בתקופה האחרונה שוב התעורר הנושא, והפעם הוציאו לעז על אחד מגדולי ישראל, הגר"מ גרוס, ועל בית דינו שנתנו הכשר לפאות המאשר שאינן מגיעות ממקדשי הע"ז בהודו.
בתחילה נתלו מודעות עם מספר חתימות של מו"צים, ולאחר מכן כשהציבור לא התייחס כלל, והדבר גם לא פורסם בעיתונות, החלו למלא את בתי הכנסת ובתי המדרש בפשקווילים.
בתגובה, כתב ראש מערכת הכשרות, הרב אברהם שלזינגר, הבהרה שפורסמה:
"לשאלת הרבנים שליט"א אני מביא בקצרה את בסיס הדברים.
א. פאה שנקנתה ממקום ללא תעודת כשרות, אין לנו דרך לדעת מנין השיער שהיא עשויה הגיע. ועל כן היא בחשש שאינה כשרה. בשנתיים האחרונות הפסקנו לשים תוית כשרות על הפאות, לאחר שרבו הזיופים בזה על ידי מפעלים בחו״ל וגם על ידי פאניות, לכן חובה לדרוש תעודת כשרות ברת תוקף.
ב. הכשרות שלנו מבוססת על עבודה רבה, ובסיסה היתה לעיני הגרי״ש אלישיב זצוק״ל.
ג. לצערנו נאלצנו להוריד/להפסיק את הפיקוח על השיער מיצרנים שלא שיתפו במידע, או שהביאו שיער ממקומות שנאסרו על ידינו.
ד. אני מביא בזאת בקצרה את צורת הפיקוח שלנו על השיער. לא ניתן לפקח משעת גזיזה. כמו שלא ניתן לעשות מיצי פירות שמגיעים מכל העולם כאשר יהיה משגיח שיעמוד על כל תפוז בננה ותות.
איסוף השיער משתרע בכל קצות תבל. כדי לסבר את האוזן, כבר היום אנחנו נוסעים מספר פעמים בשנה לכל מדינה שמביאים משם שיער. זה כולל את סין במספר אזורים, בורמה, ויטנאם, קמבודיה, אירופה במספר מדינות, ארגנטינה, ברזיל, פראגרואי, מדינות הקוקז וכו׳.
כמו כן אנחנו מבקרים מספר פעמים בשנה אצל כל יצרני הפאות, וכן מבקרים פעמים רבות אצל סוחרי הפאות.
אין דרך ואין צורך לראות את הגזיזה, וזאת מאחר שאנחנו יודעים להבדיל במאה אחוז בין שיער הודי לשיער אחר כשהוא במצב גולמי. אבל מכיון שחלק מהשיער מגיע כשהוא מסודר ונקי, ולעיתים מדינות שיש לנו מידע עליהם או חשש שהם מקבלים שיער מהודו (והם מנקים אותו כדי שיראה לא הודי), אנחנו לא מאשרים להביא משם.
השיער נבדק על ידי הכשרות על פי הנחיות בית הדין, ולא מסתמכים על בעלי החברות.
הבדיקה נעשית בכמה וכמה נקודות: פעמים בשטח עצמו, פעמים אצל סוחרי השיער, פעמים אצל חברות הפאות, ופעמים אצל יצרני הפאות.
הביקורים שלנו נעשים פעמים רבות בהפתעה מוחלטת, ללא ידיעת המבוקר שאנחנו מגיעים. הבדיקות המקיפות הללו הם ערובה לכל הציבור שלא יכנס שיער בחשש תקרובת עבודה זרה.
ה. כל פאה ללא פיקוח היא בחשש עבודה זרה ממש.
כל השמועות על פאות זולות שהם ללא חשש. הם לא נכונות משתי סיבות: אין בעיה לייצר פאות במחיר זול משיער הודי (ואולי בעיקר משם, אבל גם ממקומות נוספים). וכן פעמים רבות יש ליבואני הפאות מלאי גדול (כולל מלאי ענק משיער שמקורו ודאי מבתי הע״ז) שרוצים להתפטר מהם. ואז עושים מכירת חיסול במחירים נמוכים.
השמועות על שער בהיר שהוא בסדר, לא נכונות. מאחר שהטכנולוגיה בת זמננו מאפשרת לצבוע שיער בצורה כזו שאפילו מומחים של ממש לא יודעים להבדיל.
אין דרך בעולם לבדוק בדיקת מעבדה על מקור השיער חוץ מבדיקת .A.N.D שזה כמובן לא מעשי.
ו. הכשרות היא רק על השיער, אין לנו כשרות על פאות.
בברכה ובתפילה שלא תצא תקלה תחת ידינו,
אברהם שלזינגר".
בירור הענין
בכל אופן, אמרנו לברר את הענין המציאותי, שאינו קשור לסוגיות ההלכה. בפשקווילים הם מפרסמים את ההנחה המוטעית שרוב השיער העולמי מגיע מהודו (98 אחוז), ורוב השיער בהודו מגיע מהמקדשים, וכו'. והמקור הוא דו"ח של איזה חברה אחת, לא נודע מה מדת מהימנותה, וגם לא זכינו לראות את הדו"ח כדי להבינו, ולא זכינו לראות על מה הם מסתמכים ומה מקורותיהם. ובכן נברר האם כצעקתה.
כתב הגרב"צ וואזנר שליט"א (קובץ אור ישראל ל"ו):
עדיין נותר לנו לברר, אם תמצא לומר שפאות המיובאות מהודו אסורות, מה דין שאר פאות שאין ידוע מקורם, וכן פאות בלונד, שיש ספק שמא נתערב בהם שיער הודו. ונראה פשוט להתירם, מטעם כל דפריש, וכמבואר לענין תשע חנויות (ריש סי' ק"י), והכא נמי כן, כל בסתמא תלינן ברוב שיער הבא משאר מדינות העולם.
ומה שחשש מאן דהוא משום שתושבי הודו הם רוב כנגד כל העולם, הנה מלבד שזה אינו מסתבר, וגם ראינו דו"ח ממאגר העולמי, שרוב שיער העולם בא מסין, ועכ"פ יחד עם שאר מדינות, פשיטא שהשיער ההודי בטל ברוב, אלא אפילו תימא שההודי הוא הרוב, אין זו טענה, לפי מש"כ הפתחי תשובה (סי' ק"י ס"ק ב') וכן הוא במהרש"ם (ח"א סי' ס"ח, ד"ה ועוד אני אומר) בשם ההפלאה (כתובות ט"ו) דדין ט' חנויות דאזלינן בתר רובא, די ברוב חנויות, אף שהחנות שמוכרת טריפה יש בה בשר יותר מכל ט' החנויות, ע"ש, והכי נמי כן, ואף שיש חולקים ע"ז, כבר נטה המהרש"ם ז"ל להקל בזה במקום דאי אפשר לברר, ע"ש, וק"ו בנדון דידן, דהדבר הוא ספק ונוטה יותר דרוב מדינות יחד בודאי יש בהם גם רוב שיער.
איברא דכל זה כתבנו רק לרווחא דמילתא, כי זה עתה הראוני דו"ח נוסף, שהודו עצמה מייצאת ס"ה 4500 טון שיער לשנה, ועיקרו ורובו בא משאר עיירות שברחבי המדינה, ממקומות שאין להן שום קשר ושייכות לע"ז, אלא ממרבית הציבור שהוא עני ביותר, המקבצים במשך כל ימות השנה כל שיער הנושר מראשיהן, בכדי למכרו עבור פת לחם, והחלק הבא מטירופאטי שהוא מקום הע"ז, אינו אלא 500 טון, שהוא מיעוט ברור מכלל השערות היוצא ממדינה זו, ומעתה לאור כל האמור, אפי' פאה הבאה ודאי מהודו, משורת הדין יש להתירה מטעם כל דפריש, וכ"ש שאר פאות שלא נודע מקורן, דאין לך כל דפריש גדול מזה, אחרי שיש כאן רוב כפול, רוב שיער, ורוב מדינות, מלבד כל הספיקות ושאר צירופים הנ"ל, וזה פשוט".
משרד הסחר: הודו מייצאת 1500 טון
ממה שבדקנו, נראה שמקורו של הדו"ח שהזכיר הרב הוא סוכנות ידיעות מרכזית בהודו ושמה uni (united news of india), והם כתבו כי הודו מייצאת 4500 טון וכו'. אמנם נראה שבמקור נפלה טעות דפוס, וצ"ל 1500 טון, וכך מתאימים הדברים למה שמסר השגריר הישראלי בהודו בשנת תשס"ד לרב יצחק מרדכי הכהן רובין ששאלו מטעם הגרי"ש אלישיב, למסור לו נתונים על ייצוא השיער מהודו.
והשגריר ענה לו בזה הלשון: "יש לנו את הנתונים לגבי כמות השיער המיוצא מהודו. הנתונים ע"פ משרד הסחר ההודי לשנת 2003 הם, שיער אדם לא מעובד - סה"כ 419 טון. שיער אדם מעובד (רחוץ וממויין לפי אורך ואיכות תואמת) סה"כ 1114 טון". ונמצא שסך כל השיער הוא כ-1500 טון לערך (השגריר הישראלי כתב במכתבו דברים נוספים, אולם לא דברים שנמסרו לו ע"י משרד הסחר ההודי אלא מפי 'מקורות' שונים, ופשוט שאין לזה נאמנות מיוחדת, וראה בדברי הגר"י בעלסקי שלעג לו. אבל לדברי משרד הסחר ההודי יש חשיבות, כי הם מרכזים אצלם את נתוני הייצוא).
נתוני האו"ם
בדקנו את הנתונים המתפרסמים ע"י האו"ם לשנת תשע"ח (המתייחס לשנת 2016 למניינם), והנה בדיווח שלהם יש שתי קטגוריות של שיער אדם: 0501 - שיער לא מעובד, 670420 - שיער מעובד (ההגדרות שלהם לשיער מעובד אינן דומות להגדרות של השגריר דלעיל; שיער רחוץ וממויין נכלל אצלם בשיער בלתי מעובד, ורק לפאות עשויות ומוכנות הם קוראים שיער מעובד).
ואחר החישוב והצירוף של כל הנתונים מכל מדינות העולם, נמצא שסך כל השיער הלא מעובד המיוצא ע"י כל המדינות הוא 3942 טון. מתוך זה, השיער הלא מעובד המיוצא מהודו הוא 1536 טון, והשיער הלא מעובד המיוצא משאר המדינות הוא 2388 טון. נמצא שהודו מייצאת 39 אחוז מתוך השיער הלא מעובד בכל העולם. והמספר הוא דומה למה שמסר השגריר דלעיל בשם משרד הסחר ההודי.
אולם סך כל השיער המעובד (פאות מוכנות, העשויות משיער אדם) המיוצא בעולם הוא 8561 טון. מתוך זה, השיער המעובד המיוצא מהודו הוא 34 טון בלבד, והשיער המעובד המיוצא משאר המדינות הוא 8527 טון, ומכל המדינות בולטת במיוחד סין, המייצאת 6418 טון. נמצא שהודו מייצאת 0.3 אחוז מהשיער העולמי המעובד, ואילו סין מייצאת 74 אחוז מכלל השיער העולמי.
והנה יש הטוענים שהודו מייצאת שיער לא מעובד לסין ולשאר המדינות, ושם מעבדים את השיער ומייצאים הלאה, וזה נכלל בנתוני הייצוא שלהם. אולם גם אם נאמר כדבריהם, הרי כל השיער המיוצא מהודו (מעובד ולא מעובד) הוא 1570 טון, וזהו בקושי 18 אחוזים מתוך 8527 טון שיער מעובד המיוצא משאר המדינות, ונמצא שצדק הרב שליט"א באמרו שרוב השיער העולמי מגיע ממדינת סין, והשיער מהודו אינו אלא מיעוט דמיעוט.
אולם עד כה דיברנו בשיער הכללי המיוצא מהודו, וכבר כתב הרב לעיל שלא כל השיער מגיע מעבודה זרה אלא רובו מגיע מנשים עניות ברחבי הודו, המוכרות את שערותיהן תמורת כסף (וראה לקמן). וממילא, אם השיער ההודי כולו הוא 18 אחוז מהתוצרת העולמית, הרי השיער המגיע ממקדשי הע"ז הוא מחצית או שליש מזה.
עדות שר המסחר ההודי
ומה שיש הטוענים שהשיער המגיע ממקדשי הע"ז הוא שיער איכותי במיוחד, ומתוך כל השיער האיכותי בעולם הוא תופס נפח גדול. ומלבד שאינו כן, וראינו שגם שיער העניות המתגלחות הוא איכותי מאוד (ראה לקמן), הרי דבר זה הוכחש ע"י שר המסחר ההודי בעצמו, כפי שפורסם בעיתון "הגרדיאן", שהשיער ממקדשי הע"ז אינו אלא עשרים אחוז מהתוצרת העולמית. וזה לשון הכתבה (בתרגום חופשי): "המקדש בטירופאטי וכל המקדשים ההודים יחד, תורמים רק עשרים אחוזים מתוך השיער האיכותי הנמכר בחו"ל", טוען שר המסחר בטאמיל נאדו (אחת מעשרים ותשעה המדינות בהודו), שבה נמצא רוב השיער המיוצא מהודו. "מאין כל השאר, אין לנו מושג. במקרים רבים אנו חוששים מניצול של נשים"
כתב הגר"י בעלסקי זצ"ל (שו"ת שולחן הלוי סי' כ"ח):
"והנה בשלב הראשון של מסחר השיער, אוספים מכל מדינות הודו מהודו ועד הודו, רובם ממה שמוכרות העניות (ולדוגמא אביא מה שראיתי מחברה אחת מתוך המון חברות מסוג זה, שאצלם עובדים אלפיים פועלים מיוחדים, שתפקידם להסתובב בכפרים ובעיירות ולקנות שיער מן העניות. עוד ביררתי שרוב השיער הכי מעולה היוצא מן המקדשים הנקרא 'רמי', מיוחד דוקא לראשי השחורים ולא לפאות כלל!) ומצרפים הכל יחד ומחלקים אותם כפי האורך והצבע והאיכות, ואח"כ - אחר שכל מה שבידם התערב היטב וכבר אזדא לה היכולת לחלק ביניהם - אז באים סוחרי העולם וקונים כפי צרכם, ואין להם חילוק כלל מאיפה מקור השיער".
בהמשך כתב עוד:
"והנה במשך הזמן, ניסו כמה אנשים לחדור אל תוך מקומות הייצור לשיער נשים שבמדינת הודו, וב"ה שהצליחו לברר אמיתת הענין במו עיניהם, כי ביקרו בהרבה בתי חרושת ומעבדות המכינות שיער לפאות, ושם ראו מאות נשים עובדות שעות ארוכות ללקט שיער מתוך שיער מאותם שנתקבלו על ידי מברשות מראשי העניות שברחבי מדינת הודו. וראו שכל השיער ההולך אל תוצרות הפאות שבמדינת סין וקוריאה הוא בדוקא ממקור זה ולא מהמקדשות שלהם. ואחרי שביקרו באחד עשרה בתי חרושת כאלו, שאלום המייצרים אם רוצים לראות עוד מזה, והשיבו ששוב אינם צריכים לזה, כי כבר השתכנעו שהשיער הוא ממקור המתקבל לכשר.
והשתא הוכח מה שכבר קבענו מקודם, שאין רוב השיער המגיע מהודו מקורו מהמקדשים שלהם, אלא משיער העניות, וחל על זה הדין דכל דפריש מרובא פריש, וגם השיער המגיע מהודו אין בו איסור עבודה זרה (מלבד מה שכבר הסקנו, שגם השיער המגיע מהמקדשים שלהם אין בו דין תקרובת ע"ז).
שוב שמעתי שאחרי שהודיעו כל זה ל"חבורת האוסרים" הפאות, הגיבו שברור להם ויודעים שבתי החרושת הללו שכרו מאות שחקניות מקצועיות והציגו לפני המבקרים כעין מחזה כדי לרמותם ולהראות בעיניהם כאילו השיער הבא מהמברשות במקום שבא באמת מהמקדשות.
ואין לנו ללמוד מתשובת הבל זו, אלא זו בלבד שהמשיבים אין האמת לנגד עיניהם, רק אל האיסור מגמתם, יהיה מה שיהיה. ושוב אין להתחשב בדעתם כלל, וכל העסק עמהם אינו אלא לשוא".
כתבות בעיתונות העולמית
המעיין בכתבות בעיתונות העולמית (הגרדיאן, האובזרוור, ניו יורק טיימס ועוד) יראה שצדקו דברי הרב, ואחד ממקורות השיער העיקריים הוא סוכנים המסתובבים בכפרים ובשכונות העוני וקונים מן הנשים העניות את שערותיהן, יש מהן המוכרות את כל שערותיהן ויש מהן המוכרות את השיער הנושר ומתאסף במסרקים. ולהלן מבחר ציטוטים מתוך העיתונות בתרגום חופשי:
"חלק ניכר מהשיער מגיע מסוכנים המטיילים בכפרים בהודו, סין ומזרח אירופה, ומציעים לנשים עניות סכום קטן כדי להיפרד משיערם".
"איסוף השיער הוא מפעל גדול המעסיק עשרות אלפי אנשים בהודו לבדה... סוחרי שיער מבקרים בכפרים ובשכונת עוני, פעמון מכריז על בואם של הסוחרים הקונים שיער תמורת כסף מזומן או תכשיטים".
"בכל רחבי אסיה, נשים ארוכות שיער שומרות את השיער שיוצא כאשר הן מסרקות או שוטפות אותו, ומוכרות אותו לסוחרים שעוברים מסביב לשכונות האלה".
"מקור עיקרי נוסף של שיער האדם בהודו הוא ממסרקי השיער. נשים סוחרות בשיער עם רוכלים, תמורת מכשירי חשמל לבית. השערות הללו מעובדות בסדנאות בהודו המזרחית, בנגלדש ומיאנמר".
"כל השיער הזה מתקבל ונצבר, ועובר מסוחר לסוחר, עד שהוא מגיע לסדנאות לשיער הנמצאות בבנגלדש, הודו, ומיאנמר, מדינות בהן השכר נמוך ואנשים זקוקים לעבודה. בסדנאות עובדות עשרות נשים היושבות על הרצפה וממיינות את השיער לפי אורכו".
"יצואנים מעסיקים סוכנים המחפשים נשים כפריות ברחבי הודו, בעלות שיער ארוך... צלצול הפעמון מביא עשרות נשים, צעירות וזקנות, מבתי-הפחם הכחולים אל חצר מאובקת. הגעתו של סוכן השיער היא האטרקציה השבועית... השיער נלקח למפעל, מעובד ונקשר בצרורות ומועבר ליצואנים הגדולים".
"בהודו יש בעלים המוכרים את שערות נשותיהם, ילדות עניות מתגלחות תמורת צעצועים, ויש גם מקרים של כנופיות השודדות שיער מנשים".
"הספקים העיקריים הם הודו ורוסיה... השיער במדינות אלה מגיע בעיקר מנשים עניות ביותר שמוכרות את השיער שלהם עבור רווח קטן. נשים חסרות בית ברוסיה לעתים קרובות מוכרות את שערן ומשתמשות בו כמקור הכנסה. הן בהודו והן ברוסיה, סוחרי השיער קונים אותו ישירות מנשים נואשות במחירים נמוכים ואז מוכרים אותו בשוק העולמי. סוהרים רוסיים מגלחים את ראשי האסירים ומוכרים את השיער".
"כיוון שהנשים העירוניות צובעות את השיער שלהן, שיער הנשים הכפריות הוא השיער המועדף, והוא מכונה "שיער בתול". אי לכך, סוחרי השיער עושים את דרכם אל כפרי הודו. נשים ונערות צעירות מגלחות את ראשיהן בקביעות ומוכרות אותו לסוחרים תמורת תשלום סמלי".
"צ'אנג שאויון הוא אחד מכעשרים אלף סוכנים שמתפרנסים מסחר השיער בכפרים של סין" (בכתבה יש תיאור מפורט של הכתב, שראה במו עיניו כיצד הסוחר משלם כסף לנערה כפרית המגלחת את שערותיה הארוכות תמורת תשלום).
מצ"ב מקורות לכל הנ"ל.