להלן המעשה:
״הלכה למעשה״ [מהספר 'הרב מבריסק' ח"ב עמ' 127]
מורה־הוראה אחד ״נטפל״ לו לרבי חיים והקניטו על כך שעיקר עסקם של ראשי הישיבות ומרביצי התורה ברוב־דברים ופלפולים, ולא ב״הלכה למעשה״.
תשובתו של רבי חיים לאותו רב, תורה שלימה היא וצריכה לימוד. ומעשה שהיה, כך היה:
בסעודות שבת ה״שבע ברכות״ של רבי משה בן הגר״ח שנערכו בעיירה פרוז׳ינא ־ מקום מגורי חותנו הגי׳ר אליהו פיינשטיין זצ״ל , השתתף אף הג״ר אליעזר גורדון רבה של העיר טלז, וראש הישיבה הגדולה והידועה שבמקום.
התפתחה שיחה של תורה בין הגאונים, ורבי חיים שאל את רבי לייזער, במה עוסק הוא בתלמודו. רבה של טעלז השיב כי כעת עובר הוא על קושיותיו של רבי עקיבא אייגר בגליונותיו על השו״ע, במאמץ ליישבם ולומר עליהם תירוצים מרווחים.
נענה רבי חיים ואמר: יאמר לי מר את אחת מן הקושיות של הרעק״א והתירוץ שתירצתם אותה, ואני אומר לכם מה הם התירוצים שתירצתם על יתר הקושיות.
וכך, לאחר שרבי אליעזר טעלזער הציג בפני רבי חיים את תירוצו על אחת הקושיות, החל רבי חיים מונה והולך מקושיא לקושיא ואומר: על קושיא זו תירצתם מן הסתם כך וכך, ורבי אליעזר עונה לעומתו: הן, אכן כך תירצתי, וכן על זה הדרך. וכך, מילאו גאוני העולם אלו את זמן השמחה בשעשועי דאורייתא.
והנה, בסעודת ה״שבע ברכות״ השתתף אף רב באחת מערי פולין שהיה עד למשא ומתן התורני המפולפל, וכל העת הראה פנים זועפות בהפטירו,;׳נא, יא, אבער וואס מיט הלכה למעשה ־ ומה עם הלכה למעשה״?! לאמור: מדוע אתם מתעסקים אך בפלפולי דאורייתא בעלמא - כביכול - ומזניחים את חלק ההלכה...
שני הגאונים לא מצאו לנכון להגיב על דבריו, וגם כאשר בסעודת שחרית שלמחרת חזר המחזה ונשנה, כשאותו רב לא מרפה בשאלתו ״מה עם הלכה למעשה״, לא הגיבו לדבריו והמשיכו לעסוק בשלהם, כשעל השולחן עולים בזו אחר זו קושיותיו של הגרעק״א בסדר ״אורח חיים״, ומנותחות לנתחיהן.
בעת הסעודה השלישית, כשהרב ההוא המשיך להפריח את אותה שאלה לחלל החדר שוב ושוב, החליט רבי חיים להדרש אליו, ולהגיב לדבריו:
״אתם עוסקים ב׳הלכה למעשה׳״? פנה אליו, ״אם כן אציג נא בפניך שאלה למעשה שהתעוררה אצלינו בבריסק, ותאמר מה לדעתך יש לפסוק במקרה כזה״.
הלה סבר וקיבל, ורבי חיים פתח בתיאור המקרה:
עובדא הוה, שלקראת חתונה בבית אחד מתושבי העיר בישלו כמות הגונה של בשר, והמשרתת הגויה הכניסה אל קדרת הבשר שעל האש בבלי דעת, חתיכת בשר נבלה שנקנה עבור החתול. הואיל ובקדרה נתבשלו חתיכות רבות בגדלים שונים והרוטב כבר נשפך, לא היה ניתן לעמוד על הדבר אם כנגד חתיכת בשר הנבלה היו שישים חתיכות בשר כשרה - שאילו כן היה הדין פשוט להיתר. ובכן, באו אלי בעלי השמחה, אמר רבי חיים, ושאלו כדת מה לעשות. ומה תאמרו אתם על כגון דא?
נענה אותו רב ואמר, כי הדין פשוט, מאחר והנידון הוא על תערובת של ״מין במינו״ - בשר אסור בבשר כשר, הרי שמדאורייתא ודאי שהבשר נתבטל בהיתר, שבמין במינו די בביטול חד בתרי,13) וכל מה שעל ההיתר להיות פי שישים מן האיסור בכדי לבטלו, אינו אלא מדרבנן, והיות שישנו ספק אם היו חתיכות בשר ההיתר פי ששים מן האיסור, די בכך כדי להתיר את כל הבשר שהלא קיימא לן דספק של דרבנן, לקולא.
״אז למעשה״, אמר רבי חיים, ״אתם אומרים כי כל הבשר מותר באכילה״?
- אכן, השיב הרב.
״אולם שכחתם פרט אחד״, המשיך רבי חיים ואמר, ״שאף כי אמנם מחמת איסורו של בשר הנבלה הריהו נידון כמין במינו כלפי בשר הכשר, הרי שיש כאן עוד דבר האסור, כי הלא ברור שרק הבשר הכשר נמלח והוכשר ואילו מחתיכת הבשר האסור שהושלכה לקדרה לא הוצא הדם האסור מן התורה באכילה, ודם כלפי הבשר הכשר מין בשאינו מינו הוא ־־ ותערובת מין בשאינו מינו אסורה מדאורייתא, עד כי יהיו בה ששים חתיכות היתר כנגד חתיכת האיסור,05 ואם כן במקרה שלפנינו אף כי שמא היה ששים כנגד ההיתר, מכל מקום מכדי ספק דאורייתא לא יצאנו, וקיימא לן, ספק דאורייתא לחומרא.
״אוי, ודאי, ודאי״, הגיב אותו רב לשמע הטענה, ״אכן הצדק עמכם, וכל הבשר אסור באכילה מפני תערובת הדם של הנבלה...״
״לא כי״, הגיב רבי חיים, ״בעצם, אף משום הדם אין לאסור את כל הבשר, שהלא אף כי איסור אכילת דם דאורייתא הוא, אין זאת אלא בדם כמות שהוא, אולם בדם שהתבשל, אין איסורו אלא מדרבנן,06 וכיון שכך, עדיין בנידון דידן יש להכשיר את הבשר ולדונו כספק דרבנן - שמא היה ששים כנגד האיסור - שהולכים בו לקולא, והבשר מותר באכילה.
״אוי וי" תפס הלה את ראשו, ״איר זענט גירכעט, מותר מותר, הבשר אכן מותר באכילה״!
מותר, אומרים אתם? המשיך רבי חיים, וכי איך תאמר שהדבר מותר? אמנם, דם שנתבשל אינו אסור אלא מדרבנן, אולם במה דברים אמורים, בדם של בהמה כשרה שכל עיקר איסורו אינו אלא משום דם, ובזה הוא" שקיימא לן שכשנתבשל איסורו מדרבנן גרידא, אך בנידון דידן שהיה זה דם של בהמת נבלה, הרי שמלבד האיסור שמחמת אזהרת ״לא תאכלו על הדם״ עוד יש בו איסור משום ״יוצא מן הטמא״, שקיימא לן שכל היוצא מן הטמא, טמא, והריהו אסור כמוהו, שעל כן חָלב בהמה טמאה ושל טרפה אסור, אף שאין הוא כעצם הבשר.
ושוב הופך הנידון שלפנינו לנידון דאורייתא - משום ״יוצא״ - שכל ספק בו עלינו להחמיר.
- ״אכן״, הגיב הלה, ״יש כאן גם נידון של איסור דאורייתא, והבשר איפוא אסור באכילה״.
״עתה, הסכת ושמע״, אמר לו רבי חיים, ״שאליבא דאמת אינו כן, והבשר מותר באכילה. כי בעצם, חלוקים בדין זה טרפה ונבלה לגמרי. שהנה התוס׳ בפסחים הוכיחו שאיסור אכילת דם נבלה אינו משום שנידון אף הוא כחתיכת הנבלה ואסור באיסור שמחמת הבשר, אלא איסורו של דם איסור נפרד הוא מחמת שם ׳דם׳ ואינו כרוך באיסור הנבלה. עוד כתבו התוספות במסכת ביצה שרק ביצת טרפה אסורה מדאורייתא מדין ״יוצא מן האיסור״, שהרי נתגדלה ורבתה מתרנגולת טרפה האסורה, אולם ביצת נבלה אין לאוסרה מחמת כן, שהלא כל עוד היה העוף חי, עדיין היה מותר, ולא נאסר משום נבלה אלא לאחר מותו, שאז כבר פסק גידולה של הביצה, ונמצא שאין לאוסרה משום ״יוצא מן האיסור״ כלל.
על פי זה יש לומר, אמר רבי חיים, שהוא הדין גם לגבי דם; רק דם של טרפה ניתן לומר עליו שהוא גדל באיסור ויש בו משום ״יוצא מן האיסור״ מלבד עצם האיסור של אכילת דם, אך דם נבלה שלא גדל באיסור, וכאמור בדברי התוס׳ לענין ביצה, שוב אין לנו לאוסרו משום יוצא מן הנבלה, ואין איסורו אלא משום דם, וכדברי התוספות דפסחים שאין שם נבלה עליו, וכיון שכך, אם הוא התבשל הרי שאז איסורו אלא מדרבנן, וכל שיש ספק גרידא המתירו, כמו בנידון זה שאפשר שהיו ששים היתר כנגד האיסור, הרי שיש לפסוק להיתר משום ספיקא דרבנן לקולא.
״יא, יא, גירכעט ־ אכן כן הצדק עמך, הבשר מותר״, הגיב הלה.
״עתה תראה״, אמר רבי חיים לאיש בסיימו את ׳שיעורו, ״איך דנים אצלנו בבריסק בשאלות של ׳הלכה למעשה׳״!
★
בהזדמנות אחרת סיפר החזו״א על פסק של רבי חיים שמותר לחלל את השבת כדי להציל נער שלא ילך ללמוד בגימנסיה, ואמר, שהדין פשוט הוא שמותר לחלל שבת כדי להציל יהודי משמד, אך לחדש שהלימוד בגימנסיה כמוהו כשמד שעליו אמור דין זה, לכך צריכים אנו לפסק ולכח של רבי חיים.
14) שבת ל״ד ע״יא. וראה לענין תערובות בשדע יו״ד סי׳ צ״ח ס״ב.
15) חולין צ״ז ע״ב. זבחים שם. ועיין שו״ע שם ובנו״ב.
16) מנחות כ״א ע״א. וכמי׳ש התוס, בחולין קיי׳א ע״א ד״ה דם, וכן נפסק בטוש׳יע סי' ע״ו.
17) ויקרא י׳׳ט, כ״ו.