, ועל כן גם אם אינו יכול לקיים מצוה מן המובחר לעמוד מתוך יראה מ"מ יראה להימנע ממצב של שחוק וקלות ראש וזה ע"י הנהגת "שמחה של מצוה" (אגב, מכאן נראה שאין מצב ביניים - קלות ראש או שמחה של מצוה ותו לא).
ד) ונראה שאין ללמוד כך ברבינו יונה כלל, דלקמן (כב א מדפי הרי"ף) כתב רבינו יונה (וכן גרס הרא"ש סי' ב) שגירסת הגמ' שכתבה "רבנן עבדי כמתניתין רב אשי עביד כברייתא" היא לברייתא של "אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך שמחה של מצוה" וא"כ סבר רבינו יונה שהברייתא שמחייבת עמידה מתוך שמחה של מצוה, אינה סוברת כהמשנה שמחייבת עמידה לתפילה מתוך כובד ראש, אלא במקום שאין עמידה מתוך כובד ראש, לכה"פ יעמוד מתוך שמחה של מצוה שהיא שמחה מותרת "שעל ידה באה העבודה שהרי מצינו ג"כ שע"י השמחה היתה השכינה שורה דכתיב ועתה קחו לי מנגן... ורבנן כיון שהיו מתפללין בכובד ראש לא היו חוששין להתפלל מתוך שמחה אבל רב שימי אף על פי שהיה עושה כמו המשנה היה מחזר שיתפלל לעולם מתוך שמחה כדכתבינן" ולכאו' הוא ממש כדברי הב"ח, ובע"כ שמה שהבאנו לעיל מהרבינו יונה שמבאר שאין לראות סתירה בין יראה ושמחה בעבודת ד' אינו כדברי התוס' שכתבו "כובד ראש ושמחה".
וביאור דבריו נראה שבוודאי צורת עבודת ד' היא ביראה אלא שע"י התבוננות בעבודת ד' תעלה מתוכו השמחה (דהיינו אחרי שכבר מגיע ליראה) כאשר ישים אל ליבו למי הוא עובד ושעל ידי היראה הוא מגיע לקיום המצוות ולשכר עליהם שהוא קירוב עם השי"ת (שהרי המצוות הם המביאות לדביקות), ולפי"ז אין השמחה הזו ענין לעמידה לתפילה כיון שמהות התפילה היא העבודה שהיא עצם היראה ויש לעמוד לתפילה מתוך כובד ראש שהיא ההכנעה והיראה, ואילו השמחה הזאת באה כתוצאה מהיראה (ולכאו' אינה קרויה "שמחה של מצוה" אלא היא השמחה על עצם העבודה ועצם הקיום של עובד ד' כאמצעי לשייכות עימו ית' ).
(וגם, יתכן שרבינו יונה מפרש ששאלת הגמ' "וגילו ברעדה" ותשובתה "במקום גילה שם תהא רעדה" אינה שייכת לעבודת התפילה בפרט אלא הוא לענין עבודת ד' באופן כללי שתהא על קו הממוצע - המורכב מיראה ואהבה (וגילו ברעדה), ואין כוונת הגמ' שע"י האהבה מגיעים לתפילה כראוי מתוך כובד ראש אלא הוא תיאור של צורת עבודת ד' המורכבת מיראה ואהבה יחד.)
והתחדש בברייתא שיש אפשרות להגיע לעבודה - היינו ל'איזוהי עבודה שבלב זוהי תפילה' - ע"י שמחה של מצוה, דע"י לימוד התורה וכיו"ב מגיע לעבודה כדרך שנאמר על הנבואה שבאה ע"י שמחה שנאמר "ועתה קחו לי מנגן", וא"כ היא שמחה מוקדמת בהמצוה שעל ידה באה העבודה כלשון רבינו יונה, ובוודאי שסו"ס יש להגיע לעבודה שהיא היראה אלא שיש אמצעי להגיע לכך ע"י שמחה של מצוה. וי"ל לדעת הב"ח שזהו מש"כ בשו"ע לקמן (סי' צח א) "המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו; ויחשוב כאלו שכינה כנגדו; ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו... וצריך שיחשוב בדברים המכניעים הלב ומכוונים אותו לאביו שבשמים, ולא יחשוב בדברים שיש בהם קלות ראש" וכאן לא הזכיר שמחה של מצוה, ונראה שזהו כמש"כ שעצם העמידה לפניו ית' היא מעשה של הכנעה ויראה ובשעת התפילה אין אפשרות אחרת, אך כדי להביא א"ע לזה - כתב כאן (סי' צג) את הדרך לכך - למצוה מן המובחר ע"י התבוננות ביראה, ובדרך אחרת - ע"י שמחה של מצוה.
ד) ברמב"ם (פ"ד מהל' תפילה הל' טו-טז) הביא דין המשנה וז"ל "כוונת הלב כיצד כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה... כיצד היא הכוונה שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה, לפיכך צריך לישב מעט קודם התפלה כדי לכוין את לבו ואחר כך יתפלל בנחת... חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפלה וכו'". ובהמשך (הל' יז-יח) כתב "שכור אל יתפלל מפני שאין לו כוונה וכו' וכן אין עומדין להתפלל לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך מריבה ולא מתוך כעס אלא מתוך דברי תורה, ולא מתוך דין והלכה אף על פי שהם דברי תורה כדי שלא יהא לבו טרוד בהלכה, אלא מתוך דברי תורה שאין בה עיון כגון הלכות פסוקות". ותמוה אמאי לא כתב כלל ענין עמידה מתוך כובד ראש ויראה וכמו שדרשה הגמ' מהפסוק "וגילו ברעדה" וכל מה שהביא את הברייתא הוא לאפוקי שלא יתפלל מתוך קלות ראש וכו' אלא מתוך ד"ת (ולא כתב ל' הברייתא "שמחה של מצוה") וכ"ז המשך של מש"כ ששיכור אין לו להתפלל מפני שאין לו כוונה, הרי שהעמיד את כל הגמ' על ענין הכוונה ולא הזכיר כלל ענין כובד ראש.
ובחי' הגר"ח הלוי זצ"ל חילק בין הכוונה האמורה בפ"ד לבין הכוונה שכתב בפ"י - שם כתב שאם לא כיוון ליבו יחזור ויתפלל בכוונה אך אם כיוון בברכה ראשונה א"צ לחזור, דיש ב' כוונות בתפילה - האחת עומד לפני המלך והיא כוונה המעכבת בכל התפילה שהיא מעצם מעשה התפילה, וז"ל "ונראה דכונה זו אינה מדין כוונה רק שהוא מעצם מעשה התפלה, ואם אין לבו פנוי ואינו רואה את עצמו שעומד לפני ד׳ ומתפלל אין זה מעשה תפלה, והרי הוא בכלל מתעסק דאין בו דין מעשה וע"כ מעכבת כוונה זו בכל התפלה דבמקום שהי׳ מתעסק דינו כלא התפלל כלל. וכאלו דלג מלות אלה" והכוונה השניה היא פירוש המילות שבזה אין מעכב אלא כוונת ברכה ראשונה בלבד.
וכנראה שלהרמב"ם עצם עמידה לפני המלך בכוונה זו היא מעשה יראה וכובד ראש וכמו שביאר הגר"ח שהכוונה של עמידה לפני המלך היא עצם מעשה התפילה, וכנראה שלא פסק ופרט את העצות והדרכים איך להגיע לזאת הכוונה. ועכ"פ ממש"כ ענין השמחה רק במקום שבאר שלא יהיה בקלות ראש והזכיר רק לעמוד מתוך ד"ת, נראה שהבין כהב"ח שאין ענין השמחה אלא ע"מ שלא יהיה בקלות ראש. וכן נראה מדבריו שכל ענין השהיה הוא בכדי לכוון את אותה הכוונה להגיע לשיראה א"ע כאילו עומד לפני המקום. וכלשון הערוך השולחן (כאן) "שנו חכמים במשנה [ל':] אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש כלומר בהכנעה ואימה ולזה מועיל השהייה קודם התפלה להתבונן בגדולתו של הקדוש ברוך הוא ובשפלות עצמו".
ה) והעולה מכ"ז - עצם העמידה בתפילה היא מעשה של יראה וכמו שמגדיר הגר"ח בדעת הרמב"ם שהוא מעצם מעשה התפילה שיעמוד מתוך הכרה שהינו עומד לפני המלך וע"ז כתב השו"ע בסי' צח "וצריך שיחשוב בדברים המכניעים הלב ומכוונים אותו לאביו שבשמים... ויחשוב כאלו שכינה כנגדו".
ההכנה הראויה לתפילה (למצוה מן המובחר) היא בעמידה מתוך כובד ראש דהיינו מתוך ההכנעה כמש"כ בטור (צג) "ובעמדו להתפלל לא יעמוד אלא מתוך כובד ראש פירוש באימה והכנעה" ופשיטא שהכנה זו מביאה לעמידה הראויה לפני המלך.
ההכנה האפשרית אם אינו יכול להכניע עצמו לכובד ראש האמור היא לעמידה מתוך שמחה של מצוה, שגם על ידה באה העבודה שהרי מצינו ג"כ שע"י השמחה היתה השכינה שורה.
 

גבריאל פולארד

משתמש ותיק
במבי אמר:
יפה ! שהרי בהחלפת בומ"פ, תפילה - טבילה
ובטבילה מתכופפים.
( ות' וט' מתחלפים כמו שק' וכ' מתחלפים תכשיט/מתקשט)
ת' וט' מתחלפים בהחלפת דטלנ"ת כמו שק' וכ' מתחלפים בהחלפת גיכ"ק (עי' רמב"ן מקץ מז מא).
 

יעקב לב

משתמש ותיק
יעקב לב אמר:
במבי אמר:
ואינו סותר כלל את הדין ש"אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש"
ובתוס' שם (ברכות לא א, וכן הוא ברא"ש והובא בטור ובשו"ע סצ"ג):
...אלא מתוך כובד ראש ושמחה של מצוה כגון שעסק בדברי תורה ולכן נהגו לומר פסוקי דזמרה ואשרי קודם תפלה:
'תניא-אגרת התשובה' פ"י:
אכן בברייתא שם תנו רבנן, אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה.
ועכשיו בדור יתום הזה, שאין הכל יכולין להפוך לבם כרגע מן הקצה, אזי עצה היעוצה להקדים בחינת תשובה תתאה בתיקון חצות כנ"ל.
ובלקוטי תורה תבא מג ב:
ג והנה קודם התפלה צריך כובד ראש שהוא המרירות על שאין בחי' ישראל לי ראש מאיר בו בגילוי מחמת עונותי עברו ראשי. וזהו בחי' כובד ראש והיינו שיבא לידי הכנעה והשפלות ופחיתות עצמו במוח בידיעה היטב וא"צ שיהיה בלב דוקא, ולא כמו שסוברים העולם שקודם התפלה יוכל להיות טמטום הלב כי א"א להיות בשחרית קודם התפלה כמשארז"ל אידלי יומא אידלי קצירא שהחסד מתעורר בבקר דאברהם.
 

המקור הראשון

משתמש ותיק
ר' יהודה החסיד כותב:

"שורש התפילה שמחת הלב בהקב"ה שנאמר התהללו בשם קדשו ישמח לב מבקשי ה', ולפיכך היה דוד מלך ישראל מנגן בכינור על כל תפילותיו וזמירותיו, למלאת לבבו שמחה באהבתו של הקב"ה (ספר חסידים - יח)


וצ"ל שאינו סותר כלל את האמור במשנתינו אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש !

וראוי להוסיף את דבריו להלן בסעיף קנח' :

"וכשתתפלל תוסיף על כל ברכה וברכה מענינה לצרכך, כי ביותר הם מכינים הלב, ואם לא תוכל להוסיף לפי שהקהל סיימו קודם, תוסיף באחת או בשתים כדי שלא תצטרך למהר בברכה אחרת, ...
ואם לא תוכל להוסיף חקור לך אחר ניגונים, וכשתתפלל אמור אותן באותו ניגון שנעים ומתוק בעיניך, באותו ניגון אמור תפילתך, ושתתפלל תפילתך בכוונה וימשוך ליבך אחר מוצא פיך, לדבר בקשה ושאלה ניגון שמכין את הלב, לדבר שבח ניגון המשמח את הלב, למען ימלא פיך אהבה ושמחה למי שרואה לבבך וכו'


מי שינסה זאת מובטח לו שפתאם יפתחו לו שערי תפילה !

(רק שזה בבחינת רגזו ואל תחטאו, בתחילה ירגיז יצר טוב על יצר הרע ורק אם לא יעזור הכל אז יזכיר לו יום המיתה, אך מי שכל פעם יזכיר יום המיתה מקובלנו שכבר לא תעזור הזכרה זו)

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14561&st=&pgnum=53
1677976879023.png
 
חלק עליון תַחתִית