האם המנהג לחבר בין דיני המשכן לעניני שלום בית זה מוסר או עומק הפשט

בן של רב

משתמש ותיק
מאוד מצוי שמקשרים תמיד את המשכן לשלום בית
ואני מהבית מדרש של הגר"א שלא נוהג להאמין בוורטים שאינם משקפים את עומק הפשט (או לפני ולפנים ממנו עד הסוד)
ולפעמים מו"ר הגראי"ל היה כועס ואומר שעושים ליצנות מהתורה.
וכפי שהגדיר הרב גולדווסר שיש לאדם רעיון והוא משתמש בתורה כקולב...
ושאלתי ובקשתי האם זה וורטים ורעיונות - או שזה בדיוק ובדקדוק התוכן הפנימי של הפרשיות דידן במובן הרחב שלהם?
 

רוצה לדעת

משתמש ותיק
שניהם ענין של השראת השכינה
משכן מקום השראת השכינה
וכן איש ואשה זכו שכינה בינהם.
 

שעת השקט

משתמש רגיל
"בשעה שהיו ישראל עולים לרגל - מגללים להם את הפרוכת ומראים להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה" (יומא נד א)
 

בן של רב

משתמש ותיק
פותח הנושא
רוצה לדעת אמר:
שניהם ענין של השראת השכינה
משכן מקום השראת השכינה
וכן איש ואשה זכו שכינה בינהם.
אם ניקח את דבריך בשטחיות (כמנהג המקום?...) אז רק אמרת שזה דומה.

אבל אם נדון לכף זכות וכף עומק (כמו שנהגו כאן אחרים...) אולי התכוונת יותר!
שהרי הנביא אומר לישראל מה אתם נתלים במושג "היכל ה' היכל ה'" - הרי "היכל ה' המה"! (קבלתי מרבי שלמה ברעוודה וכן פירשו עוד רבים)
וכמו שאמר ה' ליחזקאל "הגד את בני ישראל את הבית ויכלמו מעוונותיהם ומדדו את תכנית".
כי יש קשר ישיר ממשי וחוטים סמוים בין האדם אל המקום
והאריך בזה בנפש החיים שליבנו אנו יותר מחובר מפעולתו של טיטוס

ויש כאן שאלה גדולה ומקיפה כיצד לקרוא כל מילה בפרשיות אלו -
האם הנושא העיקרי הוא רק האדם והמקום הוא ההיכ"ת לבנות אותו.
או שהמקום הוא מטרה בפנ"ע, והאדם רק דומה ומקביל.
 

רוצה לדעת

משתמש ותיק
התכוונתי [וקצרתי, מטעם שעדיף לכתוב באופן השווה לכל נפש...]
כי ושכנתי בתוכם הכוונה בתוך כאו"א כידוע,
עד שהאלשיך ביאר שלכך אין בנין משכן דוחה שבת,
כי עיקר המשכן זה האדם,
ועתה בשביל שיהא האדם מעון לשכינה זה רק ע"י זווג דאיש ואשה זכו שכינה בינהם,
לכך,
יש לנו לדרוש ולרמז מעניני בנין המשכן, היאך צריך להיות הזווג דאיש ואשה,
וכנ"ל מהאלשי"ך שבנין המשכן לא דוחה שבת,
כי השכינה במשכן הוא "תוצאה" מהשכינה שבתוך כאו"א.
ודי בזה.
 

רוצה לדעת

משתמש ותיק
וז"ל האלשיך פר' כי תשא: והוא לומר אל יעלה על רוחך שאין בשמירת שבת יותר כי אם להבטל ממלאכה ביום שהקב"ה לא עשה בו מלאכה כשברא העולם, שהוא אות וזכר לחידוש העולם, שאם כן הוא היה נדחה מפני המשכן:
אך מה שאות היא השמירה שאמרתי תשמרו הוא דבר פנימי המקשר ביני וביניכם שהוא דבר שהוא ביני ונכנס ביניכם שהוא תוך נפשכם שהוא מעין היותכם היכל לשכינתי, שהיא גם הוא חלק אלוה יתברך כאמור בהקדמה שנית ושלישית. ואם כן כיון שהמשכן אין השראת שכינה בו מצד עצמו כי אם באדם כמה דאת אמר (לעיל כה ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, כי בתוכו לא נאמר אלא בתוכם שהוא כי היכל ה' הוא האדם וממנו יתפשט אל המשכן:
ואם כן אמור מעתה איך בשבת שהאדם הוא היכל ה' יעשה מלאכה במשכן שהוא עצמו מצד עצמו אין בו שכינה אלא ממה שנמשך לו מן האדם, שעל ידי היות האדם היכל ה' נמשך אל המשכן:
 

בן של רב

משתמש ותיק
פותח הנושא
לפי זה יש אור חדש על כל פסוק ופסוק
ובטעות זה נדמה כמוסר וחיזוק להתעורר
אבל הנה לנו שזה קובע דין דאורייתא לגבי שבת.
והנני להודות לך שוב על התגלית של האלשיך!
 

רוצה לדעת

משתמש ותיק
ובנפה"ח ש"א פ"ד כ': ולכן האדם מעם הקדש שכולל גם כן כל סדרי בראשית וסדרי המרכבה כלל הבריאה כולה הוא ג"כ דוגמת ותבנית המשכן והמקדש וכל כליו מכוון בסדר התקשרות פרקי אבריו וגידיו וכל כחותיו וכן מחלק בזוהר כלל תבנית המשכן וכליו שהמה רמוזים כולם באדם אחד באחד יגשו כסדר לזאת הרי כי ודאי עיקר ענין הקדש והמקדש ושריית שכינתו יתברך הוא האדם שאם יתקדש עצמו כראוי בקיום המצות כולן שהם תלויין גם כן בשורשן העליון, עכ"ל.
ויסוה"ד מהזוה"ק פר' תרומה (קס"ב, ב) דאי': בבר נש אית וכו' ועי' אהל יהושע דרוש א' סי' י"ב שמנה כל חלקי המשכן כמנין תרי"ג , ובאוה"ח בפר' פקודי כ' ש"פקודי המשכן" כמנין תרי"ה כנגד תרי"ג מצות וב' לוחות הברית] וידוע [עי' שערי קדושה למוהרח"ו ועוד] שתרי"ג מצות מכוון כנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידין.
[ואפשר, שמה"ט בעי שלכל ישראל יהא חלק בארון והיינו כי לימוד התורה הוא כנגד תרי"ג, וקצרתי]
 

בן של רב

משתמש ותיק
פותח הנושא
וגם אם זה גורם למישהו להתעוררות זה עדיין לא רק מוסר וחיזוק
אלא נוגע לעצם הפשט עצמו.
 

בן של רב

משתמש ותיק
פותח הנושא
והעירוני שזה הענין של הפסוק במלאכי ב "כסות דמעה את מזבח ה' מאין עוד פנות אל המנחה"
והגמ' בסוף גיטין לומדת מזה שהמזבח מוריד דמעות
וע' רש"י כאן שכשעלו לארץ בעליית עזרא נתפחמו פני נשותיהם והם לקחו נכריות והיו באות ובוכות ומבקשות להיבדק כסוטות לפני המזבח.
וחזינן שם שעיקר העוון הנורא לשאת נכריה הוא הבגידה בחיבור האלוקי שמתבטא בשני אופנים מקבילים
א. המזבח. ב. אשתו הישראלית.
 

רוצה לדעת

משתמש ותיק
בן של רב אמר:
והעירוני שזה הענין של הפסוק במלאכי ב "כסות דמעה את מזבח ה' מאין עוד פנות אל המנחה"
והגמ' בסוף גיטין לומדת מזה שהמזבח מוריד דמעות
וע' רש"י כאן שכשעלו לארץ בעליית עזרא נתפחמו פני נשותיהם והם לקחו נכריות והיו באות ובוכות ומבקשות להיבדק כסוטות לפני המזבח.
וחזינן שם שעיקר העוון הנורא לשאת נכריה הוא הבגידה בחיבור האלוקי שמתבטא בשני אופנים מקבילים
א. המזבח. ב. אשתו הישראלית.

כבר עמדו שלשון "קנאה" בתורה נאמר הן על עבודה זרה, והן על בעל המקנא לאשתו, ודו"ק.
[וקנאות דפנחס היה מלתא דע"ז כי הבועל כותית כאילו בא על בת אל נכר, ואכמ"ל]
 

בן של רב

משתמש ותיק
פותח הנושא
תמצית הענין היא כנראה "אשתו כגופו".
כלומר אין בעלה כגופה אלא כנשמתה, כי היא "שעשני כרצונו" שזה כל תכלית הבריאה לחבר שמים וארץ
ואכן גם העולם הוא "כרעותיה"
והאותיות י' וה' הוזכרו בשמותיהם, כשבמקביל השמים נבראו בי' והארץ בה'
וזהו בדיוק - כי ביה צור עולמים.
וזה שבת שמתחבר העולם אל הבורא והשמים אל הארץ ובא משה והורידה לארץ.
ישמח משה במתנת חלקו (בשבת ניתנה תורה)
ובקיצור הכל הכל ענין של חיבור = חיים. ולכן שבת זמן האחדות בבית.
והמזבח כמגדל דוד צוארך מחבר בין השמים לארץ כמו שהצואר מחבר הנשמה שבמוח עם הגוף
 

בן של רב

משתמש ותיק
פותח הנושא
וכמו החיבור של הנשמה והגוף כך החיבור של אשתו כגופו. וסעודת שבת היא זיווג של נשמת האדם אל האכילה שנקראת לחם מן הארץ! דהיינו העולם מצטרף אל האדם באחדות וכ' הגר"א שלאכול לכבוד שבת היינו לצורך הנשמה שלא תברח מהגוף אלא אדרבה תתיישב בו יותר.
(וכמובן פשיטא שיש גם אכילה רעה)
 

אליהו52

משתמש ותיק
בן של רב אמר:
מאוד מצוי שמקשרים תמיד את המשכן לשלום בית
ואני מהבית מדרש של הגר"א שלא נוהג להאמין בוורטים שאינם משקפים את עומק הפשט (או לפני ולפנים ממנו עד הסוד)
ולפעמים מו"ר הגראי"ל היה כועס ואומר שעושים ליצנות מהתורה.
וכפי שהגדיר הרב גולדווסר שיש לאדם רעיון והוא משתמש בתורה כקולב...
ושאלתי ובקשתי האם זה וורטים ורעיונות - או שזה בדיוק ובדקדוק התוכן הפנימי של הפרשיות דידן במובן הרחב שלהם?

אם אתה מהבית מדרש של הגר"א (ומאמין עד הסוד)
עיין בהקדמת הרמח"ל לספרו משכני עליון ומבאר ביהמ"ק כנגד האדם++ ונוגע לכל חיי האדם ואפשר עפ"ז להוציא רעיונות גם לשלום בית והדבר לא כ"כ מופקע.
כמובן שצריך להיות בר סמכא ולא לזרוק סתם רעיונות בלי להבין לעומק עניין המשכן וכיוצ"ב
 

מציץ מדי פעם

משתמש חדש
אם אתה מבית מדרשו של הגר"א מותר לך לדעת ביטוי של נביא על קודש הקדשים:
"...בַּחֲדַר הַמִּטּוֹת"!!! (מלכים ב יא א-ג)
 

בן של רב

משתמש ותיק
פותח הנושא
זייער גוט!
וראיתי מכתב נפלא ביותר ומהפכני כדרכו של הפחד יצחק (הוטנר)
שכהסכמה לספר העוסק בעניני הבית היהודי הוא מחדד שזוועת הפריצות המשתוללת היום (כלשונו) אינה הפריצות של פעם.
ובמה? לא בהיקף כלל, אלא בעומק שלה - שיש כאן קריאת 'קדש' (הקו"ף בקמץ)
של הקדשים והקדשות - לעשות מהפך בחשיבה גם של אלו ששומרים את עיניהם וליבם!
כלומר שע"י השטיפת מוח המבארת תמיד שענין האהבה והאחווה וכו' הוא חול ולא קודש, חיצוני ולא עמוק, טכני ולא חיבור נשמות, וכו' - בכך הם פוגעים בקודש הקדשים ומרוקנים ממהות ותוכן.
(וכנראה זה עומק מעשהו של טיטוס עם הזונה שהוא קובע לעולם זיווג ללא מהות של חיבור נפשי והשפעה תקנית אפילו לא של בני נח אלא רק חיצוניות רגעית)
 

אסף

משתמש ותיק
יש בנותן טעם לצטט כאן גם את דברי הרמב"ן בהקדמתו לחומש שמות:

""והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם [shadow=blue][dropshadow=blue]אז שבו אל מעלות אבותם שהיה סוד אלוה עלי אהליהם [/dropshadow][/shadow]והם הם המרכבה ואז נחשבו גאולים ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד".
 

טעם ודעת

משתמש ותיק
עייין רבנו בחיי על שמות פרק כה פסוק ח
(ח) ועשו לי מקדש. קרא המשכן מקדש על שם שהוא מקודש בשריית השכינה. ויתכן לומר לפי שהוא דוגמת בית המקדש של מעלה. ובמדרש (שמות רבה לד, ג) ועשו לי, אמר להם הקב"ה לישראל אתם צאני ואני רועה, אתם צאני שנאמר (יחזקאל לד, יז) ואתנה צאני, ואני רועה דכתיב (תהלים פ, ב) רועה ישראל האזינה, עשו דיר לרועה שיבוא וירעה אתכם. אתם כרם שנאמר (ישעיה ה, ז) כי כרם ה' צבאות בית ישראל, ואני שומר שנאמר (תהלים קכא, ד) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, עשו סוכה לשומר שיבוא וישמור אתכם. אתם בני ואני אביכם, אתם בני שנאמר (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם, ואני אביכם שנאמר (ירמיה לא, ח) כי הייתי לישראל לאב. כבוד לבנים כשהן אצל אביהם וכבוד לאב כשהוא אצל בניו, וכן הוא אומר (משלי יז, ו) עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם, עשו בית לאב שיבוא וישרה ביניכם, הדא הוא דכתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, כענין שכתוב (שמות כט, מה) ושכנתי בתוך בני ישראל קרי ביה ושכינתי:
ויש במלת ושכנתי רמז למנין השנים שעמד בית ראשון ובית שני, בית ראשון עמד ארבע מאות ועשר שנים כמנין לשכני בתוכם, וזהו ושכנתי ושכן ת"י, ובית שני עמד ארבע מאות ועשרים שנים, וזהו ושכנתי ושני ת"כ, וזהו [/float]מבואר:
 

יואל נהרי

משתמש ותיק
בן של רב אמר:
מאוד מצוי שמקשרים תמיד את המשכן לשלום בית
ואני מהבית מדרש של הגר"א שלא נוהג להאמין בוורטים שאינם משקפים את עומק הפשט (או לפני ולפנים ממנו עד הסוד)
ולפעמים מו"ר הגראי"ל היה כועס ואומר שעושים ליצנות מהתורה.
וכפי שהגדיר הרב גולדווסר שיש לאדם רעיון והוא משתמש בתורה כקולב...
ושאלתי ובקשתי האם זה וורטים ורעיונות - או שזה בדיוק ובדקדוק התוכן הפנימי של הפרשיות דידן במובן הרחב
כמדומה שהקשר מפורש בגמרא:

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף סב עמוד ב
[רבי] אזיל איעסק ליה לבריה בי ר' יוסי בן זימרא, פסקו ליה תרתי סרי שנין למיזל בבי רב. אחלפוה קמיה, אמר להו: ניהוו שית שנין. אחלפוה קמיה, אמר להו: איכניס והדר איזיל. הוה קא מכסיף מאבוה א"ל: בני, דעת קונך יש בך, מעיקרא כתיב: תביאמו ותטעמו, ולבסוף כתיב: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. 

רש"י:
פסקו ליה תרתי סרי שנין - קודם שיכנוס.
אחלפוה קמיה - העבירו הנערה לפני החתן.
דעת קונך יש בך - שאמר להרחיק זמן חופתו וחזר וקרבה מרוב חיבת כלתו.
מעיקרא כתיב תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך - שיבאו לארץ ואח"כ יבנו לו מקדש.
ולבסוף אמר ועשו לי מקדש - במדבר. 
 

ספר וסופר

משתמש ותיק
האתגר האמיתי בנושאים אלו, זה ללמוד את אופן ההקבלה וההשאלה מעניני ה'שלום בית' של רבון העולמים, אל השלום בית שלנו.

הרי ניכר להדיא, החל מהכותרת וההודעה הראשונה בפתיחת הנושא, שברור הדבר לכולם שיש הקבלה ברורה בין המשכן וכלל היחס של הקב"ה וישראל - לבין היחס של איש ואשתו בביתם הפרטי, ודבר זה אינו צריך לפנים.
אולם, הכלל הוא, שבכל ענין כזה, יש תמיד שתי מהלכים בחז"ל.
יש מהלך, של - 'משל למלך בשר ודם', ויש מהלך של - 'בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם'.
והיינו, שביסוד הדברים, כל בנין העולמות וסדרי הבריאה מכוונים ומקבילים להיות זה לעומת זה, כלים אל האור, ומשל אל הנמשל העליון, 'משל הקדמוני', קדמונו של עולם.
אולם, היישום של זה בפועל, דהיינו הלקח הנלמד ממראות עליונים, אינו יכול להיות מיושם באופן ישיר, ללא עיבוד, וללא מעבר דרך מערכת עיכול, קיבתנו הדלה והמצומקת, להיות עצם מעצמנו ולהמסך בדמנו ובשרנו. ולכן הרבה פעמים אין אנו יכול להידמות לעליונים באופן ישיר, ולפעמים דוקא צד המעלה מתגלה בהפך ממה שנראה כמו הקבלה ללמעלה.

ובגדול ניתן לומר, שזוהי מעלת ה'קדושה', המבוארת במסילת ישרים, שהאדם גם באופן של 'פשט', הוא מתדמה לקונו בכל דרכיו עד שרוח הקודש שורה על ועל דרכיו [וגם אחרי כל זה, יש דברים שנאמר לגביהם בזוהר הקדוש - 'לית את יכול להדמות ליוצרך', וכבר שגו בזה רבים וטובים, ובפרט הנביא הידוע מעזה, כידוע].
אולם עד שמגיעים לזה, אחר הזהירות זריזות ונקיות, צריכים לעבור את שלב הפרישות וההבדלה, הבירור והטיהור, מכל רע חלאה וזוהמא, כדי להיות ראויים להתעטר בשאר המעלות הנמנות בסולם העליה. ובשלבים אלו הרבה פעמים המעשים הם בהיפך ממעלת 'הקדושה'].

ובאמת, התורה שבכתב כולה, כתובה בשפת ה'קדושה'. ולכן היא נותנת ערך עליון לפעולות שנראות לנו כענינים של חול, וכמו חפירת בארות יצחק ולקיטת האבנים של יעקב. ואף על פי שהכל בודאי היה, וכמו פשט הכתובים, אמנם הפשט מנוסח על פי עולם של קדושה, וכמו שמבואר שם במסילת ישרים בענין אבני יעקב, ולכן כדי לגשר לנו את הדברים, חז"ל לפעמים יוצקים תכנים נוספים לפעולות הפשוטות הללו. [למשל: אין ספק שנרמזים המקדשות בבארות יצחק, אולם אין הכונה שהבארות הם משל למקדשות, אלא המקדשות הם דרך ההשגה שלנו להבין את מעשה הבארות (הם המשל לא הנמשל) שבודאי היו עוד גבוהים מהם - ואין ספק שכאשר שלמה המלך בנה את בית המקדש, היה לבו מתפלל בכמיהה - מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי].
ועל כן, אע"פ שבודאי התכנים הנוספים היו כלולים במעשי האבות, אמנם עצם מעשיהם הפשוטים מרוממים ונעלים מכל דוגמא ומשל, שהותאם למערכת העיכול שלנו.

וק"ו בן בנו של ק"ו הדברים אמורים לגבי הנהגותיו של מקום, [זה לא אומר שאין מה ללמוד מזה, כמובן, גם אלינו, אבל עיקרה בסיס 'לעבודה', עבודה נשגבה על קדושת החיים].
 
חלק עליון תַחתִית