סוטה ד: אמר רב כל שיש בו גסות הרוח [לגירסת רש"י והב"ח] אפי' הקנהו להקב''ה שמים וארץ כאברהם אבינו דכתיב ביה {בראשית יד-כב} הרימותי ידי אל ה' אל עליון קונה שמים וארץ לא ינקה מדינה של גיהנם. קשיא להו לדבי רבי שילא האי יד ליד לא ינקה ידי מיבעי ליה אלא אמרי דבי רבי שילא אפילו קיבל תורה כמשה רבינו דכתיב ביה {דברים לג-ב} מימינו אש דת למו לא ינקה מדינה של גיהנם קשיא ליה לר' יוחנן האי יד ליד יד מיד מיבעיא ליה אלא א''ר יוחנן אפילו עושה צדקה בסתר דכתיב {משלי כא-יד} מתן בסתר יכפה אף וגו' לא ינקה מדינה של גיהנם.
יש לבאר מה הרבותא דוקא במי שהקנהו להק"ה שמים וארץ, והלא יכלו לומר מעלות גדולות ועצומות אחרות, אפילו מי שמסר נפשו כיצחק וכל כהאי גונא, ודו"ק.
ונראה, דהנה יסוד החומר בגאווה מבואר שם בגמרא דהוא בעצם שכחת ה' [ויל"ע אם הכוונה דעל ידי הגאווה סופו שיבוא לידי שכחת השם, או שעצם הגאווה היא היא שכחת ה'], וכמו שדרשו על זה הפסוק "ורם לבבך ושכחת את ה'". ומהאי טעמא אמרו דנחשב כעובד עבודה זרה וכופר בעיקר, משום שבגאוותו כשאומר כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה, יש כאן כפירה בהשגחתו של השי"ת ובהכרה כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל.
ולכן נקטו דוקא לזה ואמרו, דאפילו מי שהקנה להקב"ה שמים וארץ כאברהם אבינו, היינו שבזה הדבר גופא, פרסם את שבחו של הקב"ה בעולם, וחיזק את האמונה בו, ואת ההכרה בהשגחתו, אעפ"כ אם האדם עצמו מתגאה, לא יועיל מה שזיכה לאחרים בזה הדבר גופא ולא ינקה מדינה של גיהנם.
ומה שנקטו אפילו יש בו תורה כמשה רבינו או צדקה בסתר, איני יודע לפרש על דרך הראשון [אולי יש לקשר הדברים עם מה שאמרו שהלומד תורה לשמה מלבשתו ענווה], אבל יש לבאר כי ידוע שתורה אין כמותה לכפר על חטא ואשם, וכמו שאמרו בזבח ותודה אינו מתכפר אבל בתורה מתכפר, וכן צדקה ידוע שכחה רב לכפר אפילו על מזיד, יותר מן הקרבנות, ולכן אמרו שאפילו יש לו את אלו, אין בכח זה לכפר על גאווה [שהוא עיקר התורה כלשון הסמ"ג לאוין ס"ד], ולא ינקה מדינה של גיהנם.
יש לבאר מה הרבותא דוקא במי שהקנהו להק"ה שמים וארץ, והלא יכלו לומר מעלות גדולות ועצומות אחרות, אפילו מי שמסר נפשו כיצחק וכל כהאי גונא, ודו"ק.
ונראה, דהנה יסוד החומר בגאווה מבואר שם בגמרא דהוא בעצם שכחת ה' [ויל"ע אם הכוונה דעל ידי הגאווה סופו שיבוא לידי שכחת השם, או שעצם הגאווה היא היא שכחת ה'], וכמו שדרשו על זה הפסוק "ורם לבבך ושכחת את ה'". ומהאי טעמא אמרו דנחשב כעובד עבודה זרה וכופר בעיקר, משום שבגאוותו כשאומר כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה, יש כאן כפירה בהשגחתו של השי"ת ובהכרה כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל.
ולכן נקטו דוקא לזה ואמרו, דאפילו מי שהקנה להקב"ה שמים וארץ כאברהם אבינו, היינו שבזה הדבר גופא, פרסם את שבחו של הקב"ה בעולם, וחיזק את האמונה בו, ואת ההכרה בהשגחתו, אעפ"כ אם האדם עצמו מתגאה, לא יועיל מה שזיכה לאחרים בזה הדבר גופא ולא ינקה מדינה של גיהנם.
ומה שנקטו אפילו יש בו תורה כמשה רבינו או צדקה בסתר, איני יודע לפרש על דרך הראשון [אולי יש לקשר הדברים עם מה שאמרו שהלומד תורה לשמה מלבשתו ענווה], אבל יש לבאר כי ידוע שתורה אין כמותה לכפר על חטא ואשם, וכמו שאמרו בזבח ותודה אינו מתכפר אבל בתורה מתכפר, וכן צדקה ידוע שכחה רב לכפר אפילו על מזיד, יותר מן הקרבנות, ולכן אמרו שאפילו יש לו את אלו, אין בכח זה לכפר על גאווה [שהוא עיקר התורה כלשון הסמ"ג לאוין ס"ד], ולא ינקה מדינה של גיהנם.