'מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד' - ביאור המשפט, והאם כן הוא לכו"ע

מבין ענין

משתמש ותיק
כתב המלבי"ם (דברים פרק כו יא) יא ושמחת. בספרי אמרו ושמחת בשעת שמחה, פירוש שלא צוה ה' להיות שמח רק בעת שמחה ע"ד הכתוב ביום טובה היה בטוב (קהלת ז' יד) שהוא מעצרת עד החג שאז זמן אסיפת התבואה והפירות אבל לא אחר החג:
 

במבי

משתמש ותיק
מבין ענין אמר:
כתב המלבי"ם (דברים פרק כו יא) יא ושמחת. בספרי אמרו ושמחת בשעת שמחה, פירוש שלא צוה ה' להיות שמח רק בעת שמחה ע"ד הכתוב ביום טובה היה בטוב (קהלת ז' יד) שהוא מעצרת עד החג שאז זמן אסיפת התבואה והפירות אבל לא אחר החג:


וכן ידוע שגם בשבת אין דין שמחה אלא רק "עונג" ובחגים נוספת השמחה.

בהתחלה ששמעתי זאת זה קומם אותי מאד, וכי בשבת אין דין שמחה? הלא מתנה טובה בבית גנזי ושבת שמה וכו'

אך כשראיתי את הזוהר שמופיע בברכונים בשבת בבוקר, שכותב שם שצריך להזמין את העניים בחגים ואם לא מזמין נאמר עליו וזריתי פרש חגיכם... וגו' אך בשבתות אם אין מזמין אין עונשו גדול.
וא"כ אפשר לומר שמהות השמחה היא לשמח את הזולת, שזה קיים בחגים ופחות בשבת, וא"כ הוא הדין לענין "ושמחת בחגיך"
ועיין בספר עזרה/נחמיה שנאמר שעשו שמחה גדולה מאד וכתוב שם "שלחו מנות לאין נכון לו" (או משהו כזה ..) וא"כ שוב רואים את הגדרת השמחה (היהודית עכ"פ)

(אגב כידוע, לדעת הספרי יש דין שמחה בשבת שדורש "וביום שמחתכם" - אלו השבתות. וא"כ צ"ע המלבי"ם)
 

מאן דהו

משתמש ותיק
מבין ענין אמר:
כתב המלבי"ם (דברים פרק כו יא) יא ושמחת. בספרי אמרו ושמחת בשעת שמחה, פירוש שלא צוה ה' להיות שמח רק בעת שמחה ע"ד הכתוב ביום טובה היה בטוב (קהלת ז' יד) שהוא מעצרת עד החג שאז זמן אסיפת התבואה והפירות אבל לא אחר החג:

שני סוגי שמחה
שמחה הכתובה בתורה היא כוללת בשר ויין וככל הנראה בזה אמורים דברי המלבי"ם
 

אסף

משתמש ותיק
יש מי שדייק מהלשון "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה - כך משנכנס אדר מרבין בשמחה" - שישנה שמחה תמידית שלעיתים מרבים בה ולעיתים ממעטים בה, אך לעולם אינה פוסקת.
יש זמנים שבהם יש "דין שמחה" - לעשות פעולות מסוימות על מנת לשמוח ושמראות את השמחה כלפי חוץ. אך היהודי מהותו שמחה - על עצם הויתו וזכותו לחיות כאן בעולמו של הקב"ה - עולם מלא שמחה ומתנות טובות הגם שיש בו קשיים ומיני צרות - ואחר כל זאת מודיעים לנו שהיא רק הכנה לעולם נצח שכולו טוב ואין בו כל צער אלא שכר - עין לא ראתה!
יש על מה להודות וגם לבקש שלא תמוש ההודאה והשמחה מפינו על שזכינו ואנו העם שניטעו בתוכו חיי עולם.
ואם כבר הובא הציטוט משו"ע סי' א - ירא שמים המיצר ודואג על החורבן אינו ביטוי של אכזבה או של מציאות של רוע אלא של געגועים והשתתפות בצער השכינה שהיא בהסתר ואינה בתפארתה. אנו מחכים שיתגלה כבוד מלכותו עלינו מהרה ויעביר גילולים מן הארץ וממשלת זדון וחילול השם יכלו מעל פני האדמה. זהו כל מקור הצער - השמחה שאינה בשלמותה. מבועי השמחה פועמים בקרבנו אלא שהם מכוסים ואטומים ואין קולם נשמע באוזנינו בשל קולה של המונה של רומי המשתיקם במרוץ החומר העכשוי. אך כולנו באמת ובתמים משתוקקים וכוספים ליום בו ימלא שחוק פינו ולשונינו רינה.
 

אליהו52

משתמש ותיק
מבין ענין אמר:
כתב המלבי"ם (דברים פרק כו יא) יא ושמחת. בספרי אמרו ושמחת בשעת שמחה, פירוש שלא צוה ה' להיות שמח רק בעת שמחה ע"ד הכתוב ביום טובה היה בטוב (קהלת ז' יד) שהוא מעצרת עד החג שאז זמן אסיפת התבואה והפירות אבל לא אחר החג:


פששששש
קושיא מהמלבי"ם על "רבינו" :lol:
ולעצם העניין סוגיית השמחה ארוכה וניתן להפליג בה ע"פ המתבאר בקהלת ובחז"ל בעשרות מקומות כמו"כ ניתן לדון בגדרים מה נקרא שמחה
כדרכם של ליטאים כיון שאנו בחודש אדר אינני נכנס לסוגיית שמחה
 
דברי אינם מיועדים ללצים דפה, אשר שתו בשמים פיהם, שלח ידיו בשלומיו חלל בריתו.
וכמובן שדברי קדשו של רבינו הקדוש מוהר"ן זי"ע אינם צריכים חיזוק, אבל אם יש כאן גם מי שרוצה להבין ולהשכיל, אומר את מה שנראה לעניות דעתי. ובודאי שהדברים גבוהים ונעלים מהשגתנו, אך כיון שמוהר"ן זי"ע עצמו נתן רשות לחדש בתורתו (כל עוד לא סוטים מהשו"ע) אכתוב את איך שאני מבין את הדברים.
פשוט וברור לכל שמכשירי מצוה הם חלק מהמצוה, ונוטלים שכר עליהם. וכמו שההולך לבית המדרש ללמוד תורה יקבל שכר על פסיעה, והמנקה את ביתו לפסח מקיים מצוות בל יראה גם על ההליכה למכולת לקנות את חומרי הניקוי. וכן להיפך - ההולך למקום בו הוא עלול להיכשל בעבירה - עובר בדאורייתא על עצם ההליכה. (וכמו שמשמע מר' חיים שאינטרנט לא מסונן הוא עצמו ביהרג ואל יעבור)
אז כיון שהשמחה מביאה את האדם לקיום התורה, והעצבות מביאה את האדם לעבור על התורה - אזי פשוט שמצוה גדולה דאורייתא להיות בשמחה, שהרי כל קיום התורה תלוי בזה.
ואשרי השומעים לקול הצדיקים ומקיימים דבריהם בתמימות ובפשיטות בלי חכמות.
http://rabenubook.com/ליקוטי-מוהר״ן-תנינא-כד/
 
יעבץ אמר:
ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן ביהמ"ק.
ומיהו אותו "ירא שמים" בימינו? דהיינו באיזה חסידות יחידה נהוג לקיים בפועל את ההלכה הזאת בשו"ע - לקום בחצות לילה ולבכות על החורבן ולומר תיקון חצות?
מי אם לא תלמידיו של אותו רבי שצוה להיות בשמחה תמיד! (וגם לקום חצות)
 

מאן דהו

משתמש ותיק
במבי אמר:
מבין ענין אמר:
כתב המלבי"ם (דברים פרק כו יא) יא ושמחת. בספרי אמרו ושמחת בשעת שמחה, פירוש שלא צוה ה' להיות שמח רק בעת שמחה ע"ד הכתוב ביום טובה היה בטוב (קהלת ז' יד) שהוא מעצרת עד החג שאז זמן אסיפת התבואה והפירות אבל לא אחר החג:


וכן ידוע שגם בשבת אין דין שמחה אלא רק "עונג" ובחגים נוספת השמחה.

בהתחלה ששמעתי זאת זה קומם אותי מאד, וכי בשבת אין דין שמחה? הלא מתנה טובה בבית גנזי ושבת שמה וכו'

אך כשראיתי את הזוהר שמופיע בברכונים בשבת בבוקר, שכותב שם שצריך להזמין את העניים בחגים ואם לא מזמין נאמר עליו וזריתי פרש חגיכם... וגו' אך בשבתות אם אין מזמין אין עונשו גדול.
וא"כ אפשר לומר שמהות השמחה היא לשמח את הזולת, שזה קיים בחגים ופחות בשבת, וא"כ הוא הדין לענין "ושמחת בחגיך"
ועיין בספר עזרה/נחמיה שנאמר שעשו שמחה גדולה מאד וכתוב שם "שלחו מנות לאין נכון לו" (או משהו כזה ..) וא"כ שוב רואים את הגדרת השמחה (היהודית עכ"פ)

(אגב כידוע, לדעת הספרי יש דין שמחה בשבת שדורש "וביום שמחתכם" - אלו השבתות. וא"כ צ"ע המלבי"ם)
היה זכור לי ששמחה דווקא נוהגת גם בשבת לשיטות אחדות. חפשתי באתר ומצאתי שמדברים על זה https://tora-forum.co.il/viewtopic.php?f=6&t=2377
 

מאן דהו

משתמש ותיק
ברסלבר (ליטאי לשעבר) אמר:
דברי אינם מיועדים ללצים דפה, אשר שתו בשמים פיהם, שלח ידיו בשלומיו חלל בריתו.
וכמובן שדברי קדשו של רבינו הקדוש מוהר"ן זי"ע אינם צריכים חיזוק, אבל אם יש כאן גם מי שרוצה להבין ולהשכיל, אומר את מה שנראה לעניות דעתי. ובודאי שהדברים גבוהים ונעלים מהשגתנו, אך כיון שמוהר"ן זי"ע עצמו נתן רשות לחדש בתורתו (כל עוד לא סוטים מהשו"ע) אכתוב את איך שאני מבין את הדברים.
פשוט וברור לכל שמכשירי מצוה הם חלק מהמצוה, ונוטלים שכר עליהם. וכמו שההולך לבית המדרש ללמוד תורה יקבל שכר על פסיעה, והמנקה את ביתו לפסח מקיים מצוות בל יראה גם על ההליכה למכולת לקנות את חומרי הניקוי. וכן להיפך - ההולך למקום בו הוא עלול להיכשל בעבירה - עובר בדאורייתא על עצם ההליכה. (וכמו שמשמע מר' חיים שאינטרנט לא מסונן הוא עצמו ביהרג ואל יעבור)
אז כיון שהשמחה מביאה את האדם לקיום התורה, והעצבות מביאה את האדם לעבור על התורה - אזי פשוט שמצוה גדולה דאורייתא להיות בשמחה, שהרי כל קיום התורה תלוי בזה.
ואשרי השומעים לקול הצדיקים ומקיימים דבריהם בתמימות ובפשיטות בלי חכמות.
http://rabenubook.com/%D7%9C%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%98%D7%99-%D7%9E%D7%95%D7%94%D7%A8%D7%B4%D7%9F-%D7%AA%D7%A0%D7%99%D7%A0%D7%90-%D7%9B%D7%93/

איך שאני מבין את דבריכם ששמחה מסוגלת לדרבן את האדם לקיים מצות ולעסוק בתורה כמה שיותר
אבל איננה המהות בעצמה אלא רק מכשיר והיכי תימצי. ואילו בברסלב השמחה היא המהות בפני עצמה ולא כתרופה לרפאות את החולה המתעצל בעשיית מצוות ולימוד התורה
 

מבקש אמת

משתמש ותיק
הכתוב אומר "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה" הרי להדיא שכל עבודת ה' צריכה להיות בשמחה תמיד ולא דווקא בזמנים מסויימים. ואין זה חידוש של רבי נחמן אלא זיל קרי בי רב הוא (ואמנם בהגמ' בערכין יא,א דורשת הפסוק לגבי שירה בשעת עבודה, אבל זהו דרשא, ופשטיה דקרא מיירי בכל עבודת ה')

כוונת המלבי"ם הוא שמחה מיוחדת וכמבואר בערכין יא,א שיש כמה דרגות של שמחה - תורה נקראת שמחה אבל לא שמחה בטוב, בכורים נקרא שמחה בכל הטוב אבל לא בטוב לבב, ושירה נקראת שמחה בטוב לבב.
 

חגי פאהן

משתמש ותיק
מאן דהו אמר:
ברסלבר (ליטאי לשעבר) אמר:
דברי אינם מיועדים ללצים דפה, אשר שתו בשמים פיהם, שלח ידיו בשלומיו חלל בריתו.
וכמובן שדברי קדשו של רבינו הקדוש מוהר"ן זי"ע אינם צריכים חיזוק, אבל אם יש כאן גם מי שרוצה להבין ולהשכיל, אומר את מה שנראה לעניות דעתי. ובודאי שהדברים גבוהים ונעלים מהשגתנו, אך כיון שמוהר"ן זי"ע עצמו נתן רשות לחדש בתורתו (כל עוד לא סוטים מהשו"ע) אכתוב את איך שאני מבין את הדברים.
פשוט וברור לכל שמכשירי מצוה הם חלק מהמצוה, ונוטלים שכר עליהם. וכמו שההולך לבית המדרש ללמוד תורה יקבל שכר על פסיעה, והמנקה את ביתו לפסח מקיים מצוות בל יראה גם על ההליכה למכולת לקנות את חומרי הניקוי. וכן להיפך - ההולך למקום בו הוא עלול להיכשל בעבירה - עובר בדאורייתא על עצם ההליכה. (וכמו שמשמע מר' חיים שאינטרנט לא מסונן הוא עצמו ביהרג ואל יעבור)
אז כיון שהשמחה מביאה את האדם לקיום התורה, והעצבות מביאה את האדם לעבור על התורה - אזי פשוט שמצוה גדולה דאורייתא להיות בשמחה, שהרי כל קיום התורה תלוי בזה.
ואשרי השומעים לקול הצדיקים ומקיימים דבריהם בתמימות ובפשיטות בלי חכמות.
http://rabenubook.com/%D7%9C%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%98%D7%99-%D7%9E%D7%95%D7%94%D7%A8%D7%B4%D7%9F-%D7%AA%D7%A0%D7%99%D7%A0%D7%90-%D7%9B%D7%93/

איך שאני מבין את דבריכם ששמחה מסוגלת לדרבן את האדם לקיים מצות ולעסוק בתורה כמה שיותר
אבל איננה המהות בעצמה אלא רק מכשיר והיכי תימצי. ואילו בברסלב השמחה היא המהות בפני עצמה ולא כתרופה לרפאות את החולה המתעצל בעשיית מצוות ולימוד התורה
זה בדיוק החידוש, שלא קיימא לן כ"ואילו בברסלב" כלשונך. הרי ברסלבר הביא מתוך תורת מוהר"ן. ואם תבקש, יביא לך מקורות.

אגב, שמעתי מראש ישיבה אחד בדרך צחות, שכשהחליטו שצריך לעבר את השנה נתעוררה שאלה איזה חודש יעברו. ונהיו שני מחנות: החסידים רצו לעבר את חודש אדר, והליטאים רצו לעבר את חודש אב. עד שהגיעו חסידי *** והעסק סגור, הוחלט שחודש אדר יתעבר.
 
לא נראה לי שמוהר"ן זי"ע התכוון לשמחה ללא תוכן. שהרי הוא בעצמו כותב בספר המידות" "מִי שֶׁהוּא רָגִיל בִּשְׂחוֹק, בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא רָחוֹק מִגְּדֻלַּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ." ויש עוד מקורות בגנות הליצנות, השחוק וקלות ראש.
ובודאי שמדברים על עבדו את השם בשמחה.
אבל כן הוא מחדש שצריך לשמור על מצב של שמחה כל הזמן, בשביל עבודת השם. (חוץ מהשעה של התבודדות, שאז אפשר "להוציא הכל", ואח"כ לחזור לשמחה)
ועבודת השם היא כל הזמן. וזהירות מנפילה בעבירות זה כל הזמן.
ולכן צריך כל הזמן להזהר מעצבות, כי היא מובילה לחטא. היא כה מסוכנת, שראוי אפילו לעשות מילי דשטותא, רק להיות עצוב.
אפילו אחרי עבירה אסור להיות עצוב. כי זה יגרור עוד עבירה. (כמובן שאין הכוונה לפטור מהחרטה והצער והלב הנשבר על העבירה שזה חלק מהתשובה, שמקומה בעת התפילה וההתבודדות, אלא לעצבות נטו)
מלבד מה שעוד אפשר לומר שעצבות היא בעצם כפיות טובה, כביכול באים בטענות כלפי השי"ת ולא מרוצים.
שימו לב לזה:
"לב נשבר ועצבות אינו עניין אחד כלל, כי לב נשבר הוא בלב, אבל עצבות הוא בא מן הטחול. ועצבות, שהוא מהטחול, היא סיטרא אחרא והקדוש ברוך הוא שונא אותה, אבל לב נשבר הוא חביב לפני השם יתברך..."
עצבות הוא כמו מי שהוא בכעס וברוגז, כמו שמתרעם ומתלונן עליו יתברך חס ושלום על שאינו עושה לו רצונו. אבל לב נשבר הוא כבן המתחטא לפני אביו, כתינוק שקובל ובוכה לפני אביו על שנתרחק ממנו..." (שיחות הר"ן מ"א, מ"ב).
 
ולגבי המלבי"ם, למרות שאפשר בהחלט לומר שהם לא אוחזים אותו דבר, ולא קרה כלום. (ראיתי דברים יותר חריפים בגנות השמחה התמידית מכל מיני צדיקים, עיינו בעלון האחרון של אור וחיות החב"די) מחלוקת בין צדיקים היא לא דבר חדש.
אבל יותר נכון לפשר ביניהם, ולומר שמוהר"ן זי"ע מדבר על מצב של שמחה קבוע, והמלבי"ם מדבר על חיוב חגיגה מיוחדת, עשיית סעודה עם בשר ויין. שהרי ושמחת שבתורה מדבר בכלל על אכילת בשר שלמים.
 

מאן דהו

משתמש ותיק
חגי פאהן אמר:
מאן דהו אמר:
ברסלבר (ליטאי לשעבר) אמר:
דברי אינם מיועדים ללצים דפה, אשר שתו בשמים פיהם, שלח ידיו בשלומיו חלל בריתו.
וכמובן שדברי קדשו של רבינו הקדוש מוהר"ן זי"ע אינם צריכים חיזוק, אבל אם יש כאן גם מי שרוצה להבין ולהשכיל, אומר את מה שנראה לעניות דעתי. ובודאי שהדברים גבוהים ונעלים מהשגתנו, אך כיון שמוהר"ן זי"ע עצמו נתן רשות לחדש בתורתו (כל עוד לא סוטים מהשו"ע) אכתוב את איך שאני מבין את הדברים.
פשוט וברור לכל שמכשירי מצוה הם חלק מהמצוה, ונוטלים שכר עליהם. וכמו שההולך לבית המדרש ללמוד תורה יקבל שכר על פסיעה, והמנקה את ביתו לפסח מקיים מצוות בל יראה גם על ההליכה למכולת לקנות את חומרי הניקוי. וכן להיפך - ההולך למקום בו הוא עלול להיכשל בעבירה - עובר בדאורייתא על עצם ההליכה. (וכמו שמשמע מר' חיים שאינטרנט לא מסונן הוא עצמו ביהרג ואל יעבור)
אז כיון שהשמחה מביאה את האדם לקיום התורה, והעצבות מביאה את האדם לעבור על התורה - אזי פשוט שמצוה גדולה דאורייתא להיות בשמחה, שהרי כל קיום התורה תלוי בזה.
ואשרי השומעים לקול הצדיקים ומקיימים דבריהם בתמימות ובפשיטות בלי חכמות.
http://rabenubook.com/%D7%9C%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%98%D7%99-%D7%9E%D7%95%D7%94%D7%A8%D7%B4%D7%9F-%D7%AA%D7%A0%D7%99%D7%A0%D7%90-%D7%9B%D7%93/

איך שאני מבין את דבריכם ששמחה מסוגלת לדרבן את האדם לקיים מצות ולעסוק בתורה כמה שיותר
אבל איננה המהות בעצמה אלא רק מכשיר והיכי תימצי. ואילו בברסלב השמחה היא המהות בפני עצמה ולא כתרופה לרפאות את החולה המתעצל בעשיית מצוות ולימוד התורה
זה בדיוק החידוש, שלא קיימא לן כ"ואילו בברסלב" כלשונך. הרי ברסלבר הביא מתוך תורת מוהר"ן. ואם תבקש, יביא לך מקורות.

אגב, שמעתי מראש ישיבה אחד בדרך צחות, שכשהחליטו שצריך לעבר את השנה נתעוררה שאלה איזה חודש יעברו. ונהיו שני מחנות: החסידים רצו לעבר את חודש אדר, והליטאים רצו לעבר את חודש אב. עד שהגיעו חסידי *** והעסק סגור, הוחלט שחודש אדר יתעבר.

אין צורך שיביא מקורות מתורת ברסלב יען ומצאתי


הרב שמעון יוסף ויזנפלד הכהן ראש מוסדות ברסלב

זהו (שמות כה, ב) "ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו לבו, תקחו את תרומתי".

מעלת הלב נשבר ושברון לב של יהודי היא נפלאה ועצומה, וכמ"ש (תהלים לד-יז) קרוב ה' לנשברי לב, וכתיב (שם נא-יז) לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה.

ואיתא בספר פוקח עיורים שלב נשבר טוב ממאה תעניות [רק שלא יהי' ניכר בחיצוניות, אלא יהי' בשמחה].
ואמר רבינו הקדוש (שיחות הר"ן סי' מא) שלב נשבר ועצבות אינו ענין אחד כלל, כי לב נשבר – הוא בלב, אבל עצבות – הוא בא מן הטחול, ועצבות שהוא מהטחול – היא סיטרא אחרא, והקב"ה שונא אותה.
אבל לב נשבר הוא חביב לפני השי"ת, כי לב נשבר יקר מאד בעיניו יתברך.

ועוד איתא בדברי רבינו ז"ל (שם סי' מב) עצבות הוא כמו מי שהוא בכעס וברוגז, כמו שמתרעם ומתלונן עליו יתברך ח"ו על שאינו עושה לו רצונו, אבל לב נשבר – הוא כבן המתחטא (ומתפנק) לפני אביו, כתינוק שקובל ובוכה לפני אביו על שנתרחק ממנו.
ואמר רבינו ז"ל (שם מ"ה) אחר לב נשבר בא שמחה, וזה סימן אם היה לו לב נשבר, כשבא אח"כ לשמחה.

ואיתא בספר חיי מוהר"ן (סי' רלו. יגיעתו וטירחתו בעבודת ה', אות ז') וז"ל: גם כבר שמענו שמחמת שמשפחתו (של רבינו ז"ל) באה ממלכות בית דוד, כידוע לעולם, על כן על פי רוב הם הולכים בלב נשבר, ואין רגילים בפנים שוחקות, כי דוד המלך ע"ה יסד ספרי תהלים שרובו הוא דברי כיבושים היוצאים מלב נשבר, כי כל דבריו הם צעקות ותחנונים בלב נשבר מאד, על כן גם זרעו עתה יש להם לב נשבר על פי הרוב, כי גם הרב רבי ברוך [ממז'יבוז] אין רגיל בפנים שוחקות ולב שמח, אבל אנו מוזהרים להיות בשמחה תמיד.

ואיתא בלקוטי מוהר"ן (ח"ב כד) והכלל שצריך להתגבר מאד בכל הכוחות להיות אך שמח תמיד, כי טבע האדם למשוך עצמו למרה שחורה ועצבות, מחמת פגעי ומקרי הזמן, וכל אדם מלא ייסורים, על כן צריך להכריח את עצמו בכח גדול להיות בשמחה תמיד ולשמח את עצמו בכל אשר יוכל, ואפילו במילי דשטותא. אף שגם "לב נשבר" הוא טוב מאד, עם כל זה הוא רק באיזו שעה. וראוי לקבוע לו איזה שעה ביום לשבר לבו ולפרש שיחתו לפניו יתברך, כמובא אצלינו, אבל כל היום כולו צריך להיות בשמחה. כי מלב נשבר בקל יכולים לבא למרה שחורה, יותר מאשר יכולים להכשל ע"י שמחה, ח"ו, לבא לאיזה הוללות ח"ו, כי זה קרוב יותר לבא מלב נשבר למרה שחורה.

על כן צריך שיהי' בשמחה תמיד, רק בשעה מיוחדת יהיה לו "לב נשבר".

וכ"כ בשיחות הר"ן (סוף סי' מא) וז"ל והיה טוב שיהיה לו לב נשבר כל היום, אך אנשים כערככם יכולים לבוא מלב נשבר לעצבות, על כן צריכים ליחד איזה שעה ביום שיהי' לו "לב נשבר", דהיינו להתבודד ולשבר לבו לפניו יתברך, אבל שאר כל היום כולו יהיה בשמחה, ועל כן הזהיר אותנו כמה פעמים להתאמץ ולהתגבר שלא יהיה לנו לב נשבר רק איזה שעה ביום, ועצבות כלל לא.

ושאר כל היום יהי' בשמחה. וזה בחי' "ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו". שלכאורה מכיון שבנדבות עסקינן, הל"ל "ינדבנו לבו", ומהו "ידבנו לבו"? אלא זהו לב דואב. לב נשבר, שכל מי שיש לו שברון לב עבודתו רצויה לפני ה'.
 

בנציון

משתמש ותיק
מבקש אמת אמר:
הכתוב אומר "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה" הרי להדיא שכל עבודת ה' צריכה להיות בשמחה תמיד ולא דווקא בזמנים מסויימים. ואין זה חידוש של רבי נחמן אלא זיל קרי בי רב הוא (ואמנם בהגמ' בערכין יא,א דורשת הפסוק לגבי שירה בשעת עבודה, אבל זהו דרשא, ופשטיה דקרא מיירי בכל עבודת ה')

כוונת המלבי"ם הוא שמחה מיוחדת וכמבואר בערכין יא,א שיש כמה דרגות של שמחה - תורה נקראת שמחה אבל לא שמחה בטוב, בכורים נקרא שמחה בכל הטוב אבל לא בטוב לבב, ושירה נקראת שמחה בטוב לבב.
יש כאן שני נושאים א. שמחה בעבודת ה', שעל זה וודאי הוא דבר מאד יסודי לעשות אותו בשמחה וזיל קרי בי רב הוא. המלבי"ם מדבר על שמחה מצד עצמה, האם יש מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד? על כך אומר המלבי"ם שלא.
וידוע שכאשר התחיל השיר מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד, אמרו על כך כמה חכמים כי לא כך צריך לשיר, אלא שמחה גדולה להיות במצוה תמיד.
 

אברך כולל

משתמש רגיל
יעבץ אמר:
ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן ביהמ"ק.
מיצר ודואג אינו סתירה לשמחה ואינו עצבות. עי' תניא פרק לא.

וידוע מה שאמר החוזה מלובלין לישמח משה שהקשה לו מזה
שהחסיד צהלתו בפניו ואבלו בלבו
 

יעבץ

משתמש ותיק
אברך כולל אמר:
יעבץ אמר:
ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן ביהמ"ק.
מיצר ודואג אינו סתירה לשמחה ואינו עצבות. עי' תניא פרק לא.

וידוע מה שאמר החוזה מלובלין לישמח משה שהקשה לו מזה
שהחסיד צהלתו בפניו ואבלו בלבו

אינו עצבות חלילה, אבל גם אינו מצב של שמחה. דו"ק היטב בפרק הנ"ל.
וגם הננמ"ח מה שאמר בשמחה תמיד היינו לאו דווקא, שהרי באותה תורה ציווה לייחד שעה ללב נשבר, וקרובים להיות דברי אלו כדברי אלו.
המ"ב כתב שם 'אבל בשעת תורה ותפילה יהיה בשמחה', משמע שהמצב ה'רגיל' הוא מיצר ודואג. ובספרי חסידות בכלל, ובתורת ברסלב בפרט, המצב הרגיל הוא 'שמחה', וה'מיצר ודואג' הוא בזמן מיוחד.
והבדלי ההשקפה ברורים וידועים, וכי היום נולדנו, שדברי הגאון מלבי"ם מתגלים לפתע כלא תואמים עם דברי מוהר"ן???
 

מבקש אמת

משתמש ותיק
בנציון אמר:
מבקש אמת אמר:
הכתוב אומר "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה" הרי להדיא שכל עבודת ה' צריכה להיות בשמחה תמיד ולא דווקא בזמנים מסויימים. ואין זה חידוש של רבי נחמן אלא זיל קרי בי רב הוא (ואמנם בהגמ' בערכין יא,א דורשת הפסוק לגבי שירה בשעת עבודה, אבל זהו דרשא, ופשטיה דקרא מיירי בכל עבודת ה')

כוונת המלבי"ם הוא שמחה מיוחדת וכמבואר בערכין יא,א שיש כמה דרגות של שמחה - תורה נקראת שמחה אבל לא שמחה בטוב, בכורים נקרא שמחה בכל הטוב אבל לא בטוב לבב, ושירה נקראת שמחה בטוב לבב.
יש כאן שני נושאים א. שמחה בעבודת ה', שעל זה וודאי הוא דבר מאד יסודי לעשות אותו בשמחה וזיל קרי בי רב הוא. המלבי"ם מדבר על שמחה מצד עצמה, האם יש מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד? על כך אומר המלבי"ם שלא.
וידוע שכאשר התחיל השיר מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד, אמרו על כך כמה חכמים כי לא כך צריך לשיר, אלא שמחה גדולה להיות במצוה תמיד.

וכי יהודי אינו עובד את בוראו באופן תמידי, בכל זמן ובכל עת?
 

בנציון

משתמש ותיק
מבקש אמת אמר:
בנציון אמר:
מבקש אמת אמר:
הכתוב אומר "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה" הרי להדיא שכל עבודת ה' צריכה להיות בשמחה תמיד ולא דווקא בזמנים מסויימים. ואין זה חידוש של רבי נחמן אלא זיל קרי בי רב הוא (ואמנם בהגמ' בערכין יא,א דורשת הפסוק לגבי שירה בשעת עבודה, אבל זהו דרשא, ופשטיה דקרא מיירי בכל עבודת ה')

כוונת המלבי"ם הוא שמחה מיוחדת וכמבואר בערכין יא,א שיש כמה דרגות של שמחה - תורה נקראת שמחה אבל לא שמחה בטוב, בכורים נקרא שמחה בכל הטוב אבל לא בטוב לבב, ושירה נקראת שמחה בטוב לבב.
יש כאן שני נושאים א. שמחה בעבודת ה', שעל זה וודאי הוא דבר מאד יסודי לעשות אותו בשמחה וזיל קרי בי רב הוא. המלבי"ם מדבר על שמחה מצד עצמה, האם יש מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד? על כך אומר המלבי"ם שלא.
וידוע שכאשר התחיל השיר מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד, אמרו על כך כמה חכמים כי לא כך צריך לשיר, אלא שמחה גדולה להיות במצוה תמיד.

וכי יהודי אינו עובד את בוראו באופן תמידי, בכל זמן ובכל עת?
נכון. אבל זו לא מצווה להיות בשמחה אלא מצווה לשמוח במצווה. משא"כ במועדים שיש מצווה בשמחה מצד עצמה.
 

כלפי ליא

משתמש ותיק
לא רק שאין מצוה להיות בשמחה תמיד, אלא זה כולו מעצת היצר להיות בשמחה תמיד, מלבד בעת עשיית מצוה.

וכך כותב פוסק הדורות גאון הגאונים בעל הנתיבות המשפט והחוות דעת ושאר ספרים שכל ישראל הולכים לאורו, ודבריו דבר ה' המה, בצוואתו הקדושה בצורה חריפה ונחרצת:

"מה מאוד תרחיקו עצמכם מהשמחה והשחוק כי היאך ישמח האדם אשר בכל יום השכם וחטוא, ואם היה אדם חייב ראשו למלך בשר ודם היאך היה שמח בפורים ובחג, ק"ו שחייב ראשו למלך מלכי המלכים הקב"ה.
ולא תשמעו לאותן האומרים כי מהראוי להיות כל ימיו בשמחה, כי זהו הכל מעצת היצה"ר, ושחוק וקלות ראש מרגילין האדם לערוה, ובכל עצב יהיה מותר, רק בעת עשיית איזה מצוה או לימוד תורה יהיה בכוונה ובשמחת הלב, אמנם לא בשחוק כי השחוק הוא מדה רעה מאוד"
 

גבריאל פולארד

משתמש ותיק
כלפי ליא אמר:
וכך כותב פוסק הדורות גאון הגאונים בעל הנתיבות המשפט והחוות דעת ושאר ספרים שכל ישראל הולכים לאורו, ודבריו דבר ה' המה, בצוואתו הקדושה בצורה חריפה ונחרצת:

"מה מאוד תרחיקו עצמכם מהשמחה והשחוק כי היאך ישמח האדם אשר בכל יום השכם וחטוא, ואם היה אדם חייב ראשו למלך בשר ודם היאך היה שמח בפורים ובחג, ק"ו שחייב ראשו למלך מלכי המלכים הקב"ה.
ולא תשמעו לאותן האומרים כי מהראוי להיות כל ימיו בשמחה, כי זהו הכל מעצת היצה"ר, ושחוק וקלות ראש מרגילין האדם לערוה, ובכל עצב יהיה מותר, רק בעת עשיית איזה מצוה או לימוד תורה יהיה בכוונה ובשמחת הלב, אמנם לא בשחוק כי השחוק הוא מדה רעה מאוד"

לענ"ד במלבי"ם לא רואים שום דבר.
וכן מישהו פעם הראה לי את דברי הגר"א במשלי כא יז (ראו כאן http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=57967&st=בשמחה&_rnd=0.11428044308671281) וגם שם לא רואים שום דבר.
המקור היחיד שנראה מפורש שכוונתו לחלוק זה צוואת הנתה"מ.
 

אסף

משתמש ותיק
אין כל עצב בעולם למי שמכיר אור האורות של האמת. (אגרות חזו"א)
 
כלפי ליא אמר:
לא רק שאין מצוה להיות בשמחה תמיד, אלא זה כולו מעצת היצר להיות בשמחה תמיד, מלבד בעת עשיית מצוה.

וכך כותב פוסק הדורות גאון הגאונים בעל הנתיבות המשפט והחוות דעת ושאר ספרים שכל ישראל הולכים לאורו, ודבריו דבר ה' המה, בצוואתו הקדושה בצורה חריפה ונחרצת:

"מה מאוד תרחיקו עצמכם מהשמחה והשחוק כי היאך ישמח האדם אשר בכל יום השכם וחטוא, ואם היה אדם חייב ראשו למלך בשר ודם היאך היה שמח בפורים ובחג, ק"ו שחייב ראשו למלך מלכי המלכים הקב"ה.
ולא תשמעו לאותן האומרים כי מהראוי להיות כל ימיו בשמחה, כי זהו הכל מעצת היצה"ר, ושחוק וקלות ראש מרגילין האדם לערוה, ובכל עצב יהיה מותר, רק בעת עשיית איזה מצוה או לימוד תורה יהיה בכוונה ובשמחת הלב, אמנם לא בשחוק כי השחוק הוא מדה רעה מאוד"

תגיד לי מה אנחנו בתחרות תארים?
אתה "פוסק" כדעת אחד כנגד מי שאתה מבטל אותו מכל וכל?

אני מוחה על כבוד רבינו הקדוש והנורא מוהר"ן זי"ע
 
רביה"ק מוהר"ן זי"ע ב"מעשה מבעל תפילה" מונה כמה כתות לגנאי, ואחת מהן כת שאחזו שעיקר התכלית הוא שמחה. (דהיינו שהשמחה היא התכלית עצמה, ולא אמצעי להגיע לתכלית)
ומכאן ראיה ברורה שאין כוונת רביה"ק שמצוה להיות בשמחה ללא תכלית, ובודאי מה שצריך להיות במצב תמידי של שמחה (חוץ מזמן התפילה וההתבודדות) זה לצורך עבודת השם בלבד. ואפילו אם זה ע"י מילי דשטותא - הכל לצורך עבודת השם, וכדי להרחיק מהעצבות ש"היא סטרא אחרא והשי"ת שונא אותה" וגורמת לכל העברות שבעולם.
 
חלק עליון תַחתִית