במחלוקת בדרבנן - המחמיר חייב להורות כדברי המקל (הגרש"ז אויערבאך)

האחד בא לגור

משתמש ותיק
ובמשה עבדו אמר:
מחילה מכבודו, אולם זהו חידושו של הרב אוירבך, שאכן יש "משמעות הלכתית" גם לגבי החכם המורה לאיסור, ולא רק פסיכולוגית להרגיע את השואל.
והטעם לכך מפני שדעתו של המתיר גם היא דעה של חכם בישראל, ולכן ההוראה אינה מתקבלת רק מדברי עצמו של האוסר, אלא מדברי עצמו בצירוף דברי זולתו, ומה שיצא מהמכלול הזה, כך יש להורות ב"משמעות ההלכתית".
ולכן גם מ"ש "שדינו של השואל בלאו הכי לקולא ושל המורה כלפי עצמו בלאו הכי לחומרא", לדברי הרב אוירבך זו עצמה חלק מההבנה הרווחת, והוא מחדש דלא היא, אלא בין לגבי השואל בין לגבי המורה יש כאן מכלול של ב' דעות שמשניהם יחד יוצאת הכרעה עם כל המשמעות ההלכתית שלה, ש"בשל סופרים הלך אחר המיקל".
שוב אתה מאריך במלל שאינו נוגע בענין ולא מעמיק לרגע.
המושג הוראה פירושו היחיד הוא, הסתמכות של השואל על המסקנא של הנשאל בסוגיא .
ז"א שאם לא היה מושג של הסתמכות, אלא כל אחד היה חייב ללמוד את הסוגיא בעצמו ואינו יכול להסתמך על זולתו לא היה קיים כלל מושג של הוראה, נכון ?
א"כ כיון שכאן הרי מצד מושגי הסתמכות אין לשואל כלל צורך ברב המחמיר מעיקרא, ובשלמא אם היו לו שני רבנים מקלים הרי שהיה יכול לסמוך על כל אחד משניהם, אבל כאן הוא הרי מחמיר, (למה הדבר דומה, הרי שרב פלוני יתיר לפלוני ענין מסוים, ויבא רב אחר ויאמר לו אכן אתה יכול לסמוך על הרב הראשון, וכי דבר זה שמו הוראה?
כל מה שאפשר לומר הוא ,שהרב השני אומר לו שאתה עושה כדין במה שאתה מסתמך על הראשון ואינך עבריין, אבל אין כאן הוראה כלל לגופו של ענין.
 

דרומאי

משתמש ותיק
פרלמן משה אמר:
דרומאי אמר:
מכל מלמדי השכלתי אמר:
ראיתי היום חידוש נפלא בשו"ת מנחת שלמה להגרש"ז אויערבך (ח"א סימן מ"ה) ואמרתי לפרסמו כאן לתועלת הציבור. וזה לשונו:

וחושבני שהבא לשאול משני חכמים ואחד אוסר ואחד מתיר, כיון דכללא הוא דבשל סופרים הלך אחר המיקל כמו"ש בגמ' ע"ז דף ז' ע"א, מסתבר שאף אם האוסר עומד וצווח ככרוכיא על המתיר שהוא טועה, מ"מ אם גם המתיר הוא חכם שהגיע להוראה, נראה שאם לאחר גמר הויכוח בין האוסר והמתיר יחזור שוב השואל וישאל אותם כיצד עלי להתנהג, מסתבר שגם האוסר צריך לומר לו האי כללאשבדרבנן הלך אחר המיקל. עכ"ל
תמוה ביותר, אטו גם בע''א המעיד על איסור דרבנן וע''א מכחישו, צריך המעיד לומר לשואל האי כללא דספיקא דרבנן לקולא, והלא הוא יודע נאמנה שהדבר אסור ושהעד השני משקר, ובודאי עליו לעשות כל טצדקי למנוע חברו מאיסור, וה''נ גבי חכם מאי שנא, כיון שיודע החכם שהוא איסור גמור והחכם השני טועה ומטעה, איך יורה להשואל האי כללא דבדרבנן הלך אחר המיקל וצע''ג.
לכאו' ה"ז כמו שלא נמנעו ב"ש וב"ה מלהנשא זל"ז, והרי גם שם איכא הך טענה.
לא הבנתי מה הקשר לב''ש וב''ה, הרי שם היו נמנעין מלישא מי שלדעתם הוא ממזר.
 

פרלמן משה

משתמש ותיק
יבמות י"ג אע''פ שאלו אוסרים ואלו מתירין אלו פוסלין ואלו מכשירין לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי
 

פרלמן משה

משתמש ותיק
האחד בא לגור אמר:
פרלמן משה אמר:
יבמות י"ג אע''פ שאלו אוסרים ואלו מתירין אלו פוסלין ואלו מכשירין לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי
ברור שרק נשים שכשרות לדעתם.
הרי כמה פלוגתין איכא במס' נדה בין שמאי להלל וב"ש וב"ה, וכי בדקו אצל הנשים שלא היתה אמן יולדת טמאה וכיו"ב?
 

האחד בא לגור

משתמש ותיק
פרלמן משה אמר:
האחד בא לגור אמר:
פרלמן משה אמר:
יבמות י"ג אע''פ שאלו אוסרים ואלו מתירין אלו פוסלין ואלו מכשירין לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי
ברור שרק נשים שכשרות לדעתם.
הרי כמה פלוגתין איכא במס' נדה בין שמאי להלל וב"ש וב"ה, וכי בדקו אצל הנשים שלא היתה אמן יולדת טמאה וכיו"ב?
מי שאימה טמאה אינה נאסרת.
 

האחד בא לגור

משתמש ותיק
פרלמן משה אמר:
אבל מה כן?......! וקשה לחלק בין פגם בענין זה..
לא מבין מה אתה מתווכח, אמרתי דבר מאוד פשוט, שלא שייך שב"ה יבאו על אישה שלדעתם היא ממזרת ,מה שייך להתווכח עם זה ?
עכשיו אם אתה שואל ,איך לא חששו, יכול להיות שב"ש סיפרו להם ,או שיכול להיות שזה רק מיעוט ולא היה להם דין לחשוש או כל הסבר אחר, אבל ברור שלא יכלו לבא על אישה שהיא ממזרת .
 

אור זרוע

משתמש ותיק
מפורש ברש"י יבמות יג, ב ד"ה לא נמנעו: לא נמנעו ב"ה מלישא נשים מב"ש לפי שהיו מודיעים להם אותן הבאות מן הצרות ופורשים. וכן מפורש בגמ' שם סוף יד, א "דמודעי להו ופרשי", ופרש"י: דמודעי להו - ב"ש לב"ה דעו שהמשפחה זו מצרת ערוה שנתייבמה באה ופרשו.
 

פרלמן משה

משתמש ותיק
נדה ל"ד דם היולדת שלא טבלה ב''ש אומרים כרוקה וכמימי רגלי'ה וב''ה אומרים מטמא לח ויבש ובגמ' ל"ה יולדת בזוב שספרה ולא טבלה וראתה הלכו בית שמאי לשיטתן וב''ה לשיטתן
 

דרומאי

משתמש ותיק
פרלמן משה אמר:
נדה ל"ד דם היולדת שלא טבלה ב''ש אומרים כרוקה וכמימי רגלי'ה וב''ה אומרים מטמא לח ויבש
התם מיירי בטומאת מעיינות אך האשה מותרת לבעלה מיד לכשתטבול ואין זה ענין לבן הנדה כלל.
 

דרומאי

משתמש ותיק
פרלמן משה אמר:
וכי בבן יולדת אין פגם ?
אני לא יודע וכפה''נ שיש בו פגם,
אך כל זה אינו נוגע כלל לענייננו, המשנה בדף ל''ד מיירי בטומאת מעיינות, והיינו שמעיינות היולדת טמאים, ולאחר ימי טומאה דהיינו שבעת ימים לזכר וי''ד לנקבה, והיא עדיין לא טבלה, נחלקו ב''ש וב''ה בטומאת מעיינותיה אם הם מדאורייתא כיון שהיא טמאה, או מדרבנן כיון שכבר עברו ימי טומאתה. אך לגבי האשה עצמה לא נחלקו, שטמאה היא כל שלא טבלה, ומשתטבול טהורה היא מיד.
 

פרלמן משה

משתמש ותיק
הוספתי לעיל את דברי הגמ' בדף ל"ה יולדת בזוב שספרה ולא טבלה וראתה הלכו בית שמאי לשיטתן וב''ה לשיטתן, והתם בטבלה תוך ז' לב"ש טהורה ולב"ה טמאה.
 

דרומאי

משתמש ותיק
פרלמן משה אמר:
הוספתי לעיל את דברי הגמ' בדף ל"ה יולדת בזוב שספרה ולא טבלה וראתה הלכו בית שמאי לשיטתן וב''ה לשיטתן, והתם בטבלה תוך ז' לב"ש טהורה ולב"ה טמאה.
גם שם אפילו לב''ה טובלת וטהורה מיד, דבזבה עצמה כן הדין שאם ספרה וראתה טובלת מיד ואין צריכה ז' ימים אא''כ באה לימי נדותה, וכאן לא שייך טומאת נדה.
 

פרלמן משה

משתמש ותיק
נכון, אבל בהמשך הגמ' שם מבואר דלרב איכא בייניהו יומי וטבילה דלב"ש טהורה בלא טבילה.
 

משכנות יעקב

משתמש רגיל
כבר שאלו כאן לעיל האם הגרשז"א סבור שבמחלוקת של תורה, צריך הנשאל להודיע לשואל שעליו להחמיר כי יש אוסר (נניח במקרה שהשואל שמע כמו כל הציבור שרב פלוני אוסר, ואין אפשרות שהוא יודע רק את דעת הרב הזה הנשאל), ולא ראיתי שענו על כך
אין שום הגיון שבדרבנן יגידו לו תמיד שיעשה כמו המיקל, ובדאורייתא לא יגידו לו.

ולגופו של חידוש, מסופקני אם הגרשז"א עצמו נהג כך. הייתי לידו כשהיו שואלים אותו שאלות ולא ראיתי שעשה כך (אבל לא ראיתי אינו ראיה)
אבל עלינו לשאול את עצמינו, האם חידוש גדול כזה נהגו כמוהו כל החכמים מאז ומקדם ? {בדרבנן, ובדאוריתא}
האם מישהו שמע שהרב מטשעבין או הרב סופר גאב"ד פרשבורג או ר משה פינשטיין או ר' שמואל סלנט וכל הדורות נהגו כך ? האם יתכן שמעולם בכל המסורת והסיפורים של שאלות ותשובות לא ראינו דבר כזה, האם בהנהגת הנשאל של הפמ"ג מוזכר דבר כזה ?
הנהגת הנשאל בהוראה היא מסורת בישראל, וב"ה יש לנו מסורות מכל הנהגות רבני ארצות המזרח וארצות אירופה, וכמדומה לי, שלא נשמע מעולם דבר כזה.
ומי שהכיר את הגרשז"א, הוא היה מחנך שלא לנהוג למעשה סוג של חידושים כאלו, שהם מנוגדים למסורת ההוראה המקובלת ושלא נשמעו.
 

וישכון

משתמש ותיק
ובמשה עבדו אמר:
נדיב לב אמר:
מכל מלמדי השכלתי אמר:
אני הבנתי את דבריו על מחלוקות בזמנינו. ולא על מחלוקות תנאים ואמוראים וראשונים. כי בהם יש כללים יותר ברורים איך לפסוק. ויש מסורת הוראה כהסכמת שאר גדולי כל דור.
אבל בזמננו אם נחלקים ב' פוסקים ואין פוסק אחד מהם שהסכימו עמו רוב או כל חכמי הדור. על זה נאמר מה שנאמר.[/b]
מה שכתבת שיש חילוק בין הוראה בזמנינו למחלוקת תנאים ואמוראים [כלפי השואלים] זאת קביעת עובדה בלי חילוק של ממש. וכבר הערנו שתלמידי בית שמאי שמעו לרבותיהם להחמיר גם באיסור דרבנן על אף שבית הלל הקילו. אבל הישוב בזה הוא פשוט כמו שכתבנו שחלוק הוראת חכם סתם מאשר הוראת רבו.
דברי הגרש"ז אוירבך אינם מעצמו אלא מהגמרא ע"ז (ז.) שכתוב שם, חכם אחד אוסר ואחד מתיר, בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל.
ועיין להרמב"ן הרשב"א המאירי והר"ן במס' חולין (מג סוע"ב), שהקשו מהמבואר בעירובין (ו:) שכתוב שם, לעולם הלכה כבית הלל, והרוצה לעשות כדברי בית שמאי עושה, כדברי בית הלל עושה. מקולי בית שמאי ומקולי בית הלל רשע, מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל עליו הכתוב אומר הכסיל בחשך הולך. אלא אי כבית שמאי, כקוליהון וכחומריהון, אי כבית הלל, כקוליהון וכחומריהון. וביארה הגמרא דהיינו במחלוקת שיש בה לכל צד קולא וחומרא, כשדרה וגולגולת, ע"ש.
ומבואר דכשצד אחד רק לקולא והשני רק לחומרא הרוצה לעשות כדברי המחמיר עושה והרוצה כדברי המיקל עושה, בין בשל תורה בין בשל סופרים, ודלא כהגמרא בע"ז הנ"ל.
ותירצו הראשונים הנ"ל, דרק בהוראה שיש בה חומרא וקולא למר וחומרא וקולא למר, דסתרן אהדדי, בזה בלבד הרוצה כפלוני עושה וכו' כדאיתא בעירובין, הא לאו הכי, מחוייב לילך ע"פ כללי הפסיקה שבמס' ע"ז.
והרמב"ן והר"ן שם בתחילה כתבו ליישב, דמתוך שמחלוקתן של ב"ש וב"ה היא מחלוקת גדולה וכל חכמי ישראל נכנסין תחתיה, ונעשית להם כשתי תורות, הרשות לכל אחד לעשות כדבריהם כדאמ' ביבמות (יד. שמבואר שם דליכא בהו לא תתגודדו דהוו כב' ב"ד), וכיון שכן, זה הרוצה להיות מכת ב"ש, ולעשות כדבריהם לעולם, רשאי הוא. (ולכאורה דמי למי שעוקר דירתו ממקום למקום שעליו לשנות מנהגי הלכה שלו כמנהגי מקום שבא שם שהונהגו ע"פ רבותיהם, כדאמרי' במתני' פסחים פרק מקום שנהגו. וה"נ שרוצה להיות מכת ב"ד השני שבעירו, כב"ה, הו"ל כעוקר דירתו דהתם, שעוקר ממרות אחת למרות אחרת.) אלא שאח"כ הקשו על זה, דהא בעירובין ז. מבואר דה"ה נמי היכא דמשכחת תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי ולא אתמר הלכתא כמאן, שיעשה כאחד לחומרא ולקולא, ועל כרחין דלאו דוקא דומיא דמחל' ב"ש וב"ה שההיא מחלוקת גדולה. ולכן תירצו כדאמרן.
וע"ע למרן היביע אומר זיע"א בספרו מאור ישראל (עירובין ו.) שגם עמד בסתירה זו, והבי"ד הג' חזו"א (יו"ד סי' קנ סק"א) שלמד מההיא דעירובין, דכל שהוא רבו, דהיינו שקרוב לו ושומע שמועותיו תמיד ברוב המצוות, רשאי לילך אחריו בין בשל תורה ובין של דברי סופרים, אף שיש עליו חולקים, ואם שניהם רבותיו, בזה אמרינן הרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה כדברי ב"ה עושה, ע"ש. והקשה עליו במאור ישראל כקושיית הרמב"ן והר"ן הנ"ל, ושוב צידד ליישב בזה מדיליה ע"ש. וע"ע במה שהבהיר דעתו בקובץ משנת יוסף גליון יג (סי' א-ג), שהעיקר לשיטתו דלא כהג' חזו"א בזה, אלא לילך אחר כללי הפסיקה אף במחלוקת אחרוני דורנו ובדברים המתחדשים, ע"ש. והיינו מכח ההיא דעירובין, וכדמוכח מהרמב"ן והרשב"א ושאר ראשונים הנ"ל. (מצורף16 גליון יג-תשרי חשון תשע''ו.pdf)

ונראה עדיין, שאם ישאל השואל מה לי ולהכניס ראשי בכל הדברים הגדולים הללו, אני עושה לי רב וגמרנו, מה שיאמר לי קדוש?
אולם בזה אה"נ, לא מבעיא לשיטת הגאון חזו"א הנ"ל דהוא לכתחילה, אלא אף לשיטת המאור ישראל הנ"ל, עדיין לא דיבר מצד השואל, שהרי מה יש לו לעשות כאשר אינו יודע את ההלכה, מלבד לשאול את רבו?!
אלא עיקר הנידון לגבי הרב הנשאל, היאך עליו להורות, האם ע"פ שיקול דעתו הבלעדית, או ע"פ מכלול הדעות אחר שעיין בסוגיא ומכניס את דעתו במכלול השיקולים?
ובזה, מהגאון חזו"א שכתב שיכול לעשות לו רב ולילך כרבו, משמע שכל אחד פוסק את דעתו, וממילא השואל עושה כדעת רבו. ואילו במאור ישראל לומד שאין הנשאל להורות ע"פ דעתו לבד רק ע"פ הכללים אחר שלוקח בחשבון את מכלול הדעות.
ונמצא שבזה דעת הגרש"ז אוירבך ומרן היבי"א זיע"א שוה על הרב הנשאל להורות כפי כללי ההוראה במכלול הדעות,
ואילו הגאון חזו"א סובר שהחכם רשאי להורות כפי שהבין בעצמו בסוגיא, ואז השואל רשאי לילך אחר רב אחד בין להקל בין להחמיר ואפילו בשל תורה.

כך נלע"ד בביאור המחלוקת בזה בס"ד
האיך אפשר לעשות כקולי בית שמאי הרי בית הלל הם הרוב ונפסק הלכה כמותם.
 
 

מתאהב על ידך

משתמש ותיק
משכנות יעקב אמר:
כבר שאלו כאן לעיל האם הגרשז"א סבור שבמחלוקת של תורה, צריך הנשאל להודיע לשואל שעליו להחמיר כי יש אוסר (נניח במקרה שהשואל שמע כמו כל הציבור שרב פלוני אוסר, ואין אפשרות שהוא יודע רק את דעת הרב הזה הנשאל), ולא ראיתי שענו על כך
אין שום הגיון שבדרבנן יגידו לו תמיד שיעשה כמו המיקל, ובדאורייתא לא יגידו לו.

ולגופו של חידוש, מסופקני אם הגרשז"א עצמו נהג כך. הייתי לידו כשהיו שואלים אותו שאלות ולא ראיתי שעשה כך (אבל לא ראיתי אינו ראיה)
אבל עלינו לשאול את עצמינו, האם חידוש גדול כזה נהגו כמוהו כל החכמים מאז ומקדם ? {בדרבנן, ובדאוריתא}
האם מישהו שמע שהרב מטשעבין או הרב סופר גאב"ד פרשבורג או ר משה פינשטיין או ר' שמואל סלנט וכל הדורות נהגו כך ? האם יתכן שמעולם בכל המסורת והסיפורים של שאלות ותשובות לא ראינו דבר כזה, האם בהנהגת הנשאל של הפמ"ג מוזכר דבר כזה ?
הנהגת הנשאל בהוראה היא מסורת בישראל, וב"ה יש לנו מסורות מכל הנהגות רבני ארצות המזרח וארצות אירופה, וכמדומה לי, שלא נשמע מעולם דבר כזה.
ומי שהכיר את הגרשז"א, הוא היה מחנך שלא לנהוג למעשה סוג של חידושים כאלו, שהם מנוגדים למסורת ההוראה המקובלת ושלא נשמעו.


טענות כדרבנות. 
יתכן שכל הנ"ל רק אם השואל כבר יודע מראש את שתי השיטות והוא שואל שאלה אחרת הואיל ואתם חלוקים - כמי מביניכם מוטל עלי לנהוג על פי כללי ההוראה. 
 
 
ובמשה עבדו אמר:
חזק וברוך!
ובניסוח אחר:
במחלוקת ב' חכמים, קי"ל אלו ואלו דברי אלקים חיים, וההכרעה למעשה אינה מפני שהאחד אמת והאחד שקר, אלא לפי כללי הכרעה שמסורים בידינו לפי הגיון מסויים שיש בהם. וממילא כשהאוסר אומר לשואל שיכול לילך אחר המיקל, זה עצמו האמת של האוסר גם כן, כי זה אותה תורה שהוא הבין בה בהבנה העצמית לאסור, אותה תורה אומרת שיש עוד הסבר כפי דברי המתיר, וששניהם אמת, ושבשל סופרים יש לילך אחר המיקל.
משא"כ בויכוח ב' עדים, אם ראה שהמציאות אסורה בודאי מדרבנן, כגון שראה שנפל לתבשיל בודאות בריה שלימה, ויודע שהעד השני משקר שמעיד שהיה מכוסה כל הזמן ולא נפל בו כלום, בזה אף אם המורה יכריע להקל מכח ספק דרבנן (שמן התורה בריה בטלה ורק חכמים החמירו), ראוי לו לאותו שראה שנפל, שיעמוד וישפיע בנועם שיח על בעל התבשיל שלא יאכל ממנו, כי יודע שדברי העד השני דברי שקר הם.
חזרה למעלה
אולי כדאי לפתוח אשכול על הנושא של אלו ואלו דברי אלוקים חיים, אבל לכאו' זה בכלל לא פשוט שזה גם מנקודת מבטם של החולקים, למרות שזה תמוה לחלק בין החולקים עצמם לאחרים העומדים מהצד, אבל מכל מקום הרי כשאחד חולק הוא לא אומר את דבריו בדרך אפשר (כנהוג בישיבות לומר הרבה דרכים ונוסחאות בביאור עניין מסויים) אלא הוא חושב שזה האמת והשני טועה, וא"כ לכאו' אין חילוק בין זה לעד אחד.
 
מכל מלמדי השכלתי אמר:
ראיתי היום חידוש נפלא בשו"ת מנחת שלמה להגרש"ז אויערבך (ח"א סימן מ"ה) ואמרתי לפרסמו כאן לתועלת הציבור. וזה לשונו:

"וחושבני שהבא לשאול משני חכמים ואחד אוסר ואחד מתיר, כיון דכללא הוא דבשל סופרים הלך אחר המיקל כמו"ש בגמ' ע"ז דף ז' ע"א, מסתבר שאף אם האוסר עומד וצווח ככרוכיא על המתיר שהוא טועה, מ"מ אם גם המתיר הוא חכם שהגיע להוראה, נראה שאם לאחר גמר הויכוח בין האוסר והמתיר יחזור שוב השואל וישאל אותם כיצד עלי להתנהג, מסתבר שגם האוסר צריך לומר לו האי כללא שבדרבנן הלך אחר המיקל."
עכ"ל
צריך עיון, שלא ראינו לגדולי פוסקי זמנינו שנהגו כן, ונראה שגם הגרשז"א עצמו לא נהג כן, (אבל אולי אני טועה, ואדרבה אשמח לדעת שאני טועה בזה, וכך נוהגים הפוסקים, אבל אם כך היו נוהגים זה לא היה חידוש ולא היית מתלהב מזה...).
 

בן אהרון

משתמש ותיק
לא עיינתי בכל ההודעות לע''ע אבל ראיתי ריטב''א (ע''ז ז, א) וז''ל
והוי יודע דכי אמרינן הלך אחר המחמיר היינו לדידן דכיון דספקא הוא נקטינן בספקא דאוריתא לחומרא אבל לדידהו גופייהו ודאי כיון דשקולין נינהו וכל אחד עומד בשמועתו זה נוהג כדבריו אפילו לקולא וזה נוהג כדבריו והכי מוכח ביבמות פרק קמא ודאמר נמי דאחרים הבאין לעשות בהוראתן הולכין אחר המחמיר בדאורייתא דוקא בענין אחר כיוצא בזה שנחלקו אלו אבל באותה חתיכה עצמה שנחלקו בה כיון דשקולין הם וכי הדרי איפליגו בה אין הוראת איסור חל באותה חתיכה והכי מוכח התם ביבמות דאמרינן התם דבית הילל ובית שמאי אלו עושין כדבריהם ואלו עושין כדבריהם והיו מתירין צרת הבת לאחין והיתה מותרת לינשא להם שעל כל אחד ואחד שהיה מעשה בא עליה היו מורין לה בה להיתר ואלו לא היה לזה לעשות בהוראתם כנגד דב״ה לא היו מורין בה להיתר אלא ודאי שמע מינה שאותה אשה מותרת היתה לינשא על פיהן
ומלבד עצם חידושו (דבאותה חתיכה עצמה רשאי ללכת אחר המיקל), מבאר עצם חידוש הגרש''ז דיש לדיין להורות בהתחשב בכלל '' בדאו' הלך וכו' '' שאמור לעלות אצל השואל אחר פסקו.
 

ידידיה

משתמש ותיק
בן אהרון אמר:
לא עיינתי בכל ההודעות לע''ע אבל ראיתי ריטב''א (ע''ז ז, א) וז''ל
והוי יודע דכי אמרינן הלך אחר המחמיר היינו לדידן דכיון דספקא הוא נקטינן בספקא דאוריתא לחומרא אבל לדידהו גופייהו ודאי כיון דשקולין נינהו וכל אחד עומד בשמועתו זה נוהג כדבריו אפילו לקולא וזה נוהג כדבריו והכי מוכח ביבמות פרק קמא ודאמר נמי דאחרים הבאין לעשות בהוראתן הולכין אחר המחמיר בדאורייתא דוקא בענין אחר כיוצא בזה שנחלקו אלו אבל באותה חתיכה עצמה שנחלקו בה כיון דשקולין הם וכי הדרי איפליגו בה אין הוראת איסור חל באותה חתיכה והכי מוכח התם ביבמות דאמרינן התם דבית הילל ובית שמאי אלו עושין כדבריהם ואלו עושין כדבריהם והיו מתירין צרת הבת לאחין והיתה מותרת לינשא להם שעל כל אחד ואחד שהיה מעשה בא עליה היו מורין לה בה להיתר ואלו לא היה לזה לעשות בהוראתם כנגד דב״ה לא היו מורין בה להיתר אלא ודאי שמע מינה שאותה אשה מותרת היתה לינשא על פיהן
ומלבד עצם חידושו (דבאותה חתיכה עצמה רשאי ללכת אחר המיקל), מבאר עצם חידוש הגרש''ז דיש לדיין להורות בהתחשב בכלל '' בדאו' הלך וכו' '' שאמור לעלות אצל השואל אחר פסקו.
יפה. [יש מקום לדחות, שהרי בנידון כמו ייבום ודאי שצריך להודיע לו שיש מחמירים כדי שלא יסתמך על המיקל ואח"כ יוודע לו שיש מחמירים ויוצרך לגרש. אבל מ"מ פשטות ל' הריטב"א משמע דאינו מה"ט]
אבל הריטב"א מיירי לגבי המיקל בדאו', והגרש"ז מיירי במחמיר בדרבנן, ויש מקום לחלק ביניהם.

דרך אגב עיקר דברי הריטב"א שם לא זכיתי להבינם, לא את הקו' ולא את התי', הקו' לכאו' אינה מובנת כלל שהרי שפיר יש לתרץ כמו שתי' החזו"א (יו"ד ק"נ סק"ה ד"ה הא) דאיירי בתלמידי ב"ש או במי שקיבל ע"ע לנהוג כב"ש שמותר להם לנהוג כדעתם אף בדאו', והתי' ג"כ לכאו' תמוה מאד, מה שייך במחלוקת כללית כגון צרת הבת הוראה על חתיכה מסויימת. וצ"ב.
 

בן אהרון

משתמש ותיק
יש גם את ת' הרמב''ן לקו' וז''ל
וי"ל מתוך שמחלוקתם של תלמידי ב"ש וב"ה גדולה וכל חכמי ישראל נכנסים תחתיה ונעשית להם תורה כב' תורות (דרשו) [דרשות] לכל אחד לעשות כדבריהם כדאמרינן ביבמות וכיון שכן זה הרוצה להיות עם ב"ש ולעשות כדבריה' לעולם רשאי הוא
חשבתי לדון עפ''ז שבמח' גדולות באחרו' לא נאמר כלל בדאו' הלך אחר המחמיר (כגון בשיעורי תורה)
 
חלק עליון תַחתִית