למה אומרים על צדיקים שהם נפטרו

מלמד להועיל

משתמש ותיק
מישהו שאל אותי היום בבית כנסת, אנשים מקפידים לומר על צדיק שהוא "נפטר", ואילו על אחרים שהם "מתו"
מה המקור לדבר הזה, הרי בתורה תמיד כתוב לשון מיתה בצדיקים
 

הפקדתי שומרים

משתמש ותיק
כתבתי בזה פעם אולי יועיל. בן תמותה ששובק חיים קרוי בפי העולם "מת", כמו גם חפץ שלא זז ולא פועל אומרים 'זה מת'.. למה מת, כי הוא פשוט לא משמש ליעוד שבו, לתכלית מה שנוצר. כך גם אצל האדם. בן אנוש שכל חייו התעסק בדברים גשמיים, אחרי ששובק חיים הוא התנתק כעת מעולמו -עולם הגשם שבו התעסק וראה תכלית הכל, אם כן עתה ששבק חיים והתנתק מ'הגשם', מהביזנע'ס, מהכסף, 'קריירה', אוכל, וכל עניני החומר, גופו הנרקב כבר לא משמש לתכליתו, אז הוא פשוט מת..
לעומתו, אדם צדיק שכל חייו היה עסוק בלטפח את 'הרוח' וחי חיים רוחניים, גם אם רגליו דרכו בארץ, אבל ראשו שכן בין שרפי מעלה וכשהוא שובק חיים הוא לא 'מת' אלא סך הכל 'נפטר' מכאן לשם, והחלק הגשמי שלו מתחבר לחלק הרוחני שבו -לשם כיון את מגמתו גם כשהיה בעולם החומר, והרי גופו שמת אין בו מעכב וחסרון לקיום התכלית כי מימים ימימה היעד שראה לנגד עיניו הוא חיי הרוח, ונפשו שנפרדת מהגוף לאחר מיתתו, עולה ומתאחדת עם שורשה העליון...

וראה בגמ' ב"ב טז: שיש חילוק בין ויגוע ויאסף הנאמר בצדיקים ובין ויגוע הנאמר ברשעים. (והנה אצל יוסף כתוב וימת ולא כתוב לשון אסיפה וע"כ שלשון וימת עדיף טפי מיגוע ויל"ד)
 

בנציון

משתמש ותיק
מלמד להועיל אמר:
מישהו שאל אותי היום בבית כנסת, אנשים מקפידים לומר על צדיק שהוא "נפטר", ואילו על אחרים שהם "מתו"
מה המקור לדבר הזה, הרי בתורה תמיד כתוב לשון מיתה בצדיקים
צדיקים במיתתם קרויים חיים [והוא בכלל מה שכתב הרב @הפקדתי שומרים].
 

אוריאל

משתמש ותיק
@הפקדתי שומרים ייש"כ על ההסבר הנאה [אולי גם זה לא רק "נפטר" מכאן לשם, אלא מלשון "מתפטר", שהרי זה כל מגמת הצדיקים, לשוב לשרשם, וכנאמר "ותשחק ליום אחרון"].
יש להוסיף ולציין על דבריך, שהנה יש מקום לבעל דין לומר שהלשון "מת" ששגור היום בפי העולם, אינו נכון. והיינו דאמרי איניש, לאו ראיה. אבל באמת אמרו בגמרא שלולב היבש פסול, ובירו' איתא מאי טעמא, לפי שלא כל המתים יהללו קה. הרי להדיא כדבריך, שכל דבר שלא ממלא את ייעודו, הרי הוא "מת"...
מכל מקום הלא בתורה כן נאמר לשון מיתה על צדיקים, וכשביעקב לא נאמר מיתה לא אמרו שהוא לפי שצדיקים במיתתן קרויים חיים, אלא משום שיעקב אבינו לא מת, וזה לכאו' לא משום שצדיקים במיתתן, דא"כ כל צדיקים נמי, וביוסף כן כתיב מיתה, כמ"ש הרב הפקדתי שומרים, וא"כ באמת המקור צריך ביאור.
פעם חשבתי שאולי המקור לזה הוא מהגמרא, שבד"כ שמדברת במיתת אמורא או תנא נוקטת לשון "נח נפשיה", משא"כ בסתם גברא "מית", [כ"ש גל של עצמות..]. אולי משם למדים שיש לחלק בין הלשונות, אבל צריך לבדוק אם באמת זה נכון.
 

עפר ואפר

משתמש ותיק
אצלנו בבית הכנסת קראו בשמח"ת וימת שם משה. משה עבדי מת.
ובסידור שלי כתוב שמי שאינו מאמין שמשה היה אב הנביאים הוא אפיקורס.

ואם אפילו חז"ל הקדושים שהאציל להם השי"ת סמכות לגזור גזירות למיגדר מילתא, אינם יכולים לאסור משום גזירה דבר שמפורש בתורה להיתר, בוודאי של"מנהג" די חדש אין כח לחול במצב כזה.
אז אולי חבל לחפש טעמים כנגד התוה"ק.
 

הפקדתי שומרים

משתמש ותיק
בנציון אמר:
מלמד להועיל אמר:
מישהו שאל אותי היום בבית כנסת, אנשים מקפידים לומר על צדיק שהוא "נפטר", ואילו על אחרים שהם "מתו"
מה המקור לדבר הזה, הרי בתורה תמיד כתוב לשון מיתה בצדיקים
צדיקים במיתתם קרויים חיים [והוא בכלל מה שכתב הרב @הפקדתי שומרים].
יש"כ. האמת שהמאמר המלא נכתב בפטירת מרן הגראי"ל זצ"ל, וחברנו את הגמ' תענית ה. עם פטירת מרן והכל נסוב סביב מימרת חז"ל ברכות יח. צדיקים וכו'. ואני מעתיקו.

"מרן הגראי"ל לא מת הוא נפטר..כשם שבפרשתנו יעקב אבינו לא מת..
וקודם שיתהה הקורא על ההשוואה בין הדברים נציע מיד את דברי חז"ל בתלמוד "יעקב אבינו לא מת" (ר' יצחק בשם ר"י תענית ה:) ובמהרש"א שם פירש "אם שלא מת בנפש, כשאר צדיקים אבל בגוף היה מת", (ועיין שהסביר מה חידוש בזה).
זאת אומרת: כל צדיק אחר מיתתו, הגוף מת, אבל הנפש קיימת, היא נפטרת מעולם הזה לעולם הבא, משאירה מכתב פיטורין לעולם הזה ו'משדרגת' עצמה לעולם שכולו טוב, ועדיין, יש לה אחיזה מסוימת בעולם הזה, (כמו שהביא הרמב"ן בפרשתנו את העובדא ברבי שהיה נגלה לבני משפחתו אחרי מותו בדמות גופו ממש)..
יש אדם מת ויש אדם נפטר, מה אפוא עושה את ההבדל בין שניהם?..
האדם עצמו!.. נפרט עוד..
בן תמותה ששובק חיים קרוי בפי העולם "מת", כמו גם חפץ שלא זז ולא פועל אומרים 'זה מת'.. למה מת, כי הוא פשוט לא משמש ליעוד שבו, לתכלית מה שנוצר. כך גם אצל האדם. בן אנוש שכל חייו התעסק בדברים גשמיים, אחרי ששובק חיים הוא התנתק כעת מעולמו, עולם הגשם, שבו התעסק וראה תכלית הכל, אם כן עתה ששבק חיים והתנתק מ'הגשם', מהביזנע'ס, מהכסף, 'קריירה', אוכל, וכל עניני החומר, גופו הנרקב כבר לא משמש לתכליתו, אז הוא פשוט מת..
לעומתו, אדם צדיק שכל חייו היה עסוק בלטפח את 'הרוח' וחי חיים רוחניים, גם אם רגליו דרכו בארץ, אבל ראשו שכן בין שרפי מעלה, אם כן אפוא כשהוא שובק חיים הוא לא 'מת', בסך הכל הוא נפטר מכאן לשם, החלק הגשמי שבו מתחבר לחלק הרוחני שלו, לשם כיון את מגמתו, גם כשהיה בעולם החומר, והרי גופו שמת, אין בו מעכב וחסרון לקיום התכלית כי מימים ימימה היעד שראה לנגד עיניו הוא חיי הרוח, ונפשו שנפרדת מהגוף לאחר מיתתו, עולה ומתאחדת עם שורשה העליון...
אם כך כשם שיעקב לא מת, כך גדול בישראל או כל צדיק שנפטר לא מת, אלא נפטר ממקום זה למקום אחר...
 

יהודה1

משתמש ותיק
הפקדתי שומרים אמר:
בנציון אמר:
מלמד להועיל אמר:
מישהו שאל אותי היום בבית כנסת, אנשים מקפידים לומר על צדיק שהוא "נפטר", ואילו על אחרים שהם "מתו"
מה המקור לדבר הזה, הרי בתורה תמיד כתוב לשון מיתה בצדיקים
צדיקים במיתתם קרויים חיים [והוא בכלל מה שכתב הרב @הפקדתי שומרים].
יש"כ. האמת שהמאמר המלא נכתב בפטירת מרן הגראי"ל זצ"ל, וחברנו את הגמ' תענית ה. עם פטירת מרן והכל נסוב סביב מימרת חז"ל ברכות יח. צדיקים וכו'. ואני מעתיקו.

"מרן הגראי"ל לא מת הוא נפטר..כשם שבפרשתנו יעקב אבינו לא מת..
וקודם שיתהה הקורא על ההשוואה בין הדברים נציע מיד את דברי חז"ל בתלמוד "יעקב אבינו לא מת" (ר' יצחק בשם ר"י תענית ה:) ובמהרש"א שם פירש "אם שלא מת בנפש, כשאר צדיקים אבל בגוף היה מת", (ועיין שהסביר מה חידוש בזה).
זאת אומרת: כל צדיק אחר מיתתו, הגוף מת, אבל הנפש קיימת, היא נפטרת מעולם הזה לעולם הבא, משאירה מכתב פיטורין לעולם הזה ו'משדרגת' עצמה לעולם שכולו טוב, ועדיין, יש לה אחיזה מסוימת בעולם הזה, (כמו שהביא הרמב"ן בפרשתנו את העובדא ברבי שהיה נגלה לבני משפחתו אחרי מותו בדמות גופו ממש)..
יש אדם מת ויש אדם נפטר, מה אפוא עושה את ההבדל בין שניהם?..
האדם עצמו!.. נפרט עוד..
בן תמותה ששובק חיים קרוי בפי העולם "מת", כמו גם חפץ שלא זז ולא פועל אומרים 'זה מת'.. למה מת, כי הוא פשוט לא משמש ליעוד שבו, לתכלית מה שנוצר. כך גם אצל האדם. בן אנוש שכל חייו התעסק בדברים גשמיים, אחרי ששובק חיים הוא התנתק כעת מעולמו, עולם הגשם, שבו התעסק וראה תכלית הכל, אם כן עתה ששבק חיים והתנתק מ'הגשם', מהביזנע'ס, מהכסף, 'קריירה', אוכל, וכל עניני החומר, גופו הנרקב כבר לא משמש לתכליתו, אז הוא פשוט מת..
לעומתו, אדם צדיק שכל חייו היה עסוק בלטפח את 'הרוח' וחי חיים רוחניים, גם אם רגליו דרכו בארץ, אבל ראשו שכן בין שרפי מעלה, אם כן אפוא כשהוא שובק חיים הוא לא 'מת', בסך הכל הוא נפטר מכאן לשם, החלק הגשמי שבו מתחבר לחלק הרוחני שלו, לשם כיון את מגמתו, גם כשהיה בעולם החומר, והרי גופו שמת, אין בו מעכב וחסרון לקיום התכלית כי מימים ימימה היעד שראה לנגד עיניו הוא חיי הרוח, ונפשו שנפרדת מהגוף לאחר מיתתו, עולה ומתאחדת עם שורשה העליון...
אם כך כשם שיעקב לא מת, כך גדול בישראל או כל צדיק שנפטר לא מת, אלא נפטר ממקום זה למקום אחר...
ומה אתה עונה על וימת יוסף ורש"י כתב רק על יעקב אבינו מיתה לא נאמרה בו. ונראה שאינו מה שנהוג בעולם לומר על צדיק נפטר ואף על כל יהודי מהטעם שכתבת, אלא עניין עמוק יותר שאף עתה הוא נחשב לחי. ומובא כעין זה במסכת כתובות על רבי שהיה מוציא בני ביתו בקידוש כי צדיקים במיתתם קרויים חיים.
 

יהודה1

משתמש ותיק
עפר ואפר אמר:
אצלנו בבית הכנסת קראו בשמח"ת וימת שם משה. משה עבדי מת.
ובסידור שלי כתוב שמי שאינו מאמין שמשה היה אב הנביאים הוא אפיקורס.

ואם אפילו חז"ל הקדושים שהאציל להם השי"ת סמכות לגזור גזירות למיגדר מילתא, אינם יכולים לאסור משום גזירה דבר שמפורש בתורה להיתר, בוודאי של"מנהג" די חדש אין כח לחול במצב כזה.
אז אולי חבל לחפש טעמים כנגד התוה"ק.
אינם יכולים לאסור דבר שמפורש להיתר אבל יכולים לומר שינהגו להימנע מזה בלי איסור. וכך הוא גם היום.
 

אוריאל

משתמש ותיק
אוריאל אמר:
מכל מקום הלא בתורה כן נאמר לשון מיתה על צדיקים, וכשביעקב לא נאמר מיתה לא אמרו שהוא לפי שצדיקים במיתתן קרויים חיים, אלא משום שיעקב אבינו לא מת, וזה לכאו' לא משום שצדיקים במיתתן, דא"כ כל צדיקים נמי, וביוסף כן כתיב מיתה
יהודה1 אמר:
ומה אתה עונה על וימת יוסף ורש"י כתב רק על יעקב אבינו מיתה לא נאמרה בו.
לכאורה השאלה שהעמדת היא על המהרש"א [וראה ברמב"ן ויחי שם שהסביר בדברים דומים למהרש"א, וציין גם להגמרא בכתובות שהזכירו, עיי"ש].
פתחתי את המהרש"א ושם באמת העיר לפי דרכו שיעקב אבינו לא מת הכוונה היא לנפשו, והיינו כי הצדיקים אף שגופם מת מכל מקום נפשם "חיה", א"כ למה אמרו כן דוקא גבי יעקב אבינו ולא גבי אברהם ויצחק.
וכתב שם ליישב או דל"ש להקיש אברהם ויצחק לזרעם כיון שהיו ישמעאל ועשיו, והנה לפי זה באמת גם אברהם ויצחק לא מתו כיעקב, רק שאין ע"ז דרשה, או דבאברהם ויצחק פשיטא דלא מתו, אלא דביעקב ס"ד דכיון שנפטר בחו"ל נחשב יותר ל"מיתה", וע"ז הוצרך ההיקש.

אמנם שני התירוצים אינם מיישבים לכאו' אלא מאברהם ויצחק, אבל לפי דרכו אזי גם בשאר צדיקים כן הוא, וא"כ באמת יקשה למשל גבי יוסף למה כתיב וימת, הלא צדיקים במיתתן קרויין חיים.

יש שמסבירים שיעקב אבינו לא מת, אינו מצד מה שצדיקין במיתתן קרויין חיים, שזה ענין בכל הצדיקים. אלא יעקב אבינו לא מת היינו ע"י זרעו שממשיכים את דרכו, וזה ההיקש לזרעו, ולכן אמרו כן דוקא לגבי יעקב שלא היה פסול במיטתו, וכל ישראל נקראו על שמו [ואולי זה גם הפשט בצדיקין במיתתן קרויין חיים, כי תולדותיהן של צדיקים הן הן זכרונם, והולכים מחיל אל חיל כמו שכתוב בגמרא שאין להם מנוחה בעוה"ב, ולכך הם נקראים "חיים", כי מתקדמים כל הזמן ע"י תולדותיהם ומעשיהם ופירי פירותיהן].
שוב ראיתי מה שפירש רש"י בראשית (יח - יט) שכל המעמיד בן צדיק כאילו לא מת, וא"כ יל"פ כוונת יעקב אבינו לא מת [אם כי יקשה על המהרש"א כי הרי שם דיבר רש"י על אברהם, וצ"ל שיש בחינות שונות בזה].
ובאור החיים פירש שיעקב אבינו לא מת אלא עד שהסכים לכך, ורק לאחר שהסכים נאסף אל עמיו, ועוד פירושים רבים נאמרו בזה.
 

אברך

משתמש ותיק
עפר ואפר אמר:
אצלנו בבית הכנסת קראו בשמח"ת וימת שם משה. משה עבדי מת.
ובסידור שלי כתוב שמי שאינו מאמין שמשה היה אב הנביאים הוא אפיקורס.

ואם אפילו חז"ל הקדושים שהאציל להם השי"ת סמכות לגזור גזירות למיגדר מילתא, אינם יכולים לאסור משום גזירה דבר שמפורש בתורה להיתר, בוודאי של"מנהג" די חדש אין כח לחול במצב כזה.
אז אולי חבל לחפש טעמים כנגד התוה"ק.
כתבת מאד חריף (כדרכך בקודש...)
אבל עם עיקרי הדברים אני מסכים. לכאו' מכיון שאין מקור ברור להעדיף לשון 'נפטר', באמת אין שום בעיה לומר 'מת'.
 

דע מה שתשיב

משתמש רגיל
ידוע שצדיקים מתים על ידי היתגלות כבודו של ה׳ יתברך והנשמה המרגישה רוצה להידבק בבוראה ולשוב לכור מחצבתה ועל ידי כך ניפרדת מהגוף אבל הרשעים מתים על ידי טיפה מרה שבסכינו של מלאך המוות והפוך הדבר שהגוף נפרד מהנשמה וחוזר לעפרו ולפי כך היכן שהנשמה עוזבת שייך לשון ניפטר מאידך היכן שהגוף נישאר זהו המוות
 

yosf

משתמש ותיק
אברך אמר:
עפר ואפר אמר:
אצלנו בבית הכנסת קראו בשמח"ת וימת שם משה. משה עבדי מת.
ובסידור שלי כתוב שמי שאינו מאמין שמשה היה אב הנביאים הוא אפיקורס.

ואם אפילו חז"ל הקדושים שהאציל להם השי"ת סמכות לגזור גזירות למיגדר מילתא, אינם יכולים לאסור משום גזירה דבר שמפורש בתורה להיתר, בוודאי של"מנהג" די חדש אין כח לחול במצב כזה.
אז אולי חבל לחפש טעמים כנגד התוה"ק.
כתבת מאד חריף (כדרכך בקודש...)
אבל עם עיקרי הדברים אני מסכים. לכאו' מכיון שאין מקור ברור להעדיף לשון 'נפטר', באמת אין שום בעיה לומר 'מת'.
בתורה כתוב מיתה שכך הוא לשון התורה, ובודאי אין שום בעיה גם היום לומר כך 
אדרבה יש בעיה לומר שיש בעיה
אלא... שמ"מ הנהיגו עצמם ישראל קדושים כדי לחדד לצעירי הצאן ולהחדיר את האמונה עוד ועוד לחלק בלשונם להורות על חיי עולם הבא ועל שאתה עתיד ליתן דין וכו' ושהעולם הזה פרוזדור וכו' 
וכי מה איסור או שמץ בעיה יש בזה עד כדי כתיבה חריפה כ"כ???
 
 

מחשבות

משתמש ותיק
התורה היא האמת המוחלטת וכתבה בלשון מדוייקת אף אם לכאורה מפחית בכבוד
וכשלא כתבה מת הרי לא הייתה מיתה ויעקב אבינו לא מת.
אנו איננו התורה הק' ועלינו מוטל לדבר בלשון כבוד על החכמים וכשרי ישראל,
וכבר בגמ' מצינו היטוי כבוד למת נח נפשיה ולא מית.
וכבר כתב הרשב"א שיש מילים הנפוצות בתורה והאומרם מנבל פיו.
 

יוספזון

משתמש ותיק
עפר ואפר אמר:
אצלנו בבית הכנסת קראו בשמח"ת וימת שם משה. משה עבדי מת.
ובסידור שלי כתוב שמי שאינו מאמין שמשה היה אב הנביאים הוא אפיקורס.

ואם אפילו חז"ל הקדושים שהאציל להם השי"ת סמכות לגזור גזירות למיגדר מילתא, אינם יכולים לאסור משום גזירה דבר שמפורש בתורה להיתר, בוודאי של"מנהג" די חדש אין כח לחול במצב כזה.
אז אולי חבל לחפש טעמים כנגד התוה"ק.
גם בתורה הק' מצאנו תיקוני סופרים שמצאו חז"ל לנכון לשנות הקרי מהכתיב. עין ערך יכך ה' בטחורים ועוד.
 
 

יוספזון

משתמש ותיק
יוספזון אמר:
עפר ואפר אמר:
אצלנו בבית הכנסת קראו בשמח"ת וימת שם משה. משה עבדי מת.
ובסידור שלי כתוב שמי שאינו מאמין שמשה היה אב הנביאים הוא אפיקורס.

ואם אפילו חז"ל הקדושים שהאציל להם השי"ת סמכות לגזור גזירות למיגדר מילתא, אינם יכולים לאסור משום גזירה דבר שמפורש בתורה להיתר, בוודאי של"מנהג" די חדש אין כח לחול במצב כזה.
אז אולי חבל לחפש טעמים כנגד התוה"ק.
גם בתורה הק' מצאנו תיקוני סופרים שמצאו חז"ל לנכון לשנות הקרי מהכתיב. עין ערך יכך ה' בטחורים ועוד.
לא בדקתי את הדברים, אבל אחד החברים כאן העיר לי באישי, שלכאו' תיקוני זה סופרים זה משה רבינו בעצמו. שוב, לא בדקתי בפנים, אבל אם טעיתי, טעות לעולם חוזר.
 
 

נושא למחשבה

משתמש רגיל
הפקדתי שומרים אמר:
בן אנוש שכל חייו התעסק בדברים גשמיים, אחרי ששובק חיים הוא התנתק כעת מעולמו -עולם הגשם שבו התעסק וראה תכלית הכל, אם כן עתה ששבק חיים והתנתק מ'הגשם', מהביזנע'ס, מהכסף, 'קריירה', אוכל, וכל עניני החומר, גופו הנרקב כבר לא משמש לתכליתו, אז הוא פשוט מת..
לעומתו, אדם צדיק שכל חייו היה עסוק בלטפח את 'הרוח' וחי חיים רוחניים, גם אם רגליו דרכו בארץ, אבל ראשו שכן בין שרפי מעלה וכשהוא שובק חיים הוא לא 'מת' אלא סך הכל 'נפטר' מכאן לשם,
אוריאל אמר:
באמת אמרו בגמרא שלולב היבש פסול, ובירו' איתא מאי טעמא, לפי שלא כל המתים יהללו קה. הרי להדיא כדבריך, שכל דבר שלא ממלא את ייעודו, הרי הוא "מת"...
אצטרף כיהודה ועוד לקרא, שכך מצינו גם בגמ' ב"ק (נד.) לענין כלים - "שבירתן זו היא מיתתן". ביטול השימוש והיעוד זוהי 'מיתה'.
 

נושא למחשבה

משתמש רגיל
לגופם של דברים אינני יודע מקור,
אך גם לא ידוע לי שעושים חילוקים בין צדיקים לשאר האנשים בענין הזה,
שכמדומני אנשים נזהרים מלומר את תיבות 'מת', ומעדיפים להשתמש בלשון 'נפטר' גם על פשוטי העם.
אציין שנתקלתי לפני זמן מה בדברי הגמ' גיטין (יד:) שם שמתי לב שהגמרא מאד נשמרת
מלהעלות על הכתב את התיבה 'מת', ובמקום זה היא כותבת את הדבר בלשון מעוממת ועקיפה.
דהנה כתבו שם, "הא דליתיה למקבל". ופרש"י "שכבר מת". הרי שנמנעו מלהזכיר שמת, ורק אמרו ש'איננו'.
וכן בגמ' לעיל מינה (שם) כתוב, "הולך מנה לפלוני, והלך ובקשו ולא מצאו תני חדא, יחזרו למשלח,
ותניא אידך, ליורשי מי שנשתלחו לו". - שוב פעם מכנים את ה'נפטר' בשם "לא מצאו" [שהרי הוא בקבר וא"א עוד למוצאו..]
כאמור אינני מבין גדול לא בתורת הנגלה ועל אחת כמה וכמה לא בתורת הנסתר ולא אדע לפרש בזה טעמים נכמסים..
אך עכ"ז אעלה כאן את מה שאני מרגיש בביאור מנהג העולם בזה [המבוססת אולי על משמעות הגמ' בגיטין הנ"ל]
דחושבני שיש לחלק בזה בין לשון תורה ללשון בנ"א. דאמת מצינו בלשון תורה שכתבו לשון מיתה כפי שהעירו,
אך כל זה טוב ויפה כלפי התורה הקדושה, אשר כל תיבה יש לה משמעות מאד מכוונת, ולשון 'מיתה' לחוד ולשון
'ויגוע' 'ויאסף' כל אחד הוא לשון שמלמד על מהות וצורה שונה בה נתקיימה המיתה, וכפי שהזכירו.
אך לא כן בלשון בנ"א, אין נוחתים לדייק בין סוגי המיתות, אלא הכוונה היא אחת - להורות על סיום החיים.
ומעתה יש כאן ענין של לדבר בלשון נקיה (פסחים ג), ומצינו שגם 'לילה' נחשב ללשון בלתי נקיה ושאין ראוי לאומרה.
א"כ עאכו"כ ש'מיתה' שיש בה בנוסף גם ענין של קטרוג, הרי שאינה יוצאת מגדר זה ומוטב שלא לאומרו להדיא.
ושעל כן העדיפו לאומרו בלשון רמז - 'נפטר'. דאין זה לשון מפורש על ההפך מחיים, דנפטר זה לשון שמתאים
להאמר גם על כל פרידה שהיא, וממילא נכללת היא בגדרי לשון הנקיה וראויה ומעודפת היא להאמר.
כעת אני גם שם לב שהרב @מחשבות הקדמני בביאור הדברים. ברוך שכיוונתי.
 

מאן דהו

משתמש ותיק
מלמד להועיל אמר:
מישהו שאל אותי היום בבית כנסת, אנשים מקפידים לומר על צדיק שהוא "נפטר", ואילו על אחרים שהם "מתו"
מה המקור לדבר הזה, הרי בתורה תמיד כתוב לשון מיתה בצדיקים
אולי לפי שמיתתם בנשיקה ע"י שכינה ולא על ידי מלאך המות כדברי הראשונים
הרמב"ן (במדבר יט ב) כתב: וטעם טומאת המת בעטיו של נחש, כי הנפטרים בנשיקה לא יטמאו מן הדין, והוא שאמרו צדיקים אינם מטמאין. בכד הקמח לרבינו בחיי, סוף ערך אהבה כתב: "ומלת נשיקה היא דבקות החושק בחשוק ומתוך כך הנפש נפרדת מן העולם הזה שלא בהרגש טעם מיתה ושלא על ידי כח המשחית, הוא מלאך המות וזו היתה מיתתו של רבינו הקדוש, ומזה דרשו חז"ל בכתובות קג ע"ב משמת רבי בטלה קדושה, כלומר שאף הכהנים נתעסקו בקבורתו, לפי שהיתה מיתתו בנשיקה ע"י שכינה שלא על ידי מלאך המות, ולכך נתעסקו בו ולא נטמאו, שאין הטומאה במת אלא מצד מלאך המות אבל מי שמיתתו בנשיקה על ידי שכינה הרי גופו טהור ונשמתו טהורה". וכך כתב בספר החינוך: "ענין הטומאה דבר נמאס ונאלח כי בהפרד מעל האדם צורת השכל וישאר הוא לבדו בשגם הוא בשר על כן ראוי שיטמא כל סביביו וראיתי רמז אל הטעם הזה שכתבתי בטומאת המת, שאמרו זכרונם לברכה כי הצדיקים הגמורים אינם מטמאים, ולפי הדומה כי הכוונה לפי שגופם טהור ונקי ועל כן תעלה נפשם בנשיקה, ועל גוום ישכון אור זרוע לעולם".
 
חלק עליון תַחתִית