הנה מה שכתבו באוצר [פורום]: [כל מרווח בין השורות מציין שמישהו אחר כותב. היו גם שני קבצים של ספר "אם למקרא" של ניסן שרוני: עמודים 53, 54 או במהדורה אחרת 65, 66 - כלומר בפרק על קריאת שם ה'.]
עיין מ"ש הר"ד יצחקי בלוח ארש
תוכן הדברים שלרז"ה (והסכים לו הנ"ל) רפה
משא"כ לריעב"ץ שיש חירק בדל"ת
לא שהריעב"ץ חולק שאין כלל מש"ה מוציא וכלב מכניס בארמית, אלא שלפי שיטתו כל שמושי הדלתין בארמית הם חרוקין וכן נקד בתרגום בכל מקום.
כמדומה שעל הפסוק ה' אין בציון (מהפטרה דת''ב שחרית) מציינים שע''פ הכללים היה צריך לבטא א דאדנות רק כאן זה חריג
כן הוא במנחת שי בשם הרד"ק במכלול: הה' האל"ף נחה וכן במסורת כל לשון אדנות עם מש"ה מפיק בר מן חד הה' אין בציון, מכלול דף נ'
הכלל של מש"ה מוציא וכל"ב מכניס יש בו גם היגיון ושיטה, וכך נראה לענ"ד ההיגיון שמאחורי הכלל:
כאשר ניקוד אות השימוש דומה לניקוד האל"ף (באדני, ואדני, כאדני, לאדני, באלהים, ואלהים, כאלהים, לאלהים), האל"ף נעלמת משום שאז הניקוד הדומה מבליע את החטף בניקוד אות השימוש.
כאשר אין ניקוד אות השימוש דומה לניקוד האל"ף (מאדני, שאדני, האלהים), האל"ף נשמעת.
ממילא יוצא שה"א התמה הבאה לפני שם אדנות (הַיהוָה אֵין בְּצִיּוֹן, ירמיה ח יט) שונה מה"א הידיעה הבאה לפני שם אלוקות (הַאֱלֹהֵי מִקָּרֹב אָנִי, ירמיה כג כג), משום שבה"א הידיעה לפני שם אלוקות האל"ף נשמעת משום שאין ניקודם דומה (האלהים), אך ה"א התמה לפני שם אדנות אין ניקודה שונה מניקוד האל"ף, ולכן האל"ף אינה נשמעת (וכיון שדוגמה כזו מצויה רק פעם אחת במקרא - האדני אין בציון - לכן נאמר בכלל 'מש"ה מוציא' למרות שיש יוצא מן הכלל אחד), ובדוגמא 'הַאֱלֹהֵ֧י' האל"ף כן נשמעת, משום שגם שם ניקוד אות השימוש שונה מניקוד האל"ף.
ואגב יש להעיר שב'מאלהי' האל"ף לא נעלמת למרות שניקודה דומה לניקוד אות השימוש, וכנראה זה משום שהמ"ם בעצם מנוקדת בחיריק ורק מחמת תשלום הדגש היא מנוקדת בצירי, ולכן נידונה כאינה דומה לניקוד האל"ף, והאל"ף אינה נבלעת, ואולי צ"ע בטעם הדבר, אך עכ"פ הדברים הגיוניים.
וממילא גם לגבי דלי"ת השימוש בארמית, כיון שניקודה הוא בפתח, כשבאה לפני שם אדנות ניקודה דומה לניקוד האל"ף של אדנות ולכן האל"ף אינה נשמעת.