מבקש אמת אמר:
בעצם יש לתמוה כן על כל המושג של חומרות בדרבנן, דמאחר וקיי"ל דספיקא דרבנן לקולא גם במח' הפוסקים (משנ"ב קס,מז) נמצא שהוכרעה ההלכה לקולא, ומה שייך להחמיר בזה לצאת ידי דעת פלוני, הלא אין מתחשבים באמת כלפי שמיא אלא בפסק ההלכה בעולם הזה, וכיון שלפי כללי הפסק ספיקא לקולא מה שייך לחשוש לדעה שאין הלכה כמותה? ובשלמא במקום שאין טורח דעת הפנ"י ועוד שיש להחמיר גם בספיקא דרבנן, אבל במקום שיש טורח עדיין קשה.
ראשית אין זה קשה רק בחומרות דרבנן, שהרי גם במילי דאורייתא בכל מקום שנפסקה הלכה, למשל רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה, עדיין מצאנו שיש ענין להחמיר כדברי היחיד, כמ"ש המס"י, וכן כתבו עוד רבים, וכן מצינו בש"ס לעשרות שתנאים ואמוראים החמירו על עצמם בדבר שהם עצמם סברו שאין כן הלכה. וא"כ תיקשי הא לא בשמים היא, וכיון שלדעתם הלכה כך וכך, מה נותר להם להחמיר באופן אחר מחשש שמא בשמים פסקו אחרת [והענין להחמיר בחומרות דרבנן כבר נפתח באמוראים שהחמירו בספיקות דרבנן, כמ"ש הריטב"א בעירובין לגבי תחומין למעלה מעשרה, ואינו תח"י כעת].
אולם יש להשיב ע"ז, חדא דהרי לא פשוט בכלל הענין של לא בשמים היא, וכבר כתבו התוס' ב"מ נט: דבד"כ סומכים על השמים, ושאני ההיא עובדא שידעו שכל הגילוי מן השמים לא היה אלא מפני כבודו דר"א.
ועוד כתבו שם התוס', דלא אמרו לא בשמים היא אלא רק כאשר זה נגד ההלכה, כמו שהיה בעובדא דר"א שהיה זה נגד ההלכה המקובלת אחרי רבים להטות, והיה ברור אז לחכמים שהצדק איתם. אבל במקום שאין זה נגד כלל מכללי התורה, ואנו איננו יודעים כיצד לפסוק, אז יש לנו לשמוע לשמים, וכמבואר בעירובין יצתה בת קול הלכה כבית הלל, וסמכו על זה.
ולפ"ז י"ל דמה שאנו חוששים בדרבנן לצאת ידי שיטות מסויימות, היינו משום שכל מה שאנו מקילים זה מצד ספק דרבנן לקולא, והיינו שאין הדבר ברור לנו כיצד ההלכה, ואמנם מעיקר הדין אזלי' לקולא אי משום שחכמים לא גזרו על הספק אי משום שאינו חמור להחמיר בספק, מ"מ הרי אם יגלו לנו מן שמיא כיצד הלכה נשמע לזה, כיון שאין זה בסתירה לכללי הפסק שלנו, ובזה ל"ש הטענה של לא בשמים היא וכנ"ל.
ומה שמצינו כן בענינים דאורייתא שמחמירים לדעת היחיד, היינו משום שגם אנו שפוסקים שלא כמוהו, מ"מ יש פנים בהלכה להראות כמוהו, ולכן הגם שאנו הולכים אחרי רבים, וכדו', מ"מ היינו רק משום שאנו סבורים שאין מקום לחשוש לדבריו מעיקר הדין, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות, אבל ס"ס אנו מבינים שיש צד שהוא צודק בדבריו, וכמו שמצינו לגבי ר"מ שלא יכלו לרדת לסוף דעתו ומפנ"ז לא פסקו כמותו, אבל ודאי ייתכן שאם היו יורדים לסוף דעתו היתה הלכה כמוהו, ומעתה י"ל דכך מעיקרא הכלל בידינו, שבכל מחלוקת אנו נוקטים לעיקר את מה שנראה לנו כהלכה, אבל עדייין הרשות נתונה להחמיר כדברי היחיד שמא ואולי צודק הוא בדבריו, וממילא אחר שנפסק כן אצלנו אז בשמיא גם כן נפסק כך, שיש מקום להחמיר כדברי היחיד.
והיינו, שאיננו מחמירים כדעת היחיד מחשש שמא בשמים פסקו כמותו, אלא שמא הוא באמת צודק ואנו טעינו, ויש מקום לסברא זו, וממילא הלכה כמותו. והנוסח שאומרים "אם בשמים הלכה כפלוני" צריך לפרש לפ"ז שהמכוון אם בשמים הלכה כפלוני משום שפלוני צודק, ויש לו בית אב בהלכה, וכנ"ל.
[ועדיין יש להתיישב בזה].