קצת רקע:
בגמ' שבת קנ. איתא אמר רב יהודה אמר שמואל חשבונות של [מלך] ושל מה בכך מותר לחשבן בשבת תניא נמי הכי וכו'.
בביאור 'של מלך', פירש"י וכ"ה במיוחס לר"ן, של מלך - של עצה שאינו שלו ואין צריך בכך, כגון הרוצה לבנות בית כך וכך צריך להוציא בו, ולי נראה כמו מה לך, מה לך ולחשבונות הללו, הרי אין צורך בהן לא לך ולא לאחר, כגון ההיא דפרישית, עכ"ל.
והר"ח פירש חשבונות של מלך. פירוש מילך - אורחים, ובא הלך לאיש העשיר. כלומר מותר לאדם לחשב אורחים הקרואים להסב אצלו בסעודה וכדתנן מונה אדם את אורחיו ואת פרפריותיו. פי' חשבונות של מה בכך, כמו שיחשב אדם חשבון כגון חיילות המלך כך וכך אלף וכיוצא בו, אומ' לו מה בכך, כלומר מה הנאה יש לך ומה צורך לך בזה כגון אלו מותר בשבת, עכ"ל.
וכ"כ הרוקח (הל' שבת סימן קלג) חשבונות של מה בכך פי' כך וכך חיילותיו של מלך, מותר, או כך וכך הוצאתי, ולא יאמר כך וכך אני עתיד להוציא, עכ"ל.
הרמב"ם (פכ"ג מהל' שבת הי"ח) כתב: אסור לחשב חשבונות שהוא צריך להן בשבת בין שעבר בין שעתיד להיות גזירה שמא יכתוב, לפיכך חשבונות שאין בהן צורך מותר לחשבן, כיצד כמה סאין תבואה היה לנו בשנה פלונית, כמה דינרין הוציא בחתנות בנו וכיוצא באלו, שהן בכלל שיחה בטילה שאין בהן צורך כלל, המחשב אותן בשבת כמחשב בחול.
הא"ר (סי' ש"ז סקי"ח) הביא לשון הרמב"ם, והוסיף באמצע דבריו, וז"ל הא"ר: כתב הרמב"ם שם חשבונות שאין בהן צורך מותר לחשבן, כיצד, כמה סאין תבואה היה לנו בשנה פלונית, כמה דינרין הוציא בחתנות בנו, כך וכך חיילותיו של מלך (רוק"ח קל"ג), וכיוצא באלו שהן בכלל שיחה בטלה שאין בהן צורך כלל ע"כ, עכ"ל הא"ר.
ובמ"ב (שם סקכ"ז) כתב: כתב הרמב"ם חשבונות שאין בהם צורך מותר לחשבן כיצד כמה סאין תבואה היה לנו בשנה פלונית כמה דינרין הוצאנו בחתונת בננו כך וכך חיילותיו של מלך וכיוצא באלו שהן שיחה בטלה שאין בהן צורך כלל עכ"ד, עכ"ל. ובסוף דבריו ציין שמקורו מהא"ר. וריהטת לשונו משמע דהכל מדברי הרמב"ם. אמנם לעיל נתבאר דפיסקא זו של כמה חיילותיו של מלך, היא מהרוקח ולא מהרמב"ם.
ומעתה נעבור לשאלת הרב @חמד ילד, והנה לכאו' האב"ע נתכוין לדיבור על כמה חיילותיו של מלך, וכמ"ש הר"ח והרוקח, דלא משמע דכוונתו לדיבור על עצה שאין בה צורך וכפירש"י, או על מנין אורחיו כפי' הר"ח.
והנה המגיד משנה על הרמב"ם הנ"ל, כתב וז"ל שם ברייתות מחשבין חשבונות שאינן צריכין ואין מחשבין חשבונות שצריכין, ומבואר בברייתא אחרת שהצריכין בין שעברו בין שעתידין להיות אסור לחשבן של מה לך ושל מה בכך מותרין. וכתב רבינו הרי הן בכלל שיחה בטלה כלומר שאין שיחה בטלה ראויה ליראי חטא. ופרק כ"ד יתבאר שאסור לכל אדם להרבות בשיחה בטלה בשבת, עכ"ל.
ובא"ר שם כתב בסוף דבריו: פירש המגיד כלומר שאין שיחה בטלה ראויה ליראי חטא, ולקמן [פכ"ד ה"ד] יתבאר שאסור לכל אדם להרבות שיחה בטלה בשבת ע"כ. פירוש, ליראי חטא לא ידברו אפילו בחול אפילו מעט מזה, אבל להרבות מזה, אסור לכל אדם בשבת. וזה לשון ביאורי רש"ל [לאוין סה ד"ה פסק הר"י] אפילו בחול אינו כל כך יפה לתלמיד חכם דהוי כמושב ליצים ומבטל בהן לימודו, עכ"ל. והו"ד במ"ב (שם).
ומעתה אולי י"ל דלזה נתכוין האב"ע, דאף שמעיקר הדין מותר לדבר דברי מלכים, מ"מ ליראי חטא אינו ראוי, ולהרבות בזה אסור לכל אדם [ואמנם האב"ע קדם למ"מ בכמאתיים שנה, ולא כתב דבריו על פיו, אך אולי כיון לזה מדנפשיה].