הסיפור עם הגר"ח שפקפקו על יכולת ההוראה למעשה, ואמר פלפול ארוך בדין דם נבילה

מבין ענין

משתמש ותיק
היה מעשה עם הרב מבריסק שלא היה פוסק אלא מפנה לדיין הרב ריגר, ופ"א שאלו אותו אחד שאלה בנוגע לדם נבלה שהתערב כו' והרב אמר לשאול את הרב ריגר, ואמר לו רב אחד שהרב צריך את הרב ריגר אצלו בכיס... שכל הזמן מפנה אליו וכביכול אינו יודע לפסוק...
ואז אותו הרב החל לפרט בפני הבריסקרב את ההלכה כשכל פסיקה שהלה היה אומר היה הרב מבריסק אומר לו סברה הפוכה, עד שהראה לו שאינו יודע צורתא דשמעתתא, והרב מבריסק ב"ה "יודע לפסוק" רק שמיראת ההוראה מפנה לדיין הרב שמחה ריגר.
ראיתי את הסיפור בצורה חסרה בספר "פרשת השבוע" דברים [להרב ישעיה שכטר עמ' קיח - מובא באוצה"ח], אני מחפש את הסיפור המקורי, אותו ראיתי בעבר אך איני מוצאו כעת.
תודה!
 

מבין ענין

משתמש ותיק
פותח הנושא
נזהר מצבועים אמר:
יש סיפור כזה אבל נושא השאלה
היה על אתרוג יפה ופחות יפה
כך לי זכור

מצאתי את המעשה בצורה שונה ממה שמוכר לי, בצורה בה הרב בחן אברכים:

בקובץ משיב כהלכה (היוצא על ידי מכון להוראה במונסי גליון כ"ח עמוד י"ט) כתבו, דמטו משמיה של הגר"ח מבריסק זצ"ל, שבאו לפניו כמה אברכים ת"ח שלמדו יו"ד הלכות תערובות ובקשו שיבחן אותם האם הם ראוים להורות בעניני איסור והיתר. אמר להם הגר"ח, דלהורות כהלכה צריך להיות להמורה הוראה ד' מעלות: א) שיהיה פקח. ב) שידע ד' חלקי השו"ע, דאי אפשר להורות בהלכות תערובות כל זמן שלא למד גם שאר הלכות. ג) שידע גם ש"ס ותוס'. ד) שיהיה גם למדן ולא רק בקי. ורק בהצטרף ד' הדברים הללו יש בכוחם לפסוק הלכה, דאם חסר אחד מהם הוא עלול לטעות.
האברכים תמהו על דבריו, דאיזה פקחות נצרך לשאלת איסור והיתר, של תערובות או שאלה בבשר וחלב, ומדוע צריך להיות למדן ע"ז, וגם לידע ש"ס ותוס' וד' חלקי שו"ע. התינח לשאלה בדיני ממונות בעינן פקחות כדי שהדיין יבין העסקים ולהבחין מי משקר וכדומה, וגם צריך להיות למדן כדי להבין עניני נזיקין לאשורו, אבל בשאלה קלה ופשוטה של תערובות מה הצורך לזה.
והשיב להם הגר"ח: בואו ואראה לכם אם תוכלו לפסוק שאלה קלה ופשוטה בהלכות איסור והיתר. מה הדין במשרתת גויה שעוזרת בבית ישראל שהלכה לשוק של גוים וקנתה חתיכת בשר עוף והשליכה לקדירה שהיה מתבשל בו בשר עוף כשר, ולא נודע מזה עד אחר שכבר לקחו מהקדרה הרבה בשר ומרק ואי אפשר עכשיו לדעת אם הי' ס' נגד האיסור או רק רוב מה הדין. הם השיבו מיד: הלכה מפורשת היא ביור"ד (סי' צ"ח ס"ב): אם נתערב מין במינו ואינו מינו ואין יכולין לעמוד עליו ולשערו אם הי' בו ס', אם נודע בודאי שהיה עכ"פ רוב היתר ממינו, אמרינן סלק שאינו מינו ומינו רבה עליו ומבטלו ברוב ואין כאן רק ספק דרבנן אם היה בו ס' וספק דרבנן אזלינן לקולא, והש"ך פסק דאין אמרים סלק וצריך מן התורה ס' נגד האינו מינן ובספק הולכין לחומרא לכן הבשר מותר, והמרק ושאר דברם להש"ך אסור.
אמר להם הגר"ח: בשביל שאלה כזו אמרתי להם שהדיין צריך להיות פקח להתבונן בהמעשה שקרה. האברכים התבוננו עוד פעם ואמרו אין אנו רואים עוד מה לדון בזה חוץ ממה שאמרנו. אמר להם הגר"ח: הרי הגויים אינם מולחים את הבשר להוציא ממנו הדם, וא"כ הבשר שקנתה הגויה לא היה מלוח, וא"כ יש בהבשר גם דם, ודם עם בשר הוה מין בשאינו מינו, ובכולו משערינן וא"כ עכשיו מה הדין.
ענו האברכים: הרב צודק ובספק ס' מין בשאינו מינו הולכין לחומרא כיון שהוא ספיקא דאורייתא.
אמר להם הגר"ח: בשביל שאלה כזו אמרתי לכם שכדי להורות בהלכות תערובות צריכים לדעת גם שאר הלכות, הרי דם שבשלו הוא רק דרבנן, וכאן כיון שנתבשל הבשר שוב אין כאן רק ספק דרבנן, הם עמדו נכלמים, והגר"ח המשיך ושאל ועתה מה פוסקין בזה. האברכים התבוננו ואחר העיון אמרו רבינו צודק, זה רק ספק דרבנן ואזלינן לקולא.
אמר להם הגר"ח: בשביל שאלה כזו אמרתי להם שלהורות הלכה פשוטה באו"ה צריכים להיות גם למדן, דבדם של בשר נבילה לכאורה יש שני איסורים, איסור נבלה ואיסור דם, והא דאמרינן דדם שבישלו הוא רק דרבנן הוא רק מכח איסורא של דם, אבל מכח איסורא של נבלה ליכא היתרא במה שבישלו. הנה אמרתי לכם כבר הלומדות, עכשיו תאמרו מה הדין. בבושת פנים השיבו: רבינו צודק התבשיל אסור.
אמר להם הגר"ח: בשביל שאלה כזו אמרתי לכם דהדיין צריך להיות בקי גם בש"ס ותוס', דהתוס' במסכת פסחים (דף כ"ב ע"א) ובמנחות (דף ק"ד ע"א) כתבו שדם לא הוה בכלל בהמה וצריך דרש מיוחד לרבות שדם נבלה מטמא עי"ש, הרי שדם נבלה אין בו איסור נבלה רק איסור דם וממילא יש לו הקולא של דם שבישלו, עכ"ד.
 

כלפי ליא

משתמש ותיק
הדו"ד עצמו מובא בחידושי הגר"ח (במהדורות הישנות סי' שעז)

הסיפור מועתק בספרים רבים אין מספר, כגון זהב הקודש לרמ"ז איתן שליט"א כריתות כא. ומובא גם בספר הרב מבריסק ח"ב עמ' 129
 

מבין ענין

משתמש ותיק
פותח הנושא
כלפי ליא אמר:
הדו"ד עצמו מובא בחידושי הגר"ח (במהדורות הישנות סי' שעז)

הסיפור מועתק בספרים רבים אין מספר, כגון בספר הרב מבריסק ח"ב עמ' 129

יישר כח! את זה חיפשתי!
 

מבין ענין

משתמש ותיק
פותח הנושא
להלן המעשה:
״הלכה למעשה״ [מהספר 'הרב מבריסק' ח"ב עמ' 127]
מורה־הוראה אחד ״נטפל״ לו לרבי חיים והקניטו על כך שעיקר עסקם של ראשי הישיבות ומרביצי התורה ברוב־דברים ופלפולים, ולא ב״הלכה למעשה״.
תשובתו של רבי חיים לאותו רב, תורה שלימה היא וצריכה לימוד. ומעשה שהיה, כך היה:
בסעודות שבת ה״שבע ברכות״ של רבי משה בן הגר״ח שנערכו בעיירה פרוז׳ינא ־ מקום מגורי חותנו הגי׳ר אליהו פיינשטיין זצ״ל , השתתף אף הג״ר אליעזר גורדון רבה של העיר טלז, וראש הישיבה הגדולה והידועה שבמקום.
התפתחה שיחה של תורה בין הגאונים, ורבי חיים שאל את רבי לייזער, במה עוסק הוא בתלמודו. רבה של טעלז השיב כי כעת עובר הוא על קושיותיו של רבי עקיבא אייגר בגליונותיו על השו״ע, במאמץ ליישבם ולומר עליהם תירוצים מרווחים.
נענה רבי חיים ואמר: יאמר לי מר את אחת מן הקושיות של הרעק״א והתירוץ שתירצתם אותה, ואני אומר לכם מה הם התירוצים שתירצתם על יתר הקושיות.
וכך, לאחר שרבי אליעזר טעלזער הציג בפני רבי חיים את תירוצו על אחת הקושיות, החל רבי חיים מונה והולך מקושיא לקושיא ואומר: על קושיא זו תירצתם מן הסתם כך וכך, ורבי אליעזר עונה לעומתו: הן, אכן כך תירצתי, וכן על זה הדרך. וכך, מילאו גאוני העולם אלו את זמן השמחה בשעשועי דאורייתא.
והנה, בסעודת ה״שבע ברכות״ השתתף אף רב באחת מערי פולין שהיה עד למשא ומתן התורני המפולפל, וכל העת הראה פנים זועפות בהפטירו,;׳נא, יא, אבער וואס מיט הלכה למעשה ־ ומה עם הלכה למעשה״?! לאמור: מדוע אתם מתעסקים אך בפלפולי דאורייתא בעלמא - כביכול - ומזניחים את חלק ההלכה...
שני הגאונים לא מצאו לנכון להגיב על דבריו, וגם כאשר בסעודת שחרית שלמחרת חזר המחזה ונשנה, כשאותו רב לא מרפה בשאלתו ״מה עם הלכה למעשה״, לא הגיבו לדבריו והמשיכו לעסוק בשלהם, כשעל השולחן עולים בזו אחר זו קושיותיו של הגרעק״א בסדר ״אורח חיים״, ומנותחות לנתחיהן.
בעת הסעודה השלישית, כשהרב ההוא המשיך להפריח את אותה שאלה לחלל החדר שוב ושוב, החליט רבי חיים להדרש אליו, ולהגיב לדבריו:
״אתם עוסקים ב׳הלכה למעשה׳״? פנה אליו, ״אם כן אציג נא בפניך שאלה למעשה שהתעוררה אצלינו בבריסק, ותאמר מה לדעתך יש לפסוק במקרה כזה״.
הלה סבר וקיבל, ורבי חיים פתח בתיאור המקרה:
עובדא הוה, שלקראת חתונה בבית אחד מתושבי העיר בישלו כמות הגונה של בשר, והמשרתת הגויה הכניסה אל קדרת הבשר שעל האש בבלי דעת, חתיכת בשר נבלה שנקנה עבור החתול. הואיל ובקדרה נתבשלו חתיכות רבות בגדלים שונים והרוטב כבר נשפך, לא היה ניתן לעמוד על הדבר אם כנגד חתיכת בשר הנבלה היו שישים חתיכות בשר כשרה - שאילו כן היה הדין פשוט להיתר. ובכן, באו אלי בעלי השמחה, אמר רבי חיים, ושאלו כדת מה לעשות. ומה תאמרו אתם על כגון דא?
נענה אותו רב ואמר, כי הדין פשוט, מאחר והנידון הוא על תערובת של ״מין במינו״ - בשר אסור בבשר כשר, הרי שמדאורייתא ודאי שהבשר נתבטל בהיתר, שבמין במינו די בביטול חד בתרי,13) וכל מה שעל ההיתר להיות פי שישים מן האיסור בכדי לבטלו, אינו אלא מדרבנן, והיות שישנו ספק אם היו חתיכות בשר ההיתר פי ששים מן האיסור, די בכך כדי להתיר את כל הבשר שהלא קיימא לן דספק של דרבנן, לקולא.
״אז למעשה״, אמר רבי חיים, ״אתם אומרים כי כל הבשר מותר באכילה״?
- אכן, השיב הרב.
״אולם שכחתם פרט אחד״, המשיך רבי חיים ואמר, ״שאף כי אמנם מחמת איסורו של בשר הנבלה הריהו נידון כמין במינו כלפי בשר הכשר, הרי שיש כאן עוד דבר האסור, כי הלא ברור שרק הבשר הכשר נמלח והוכשר ואילו מחתיכת הבשר האסור שהושלכה לקדרה לא הוצא הדם האסור מן התורה באכילה, ודם כלפי הבשר הכשר מין בשאינו מינו הוא ־־ ותערובת מין בשאינו מינו אסורה מדאורייתא, עד כי יהיו בה ששים חתיכות היתר כנגד חתיכת האיסור,05 ואם כן במקרה שלפנינו אף כי שמא היה ששים כנגד ההיתר, מכל מקום מכדי ספק דאורייתא לא יצאנו, וקיימא לן, ספק דאורייתא לחומרא.
״אוי, ודאי, ודאי״, הגיב אותו רב לשמע הטענה, ״אכן הצדק עמכם, וכל הבשר אסור באכילה מפני תערובת הדם של הנבלה...״
״לא כי״, הגיב רבי חיים, ״בעצם, אף משום הדם אין לאסור את כל הבשר, שהלא אף כי איסור אכילת דם דאורייתא הוא, אין זאת אלא בדם כמות שהוא, אולם בדם שהתבשל, אין איסורו אלא מדרבנן,06 וכיון שכך, עדיין בנידון דידן יש להכשיר את הבשר ולדונו כספק דרבנן - שמא היה ששים כנגד האיסור - שהולכים בו לקולא, והבשר מותר באכילה.
״אוי וי" תפס הלה את ראשו, ״איר זענט גירכעט, מותר מותר, הבשר אכן מותר באכילה״!
מותר, אומרים אתם? המשיך רבי חיים, וכי איך תאמר שהדבר מותר? אמנם, דם שנתבשל אינו אסור אלא מדרבנן, אולם במה דברים אמורים, בדם של בהמה כשרה שכל עיקר איסורו אינו אלא משום דם, ובזה הוא" שקיימא לן שכשנתבשל איסורו מדרבנן גרידא, אך בנידון דידן שהיה זה דם של בהמת נבלה, הרי שמלבד האיסור שמחמת אזהרת ״לא תאכלו על הדם״ עוד יש בו איסור משום ״יוצא מן הטמא״, שקיימא לן שכל היוצא מן הטמא, טמא, והריהו אסור כמוהו, שעל כן חָלב בהמה טמאה ושל טרפה אסור, אף שאין הוא כעצם הבשר.
ושוב הופך הנידון שלפנינו לנידון דאורייתא - משום ״יוצא״ - שכל ספק בו עלינו להחמיר.
- ״אכן״, הגיב הלה, ״יש כאן גם נידון של איסור דאורייתא, והבשר איפוא אסור באכילה״.
״עתה, הסכת ושמע״, אמר לו רבי חיים, ״שאליבא דאמת אינו כן, והבשר מותר באכילה. כי בעצם, חלוקים בדין זה טרפה ונבלה לגמרי. שהנה התוס׳ בפסחים הוכיחו שאיסור אכילת דם נבלה אינו משום שנידון אף הוא כחתיכת הנבלה ואסור באיסור שמחמת הבשר, אלא איסורו של דם איסור נפרד הוא מחמת שם ׳דם׳ ואינו כרוך באיסור הנבלה. עוד כתבו התוספות במסכת ביצה שרק ביצת טרפה אסורה מדאורייתא מדין ״יוצא מן האיסור״, שהרי נתגדלה ורבתה מתרנגולת טרפה האסורה, אולם ביצת נבלה אין לאוסרה מחמת כן, שהלא כל עוד היה העוף חי, עדיין היה מותר, ולא נאסר משום נבלה אלא לאחר מותו, שאז כבר פסק גידולה של הביצה, ונמצא שאין לאוסרה משום ״יוצא מן האיסור״ כלל.
על פי זה יש לומר, אמר רבי חיים, שהוא הדין גם לגבי דם; רק דם של טרפה ניתן לומר עליו שהוא גדל באיסור ויש בו משום ״יוצא מן האיסור״ מלבד עצם האיסור של אכילת דם, אך דם נבלה שלא גדל באיסור, וכאמור בדברי התוס׳ לענין ביצה, שוב אין לנו לאוסרו משום יוצא מן הנבלה, ואין איסורו אלא משום דם, וכדברי התוספות דפסחים שאין שם נבלה עליו, וכיון שכך, אם הוא התבשל הרי שאז איסורו אלא מדרבנן, וכל שיש ספק גרידא המתירו, כמו בנידון זה שאפשר שהיו ששים היתר כנגד האיסור, הרי שיש לפסוק להיתר משום ספיקא דרבנן לקולא.
״יא, יא, גירכעט ־ אכן כן הצדק עמך, הבשר מותר״, הגיב הלה.
״עתה תראה״, אמר רבי חיים לאיש בסיימו את ׳שיעורו, ״איך דנים אצלנו בבריסק בשאלות של ׳הלכה למעשה׳״!

בהזדמנות אחרת סיפר החזו״א על פסק של רבי חיים שמותר לחלל את השבת כדי להציל נער שלא ילך ללמוד בגימנסיה, ואמר, שהדין פשוט הוא שמותר לחלל שבת כדי להציל יהודי משמד, אך לחדש שהלימוד בגימנסיה כמוהו כשמד שעליו אמור דין זה, לכך צריכים אנו לפסק ולכח של רבי חיים.
14) שבת ל״ד ע״יא. וראה לענין תערובות בשדע יו״ד סי׳ צ״ח ס״ב.
15) חולין צ״ז ע״ב. זבחים שם. ועיין שו״ע שם ובנו״ב.
16) מנחות כ״א ע״א. וכמי׳ש התוס, בחולין קיי׳א ע״א ד״ה דם, וכן נפסק בטוש׳יע סי' ע״ו.
17) ויקרא י׳׳ט, כ״ו.
 

יחידה ליחדך

משתמש רגיל
ראיתי פעם בקובץ ישן מלפני המלחמה, (במהדורת צילום) שמספר זאת כמדומני, הרב שאתו היה המעשה. ואיני זוכר שמותם.
 
חלק עליון תַחתִית