בא ללמוד ונמצא מלמד. קיויתי שרבני הפורום יעשירו את הנושא, ונהפוך הוא - במקום זה אני צריך להגן על עצם קיומו של האשכול.
מורי ורבותי.
למעמיקים ומתבוננים - נושא זה מהווה תמצית קוטב העבודה של ביטול היש של דרך החסידות, על חודה של חרב, השמים לרום והתהום לעומק.
מי שכבר נחשף לנושא זה בעבר, ודאי יידלק לו אור בעינים ושלהבת בנשמה עם קריאת מכתבו של השפ"א הנ"ל. מי שטרם זכה לאור בהיר בשחקים, ודאי שלא יבין מאי כל הרעש. לא נוכל אלא לברכו שיזכה הכיר האמת בקרוב. אבל גם בשבילו נביא בהמשך איזה גרגיר...
לא בכדי אנו מוצאים בדברי רבותינו מאורי החסידות, שהעמידו את כל כובד משקל העבודה על נקודה זו. יש עוד יותר המון סיפורים [בעיקר מדורות הראשונים של החסידות] על כל מיני טקטיקות וכל מיני תגובות שהביעו עמדה שאין לאדם ממה להתגאות כלל וכלל. הנושא שלנו ממצא את הרעיון והמחשבה שעומד מאוחרי גישה זו.
יסוד זה - לא רק שהוא 'נוגע' לעבודת ה', אלא שזו היא תכלית העבודה. נקודה. אכן הוא נושא עמוק ורחב וצריך הרבה ביאור והתבוננות, אבל אפשר לקרב את העיקרון אל שכל שלנו ע"י משל:
אדם מן השורה, יצא לו כמעט במקרה להתרים עשיר גדול על סכום נכבד מאוד למטרה נעלית ביותר. עכשיו נעשה השוואה פשוטה בין הרגשה הפנימית של התורם לבין זו של המתרים. התורם, מרגיש מעולה. אחרי הכל, הכסף שלו, 'הוא' זה שהשתכנע, 'הוא' החליט, 'הוא' התגבר על היצר שלו לקפוץ את ידו מאחיו האביון, 'הוא' זה שחתם את ההמחאה, ו'הוא' זה שיקבל את כל הכבוד וההערכה של המוסדות, שלא נדבר על כל הזכויות לדורי דורות. מאידך, המתרים - בסך הכל בדיוק קרה לו כך וכך, הוא פגש פלוני, ונזכר מאלמוני, והמצב רוח של שניהם היה מאוד מתאים, ובדיוק הבריק אצלו רעיון שהנה נפל לו זכות מן השמים לעזור לארגון הנ"ל, וכו' וכו'. נכון שהוא '
הפעיל' את שרשרת הפעולות שהביא לידי תפיחת קופת הצדקה, אבל למעשה -
בפועל - הוא לא
ביצע כאן את הפעולה. המצווה לא נעשתה על ידו. בעולם הזה שמתחשבים בתוצאות נטו - בקושי מתייחסים לחלק שלו בכל הסיפור הזה. ההרגשה הפנימית שלו הוא שאין לו על מה לטפוח לעצמו על השכם ולהגיד 'הנה עשיתי'. הוא אכן 'גרם' שזה יקרה, אבל הוא לא 'עשה' שום פעולה ברת ערך ממשי ומוחשי.
אפשר להמשיל את זה גם למי שהציע רעיון לשידוך והעביר את זה הלאה לשדכן מומחה, שלמעשה הדליק מנועים ושם גז והביא את השידוך לידי גמר. זה הראשון, אולי יחייך לעצמו על שהבריק את הרעיון, אבל אין לו במה להתהדר. למעשה, לא הוא זה שבנה בידיו ובמעשה עקימת פיו (תרתי משמע) את הבית נאמן בישראל.
>>> ההבדל מאוד ברור - למרות ששניהם שיתפו פעולה, ומבלעדי האחד לא היה השני יכול לעשות כלום - אעפ"כ, לראשון יש מקום להתגאות ב'פעולה' ש'הוא' עשה, ואילו לשני אין פעולה ניכרת בשטח שעימה יכול הוא להתגאות.
בנמשל - לפי הדעה הרווחת בידיעה ובחירה - נכון שאחרי ככלות הכל, המצווה נעשתה בכחו של הקב"ה שנתן לי את הכח הגוף והנפש, והמציא לי את כל האמצעים, "במעשה ידיך ארנן". אבל מ"מ יש לאדם הזה המון מקום להתגאות. כי אחרי הכל, הוא זה שהיה בידו לבחור ולהחליט אם לבצע את הפעולה או לחדול ממנה.
ה'ביצוע' שלו הוא. כמו עובד במפעל שנתנו לא את כל הכלים והידע הנדרשים - כשאכן הצליח לבצע את המשימה - יש ויש לו במה להתגאות.
באה החסידות והפכה הקערה על פיה. איך? פשוט טענה שגם 'הביצוע' אינו שלך. לך לא היה שום חלק בכל התהליך של קיום המצווה. אתה בסך הכל (אולי)
הפעלת את שרשרת הפעולות
שנעשו ונגמרו מאליהם. אתה זה שהצעת את השידוך - אבל השאר - בכלל לא קשור אליך.
המצווה נעשית לגמרי מאליה, דרכך, ע"פ בחירתך. לך יש אפשרות לבחור רק בחלק ה'רצון'. כלומר - בידך לרצות את הפעולה ולתלות עיניך השמימה בבקשה לה' ש
הוא יבצע את הפעולה
'דרכך', או לבחור ברע ולהשלות את עצמך שאתה זה שעושה כאן מצוות ועבירות, מרוויח ומפסיד על היריד, ובזה אתה גונב את ההצגה ממלך מלכי המלכים שמלכותו בכל - גם בך ובכח בחירתך - משלה.
לחסיד המעמיק, יסוד זה הוא קילורין לעינים. יש כאן מהלך חשיבה ברור ומובהק איך האדם יכול בשכלו להבין שלמרות שהוא התאמץ בקיום המצווה, באמת אין לו במה להתגאות כלל וכלל. לא מגיע לו תודה, ובטח לא שכר.... משא"כ מי שלא דררך על מפתן החסידות, יצטרך לשפוך הרבה זיעה וודם עד שאולי יצליח להתערטל מהנגיעה האישית שיש לו במצוות הרבות 'שלו'.
הארכתי הרבה יותר מדי. עכשיו למקורות:
למי שלא כ"כ מתחשק לו לעיין בספרי חסידות - נתחיל עם דברי המכתב מאליהו [שעכ"פ אינו ספר חסידי מקורי]. יש מקום להתווכח על כוונת דבריו. אבל אעפ"כ, אצטט אותו.
ואם יתעמק האדם בתפילה יבחין שהכל ממנו ית' ויבוא להשגה שאף הבחירה בעצמה הוא ית' מהוה אותה ממש ברגע הבחירה וממש כעושה את בחירתנו ע"י שפעו התמידי על האדם, ויכיר שחלקו של האדם הוא כה זעיר עד שכמעט אינו נבחן, ככל שיתעמק הצדיק בתפילה יותר, יתמעט הפירוד שבינו לבין בוראו ית', ויראה כי עצם בחירתו נקודה דקה מאוד היא, ובטלה במעשי ה' שהם המזכים לו את הכל ממש. עד שהוא מתפלל להשי"ת אפי' על עצם הבחירה, התפילה באופן זו, היא עצם הבחירה עצמה, הנקודה הדקה של חלקו של האדם במעשה הבחירה, וכל השאר הרי הוא אך מעשה ה', וזהו ענין התפלות על התורה היראה ואהבה.
ואלו דברי האור לשמים, בפתיחה:
וכאשר שמעתי מפי קדוש האדמו"ר הק' מו"ה יעקב יצחק זצללה"ה מלובלין שפי' "מנין שהקב"ה מניח תפילין, מנין שהקב"ה מתפלל", דהיינו שהכל עושה הקב"ה, והנה הראשונים העמיקו לשאול על מה דאיתא שהבחירה ביד האדם הלא גם הבחירה נתונה מאת הקב"ה, ופי' שהבחירה היא שיודע שגם הבחירה הוא מאת הקב"ה, ואח"כ שמעתי דבר זה מכ"ק אדמו"ר הק' מלובלין זצללה"ה, ות"ל שכיוונתי לדעתו הקדושה, אמנם הרצון צריך להיות לאדם שיתיחדו כל הדרגין קדישין.
ועכשיו להרה"ק השפת אמת. אין מצב בעולם להעתיק את כל המקורות, כי זה פשוט ישבית את האשכול :). אסתפק בכמה ציונים 'קלים':
[בא תרס"א] כמו שצריכין להעיד ולברר כי הקדוש ברוך הוא ברא העולם, כמו כן צריכין להעיד כי כל הבחירה ומעשי אדם ותחבולות, הכל ברצון הבורא ית"ש לבטל כעס אויל שאומר בכח ידי עשיתי. וזה נתגלה לבנ"י במצרים. וכ' אתה הראת לדעת, פרש"י שפתח להם שבעה רקיעים, וכשם שפתח העליונים כן פתח התחתונים ע"ש. ובאמת זה הוא ענין סתירת הידיעה והבחירה שדיברו בה בראשונים ואחרונים. והאמת כי כל זה עבודת איש ישראל. והוא יכול לברר ידיעת הבורא ית' ולבטל הבחירה הן בנפשו הן בכלל העולם. כמו שראינו שעשה הקדוש ברוך הוא נסים ונפלאות בעבורינו וידעו מצרים כו' וניטל מהם הבחירה, הן במה שחיזק לבו בע"כ, ובמה ששלח אותנו בע"כ. וכ' ע"פ כו' עדים יקום דבר. שע"פ עדות בנ"י נתקיים באמת הנהגת הבורא בעולם. כמ"ש אתם עדי ואני אל.
[בלק תרמ"ב] שיש לפניו ית' זה הרצון ליתן הבחירה להאדם. והרשעים שמחין בזה. והצדיקים להם לעבודה קשה ומבקשים לצאת מהבחירה, ומקבלין בכל יום מלכותו ית' ומבקשים וכוף את יצרנו כו', והקב"ה ממלא לכל אחד כרצונו.
[ר"ה תרמ"ז] וענין אמרו לפני מלכיות שתמליכוני הוא, כי באמת קודם חטא האדם לא הי' הבחירה, והי' מבורר מלכות שמים בעולם. ורק ע"י עץ הדעת טו"ר ניתן הבחירה לאדם. וכשבנ"י מקבלין בשלימות מלכותו ית' יכולין לצאת מזה ולהנטל מהם הבחירה, כמו שהי' באנשי כנה"ג שניטל מהם יצרא דע"ז. וע"ז מבקשין תן פחדך כו', וידע כל פעול כו', היינו לבטל הבחירה. והרשעים שמחים בזה שהבחירה בידם לעשות מה שלבם חפץ. ובנ"י מבקשין ליקח מהם הבחירה כנ"ל.
[וישב תרל"ו] וכ' במ"א פי' זה שנתן הקדוש ברוך הוא הבחירה לאדם בכל מעשה אשר ירצה לעשות. רק אחת מבקש השי"ת מאדם אשר יזכור בעול מלכותו ית', ושידע שהכל מאתו. וצריך עכ"פ האדם לשמור זאת.
[בהר תשל"ח] ע"י שמבטל אדם כח עצמותו לכח הבורא ית' ומבקש להיות נמשך אחר דרך התורה והנהגת הבורא ית'. עי"ז מתגלה הנהגת הבורא ית'. כי אמת שהקב"ה מנהיג הכל ברצונו אבל הבחירה ניתן להאדם. שאם מבטל עצמו והוא יודע ומברר שאין בו כח כלל בלי כח הבורא ית'. אז הש"י מנהיג אותו ומראה כח הנהגתו ית'. והוא מסר את הנהגה שלו ביד האדם לכן האדם צריך להמליך הבורא ית' עליו ועל כל העולם.
והפסגה של עבודה זו הוא דרגה שיחידים ממש השיגו, שהם הצליחו לחיות עלי אדמות עם הסתירה המוחלטת של הידיעה והבחירה. כלומר, שאצלם היה גם זה אמת וברור, וגם זה אמת וברור, מה שנבצר משכל האנושי להבין. דבר זה מתבאר פעמיים בספה"ק שפת אמת, בביאור מה שיעקב אבינו הובטח ע"י הקב"ה שישמרנו, ואעפ"כ נתירא ועמד בתפילה. כמו"כ מרדכי הצדיק ידע את כל אשר נעשה, ופי' חז"ל שכבר ידע את הישועה שתבוא, ואעפ"כ ויזעק זעקה גדולה ומרה. דבר זה עמוק הוא, הפוך בה. לא אוכל להאריך יותר:
[שפ"א וישלח תרמ"ד] במדרש הבחור שבאבות ושבנביאים הבטיחן הקדוש ברוך הוא ונתייראו כו'. שמעתי מפי מו"ז ז"ל להפליא בשבח ענין זה, שע"י שהבין יעקב אבינו כי ע"פ דרכו הוא בסכנה, והגם שבודאי הי' בטוח בהבטחת הקדוש ברוך הוא, אבל לא נעשה בו שינוי ע"י הבטחה, והוא עשה את שלו להתפלל בעת צרה, עכ"ד ז"ל. ונראה שאין מבטיחין משמים רק לאיש אשר אלה לו, שלזה נקרא בחיר ה', כמ"ש יעקב בחר לו. ואם הי' נחסר זו התפלה ע"י ההבטחה, לא הי' מבטיחין לו. וזה ג"כ נכלל ברמז המדרש אין אומרים אל תירא אלא למי שמתיירא. פי' שיהי' נשאר בהיראה. וביאור הענין, כי בוודאי כל הצרות הבאים בעולם הם דברים שצריכים תיקון, כענין שכ' המשתף שם שמים בצרתו כו'. והצדיק שהקב"ה מצא לבבו נאמן, מגלה לו כל הישועה, ואעפ"כ הוא עומד בתפלה. וכענין זה, מה שנגלה הקץ ליעקב אע"ה ולא עלתה בידו לגלות לבניו, כי רק הוא הי' יכול להיות בגלות אף שידע הקץ, כי ימי הגלות מצרים התחילו מיצחק. אבל לא כל אדם יכול לקיים שניהם, ולכן לא נגלה הקץ רק אליו. [ובאמת נראה כי ענין סתירת הידיעה והבחירה הוא ג"כ באופן זה רק שהענין צריך אריכות דברים]. והכלל כי רק הבחור שבאבות ושבנביאים קיימו ב' ענינים אלו כאחד. וכמו כן בכלל ישראל נמצא דבר זה כמ"ש בימי מרדכי. שהגם שהאמינו כי בנ"י בלתי אפשרות שיהיו נאבדים מן העולם, עכ"ז עמדו בתפלה וצעקה בעת צרה. וכן בפרט האדם, כפי מה שמוכן לאמונה זו, ניתן לו התחזקות משמים, כענין שנאמר לא ימנע טוב להולכים בתמים. וזה תלוי בעבודה לשמו ית' ולא לגרמיהו. ולכן ביעקב דכתיב בחר לו כו' ישראל לסגולתו, ואמרו חז"ל כשם שאשה מסגלת לבעלה כן בנ"י מסגלין מעש"ט להשי"ת ועושין מעשיהם לשמו ית' בין בטובו בין בעאקו.
ועד היכן הדברים מגיעים - ניתן ללמוד מהרבה מאמרים בספר אמרי פנחס [להרה"ק ר"פ מקוריץ, ותלמידו רבי רפאל מבערשיד], איך שכל מכשול ועבירה שמזדמנת לאדם הוא הכל בהשגחה עליונה פשוט בכדי להזכיר לו את שפלותו ועד כמה הוא תלוי בה', עד שבדרגע אחד שהוא ושכח מה' ומתמקד בעצמו וישותו, הוא כבר נופל. זה מתחיל מטעות קלה בספירת העומר או בלשכוח להגיד יעלה ויבוא, ונגמר במה שאמרו חז"ל כל המתגאה, סופו נכשל בא"א...... - ע"ש [ח"א שער הענווה], כי כרגע כבר נלאתי להעתיק ולהעלות לכאן.
