לגבי השאלה השניה
כתבתי לעצמי כמה מקורות על כך
שכר על מצוות
אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא ע"מ לקבל פרס
וכך מובא למעשה. למשל,בא"ר רפה ס"קג לגבי שמו"ת שמאריכין ימיו. הביא מספר חסידים שלא יעשה לשם שכר
וכן ברמב"ם הלכות תשובה ח א אל יאמר אדם הריני עושה מצוות התורה כדי שאקבל כל הברכות וכו
יעויין רוח חיים אבות א ג שהדרגה היותר גבוהה ע"מ לקבל שכר אבל שלא להנאתו אלא שתתקיים תכלית הבריאה
ומצד שני קידושין מא. מצווה בו יותר מבשלוחו וברש"י דבהכי מקבל שכר טפי.
וכן ב"ק פז. לגבי רב יוסף שהיה סומא ואמר מאן דא"ל אין הלכה כרב יהודה שסומא פטור מכל המצוות עבידנא יומא טובא לרבנן דבהכי מקבלנא אגר טפי
וכן בסוטה יד. לגבי רצונו של משה להיכנס לארץ. א"ל הקב"ה וכי לקבל שכר אתה רוצה מעלה אני עליך כאילו עשיתם
וכן בסנהדרין סד. לגבי ביטול יצר הרע כלום יהבתיה לן אלא לקבוליה ביה אגרא לכוף את יצרנו ולקבל שכר על כך לא אינו בעינן ולא אגריה בעינן
ויעויין בסוטה שם בגליוני הש"ס עוד ה מקומות שמוזכר קיבול השכר
עיין ברכות כח: כשחלה ר"א נכנסו תלמידיו לבקרו א"ל למדנו ארחות חיים ונזכה בהן לחיי עוה"ב
ויעויין ברכות ד.
וע"ז יז: ניזיל אפיתחא וכו ונקבל אגרא שהכניסו אע לנסיון עמ לקבל שכר
וכן ראה חוה"ל בריש שער עבודת האלוקים מונה חמש סוגי אנשים המיטיבים לזולת ולא מוצא שום סוג שעושה שלא לשם שכר
אמנם בהמשך בפ"ג מבאר היטב את מעלת העושה שלא לשם שכר אלא מצד הכרת הטוב יעוייש מצטט המשנה באבות הנ"ל
עוד יעויי"ש פרק ד שמונה עשר דרגות של עובדי ה' והדרגה הגבוהה ביותר זה עבודה מפני שיודעים רוממות וגדולת הבורא ומכירים חכמתו וטיבו
וראה חוהל שער הביטחון פרק ד שמבאר שלפי מעשה האדם בחשבון מדוקדק לא מגיע לו שכר וזה הפשט במשנה אל תהיו כעבדים
ובעיון יעקב על ב"ק תי' שרב יוסף החזיק עצמו לעניו שאינו בדרגה לעבוד שלא ע"מ לקבל פרס.
עוד ציין לגמ' פסחים סח: חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי
ולעצם התי' ק"ק דענוה אין הכוונה שלא הכיר דרגתו וא"כ היה צריך לעבוד לפי דרגתו (ויעויין ב"מ סז: תוד"ה והלכתא שרבינא אכיל בנכייתא אף שצורבא מרבנן לא אכיל כי היה עניו ובגהשס שם)
ועו"ק שלא תי' הגמ' בסוטה
והביאו מספר ערבי נחל שיש חיסרון בע"מ לקבל פרס רק אם היה נמנע מלעשות בלי פרס
ולמעשה הוא ממש תוס' בפסחים הנ"ל והרב שטיינמן באיילת השחר ב"ב ה: תי' שהשכר שנקט רב יוסף הוא סימן לגדולת המצווה ולא המטרה
וראה בעניין זה ע"ז יט. וברשי עמ שלא לקבל פרס יהי לבך עמו לומר אפילו אין סופי לקבל שכר אוהב אני את בוראי וחפץ במצוותיו
ובתוס פי לא כך ולשיטתו בפסחים שמיירי רק בתוהה על הראשונות
שוב מצאתי באוצר החכמה מאמר נפלא מספר ותאמר ציון מאמר קעא שמבאר באריכות כוונת רב יוסף שע'"י שהלכה כרב יהודה שסומא חייב במצוות נעשה קרוב לשכר שזה עשין מלהפסד שזה החשש מלעבור על לאוין וממילא נח לו שנברא יעוייש
תוס פסחים ח: לגבי הנותן צדקה ע"מ שיחיה בני ה"ז צדיק גמור. ואף שבאבות איתא וכנל מיירי שאם לא תבוא לו הטובה יתחרט
משמע מתוס' שאין. חיסרון בעושה לשכר
אלשיך פרשת שמיני
בספר בתורתו יהגה א עמוד תקד מחלק בין שעת קיום המצוה לבין לפני ואחרי שזה במטרה לחזק א"ע ברדיפה אחרי התורה יעויי"ש מקורות רבים
ובספר שיעורי מרן הגרי"ש אלישיב על ברכות כח. לגבי ר זירא שקם בפני תלמידים לקבל שכר הקשה כנ"ל ותי' שדווקא במצוות שהם חובה על האדם נאמר אל תהיו כעבדים אבל בדברים שאדם עושה יותר מהחיוב יכול לעשות ואף ראוי ע"מ להגדיל חלקו בעוה"ב וכן הביאו שם מהכף החיים או"ח קנח י. בשם ס' פתח הדביר
וכן הביאו שדייק ר' דן סגל אל תהיו כעבדים שקאי על דברי עבדות
אך בסוגיא דרב יוסף לכאו' עדיין קשה
ובספר מדרש שמואל על אבות מביא מהרמ"ה שמה שהתורה כתבה שכר זה לחנך את הנשים והקטנים אבל החסידים ואנשי מעשה עובדים מאהבה ומיראה
ושם כתב. ויש להוסיף שאף עם העשייה היא לא לשם שכר אין מניעה מלחשוב על שכר ולשמוח בו ובפרט עם מדובר על שכר רוחני
ראה אבות ו ה ונאמן בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך
וראה בפירוש הנפלא של בעל החוסן יהושע על אבות מהלך נפלא בעניין זה ועיקר דבריו להבדיל בין שעת הניסיון לזמן הכללי ומבדיל כך בין יראת הרוממות שזה עניין אהבת ה' לבין יראת העונש שיש סתירה גם בזה האם יראת העונש היא ראויה
וביאר שעיקר מחשבת האדם (כשאינו בשעת הקיום) לעשות האמת מגדלות ורוממות הבורא ומאהבתו ולא יחשוב על השכר אלא שבשעת ניסיון מותר ואף ראוי לזכור השכר והעונש כיון שזה הדרך לחייב ולחזק את עצמו
ואגב. מעניין הלימוד של ההתמודדות עם אנשים שנמצאים בחוץ איך לא לקנא בהם
שלא מתעלמים מהטוב שלהם ולא אומרים הם לא באמת שמחים וכו אלא שולחנך גדול. משולחנם
ואולי היסוד כמו שנתבאר מספר בתורתו יהגה הנ"ל שאחרי שמסיימים מצווה צריך שיהיה ערך המעשים
ואולי זה הפשט בנוסח ההודאה ששמת חלקי מיושבי ביהמ"ד שכשיוצאים צריך טעם של הודאה
מעין העניין של סיום מסכת, לכאורה היה מקום לשאול שביהדות לא בוחנים דרגות ותוצאות אלא עמל ומאמץ ואם כן מה שייך לומר סיימתי ?
אבל כנראה התשובה שמותר וצריך להקדיש זמן לחיזוק עצמי
פסחים סח חדאי נפשאי ושם מעיקרא
(מישהו אמר פעם שכשיוצאים לרחוב ובפרט בביה"ז צריך לצאת שבעים ... לא בחסר מצוקה ובעצבות שאז הרחוב מנצח)
וק' יש דיוק מדברי אביי מכי חזינא צורבא מדרבנן עבידנא שעשה זאת לעודד אחרים
אבל בשוע מפורש לא כך שאדם יעשה לעצמו