בס"ד
פרה אדומה, פרק ששי
לזכות כלל ישראל, ובפרט להצלחת הכותב ויוצאי חלציו ברוחניות ובגשמיות
*** אשמח להערות בפרטי, שלא לפגוע ברצף. תודה ***
א. כלי
ב. הכשרים למלאת ולקדש
ג. טבילה והזאה ביום
ד. באיזה כלי ממלאים
ה. כלי שחיברו לארץ
ו. הקיפו עטר
ז. כלי שניק
ח. נתן מהמעין לכלי ביד
ט. למלא מבור שהתמלא ממעיין
י. מי הים הגדול
יא. מעיינות מוכים
יב. מים המכזבי
יג. מי ביצים
יד. מי תערובו
טו. שאר נהרות
טז. מים שנשתנו
יז. באר שנפל לתוכה חרסית
יח. אמת המים הבאה מרחוק
בעניין קידוש מי חטאת נאמר בתורה (במדבר יט,יז) " וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי". ומכאן שהקידוש (דהיינו נתינת האפר במים) צריך להיעשות בתוך דבר שנחשב 'כלי'.
ובסוף אותה משנה שנינו, "שאין ממלאים ואין מקדשים ואין מזין מחטאת אלא בכלי". דהיינו שכשם שהקידוש צריך לעשות בתוך כלי, כן הזאה היא מתוך כלי, וכן מילוי המים לצורך מי חטאת צריך להיות בתוך כלי.
נמצא ששלושה דברים במי חטאת טעונים כלי: מילוי המים לצורך קידושם באפר הפרה צריך לעשות בתוך כלי, קידוש המים באפר צריך לעשות בתוך כלי, וכן הזאת מי חטאת צריכה להיות מתוך כלי. והיינו שהמים שטובל בהם את האזוב כדי להזות על הטמא צריכים להיות בתוך כלי (ר"ש)
כל הכלים הכשרים והפסולים לקידוש מי חטאת, כך דינם לעניין מילוי והזאה.
קידוש המים צריך להיעשות בתוך כלי כמפורש בכתוב שהובא לעיל "ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי".
כמו כן דורשים מפסוק זה שגם המילוי צריך לעשות בכלי, ממה שנאמר "מים חיים אל כלי", שמשמעו שהמים החיים ינתנו לתוך כלי.
אומנם אין צריך לקדש את המים דווקא באותו כלי שמילא בו, אלא יכול להעביר את המים לכלי אחר ולקדש בו, כמבואר במשנה (תחילת פרק ז ורמב"ם פרק שביעי).
ומה שגם ההזאה צריכה להיות מתוך כלי נלמד ממה שנאמר בפסוק שאחריו " וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם", ומשמע שצריך לטבול את האזוב במים שהוזכרו מקודם, דהיינו במים שבכלי (משנה אחרונה)
כלומר, הכל כשרים לקדש את המים בנתינת אפר הפרה עליהם, ואפילו נשים, חוץ מחרש שוטה וקטן, שאין בהם דעת (ר"ש. וראה תוספות יום טוב)
לאחר שביארה התורה את סדר שריפת הפרה היא מלמדת דין אסיפת האפר (במדבר יט,ט): "וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר". מפסוק זה לומדים מיהם הכשרים ומיהם הפסולים לאסיפת האפר, והם גם הכשרים והפסולים לקידוש המים כמו שיבואר בס"ד.
המילה "איש" באה ללמד שאסיפת האפר אינה צריכה כהן, אלא כשרה גם בזר. שכן בפסוקים הקודמים העוסקים בשריפת הפרה מדברת התורה על "הכהן" העוסק בשריפה. ואם גם האסיפה צריכה כהן, היתה התורה צריכה לומר "איש", והיינו יודעים שמדובר בכהן האמור לעיל. תוספת המילה "איש" באה ללמד שהאסיפה אינה טעונה כהן, אלא כשרה גם בזר.
"טהור" - מילה זו מיותרת, שהרי הפרה נקראת "חטאת", ואם כן בוודאי שטמא פסול לעבודתה! אלא שהתורה באה לרבות בזה, שהאיש אמור בפסוק אינו דווקא זכר, אלא אף אישה כשרה לאסיפת האפר.
"והניח ...במקום טהור" - מלמד שהאיש האמור הוא דווקא איש גדול ובר דעת, שיש בו דעת להניח (במקום טהור). להוציא חרש שוטה וקטן שאין להם דעת להבחין בין טהור לטמא. (ראה משנה אחרונה)
נמצא איפה שהכל כשרים לאסוף את אפר הפרה, אפילו זרים ונשים, חוץ מחרש שוטה וקטן.
והנה העבודה הבאה המוזכרת בכתוב לאחר אסיפת האפר היא הקידוש (פסוק יז): "וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי". המילה "ולקחו" מתייחסת לכל אותם האמורים באסיפת האפר, שהם כשרים גם לקידוש. והיינו זרים ונשים, ולא חרש שוטה וקטן (גמרא ורש"י יומא מג.)
מילוי
דין מילוי המים הוא כדין הקידוש, שהכל כשרים למלא את המים חוץ מחרש שוטה וקטן (רמב"ם בהלכה ב). מילוי המים נזכר עם הקידוש באותו פסוק, שהרי מהמילים "מים חיים אל כלי" שבפסוק זה לומדים את דין המילוי שיהיה בכלי. ומכאן שיש להשוות את דיני הקידוש והמילוי זה לזה (משנה אחרונה. ועי' גם בכסף משנה)
אולם התוספות בסוכה כא ע"א ד"ה ומביאין, כתבו שקטן כשר למילוי אף על פי שפסול לקדש. ולמדו את דבריהם מדברי המשנה ג,ב שם נאמר שהקטנים שגידלו על גבי כיפים היו עוסקים במילוי המים לצורך הזאה על כהן השורף את הפרה.
שיטת רבי יהודה
המשנה מביאה שרבי יהודה חולק על ת"ק, ומכשיר בקטן ופוסל באישה ובאנדרוגינוס: לדעתו התורה מחלקת בין אסיפה לקידוש: קטן שפסול לאסיפה כשר לקידוש, ואישה שכשרה לאסיפה פסולה לקידוש (אולם חרש ושוטה פסולים לקידוש לדברי הכל כמו שהם פסולים לאסיפה. כמו כן אנדרוגינוס, שיש לו סימני זכר ונקבה כאחד, דינו כספק זכר ספק נקבה ופסול לקדש מספק שמא הוא איש)
המקור של רבי יהודה לחלק בין קידוש לאסיפה הוא ממה ששינתה התורה את לשונה בדין הקידוש ונקטה לשון רבים "ולקחו" במקום לשון היחיד המוזכר באסיפה "ואסף" "והניח". התורה באה ללמד בלשון זו, שיש אדם נוסף שראוי לקדש אף על פי שהוא פסול לאסיפה. הסברה נותנת שכוונת התורה לרבות את הקטן (שאף על פי שאין בו דעת כעת, מכל מקום עתיד לבוא לכלל דעת, אבל לא חרש ושוטה שאינם עתידים לבוא לכלל דעת. תוספות יומא). אבל אישה פסולה לקדש אף על פי שהיא כשרה לאסיפה (מפני שנאמר בהמשך "ונתן" בלשון זכר, ומשמע מכאן שדווקא איש כשר לקדש ולא אישה[1] (גמ' הובאה בר"ש)
אולם חכמים סוברים שאין ללמוד מהשינוי ללשון רבים לרבות קטן, שכן אילו הייתה התורה כותבת את כל הפסוק בלשון יחיד "ולקח לטמא...ונתן עליו מים חיים", היינו אומרים שאותו אדם שלוקח את אפר הפרה הוא זה שצריך גם לקדש את המים. לפיכך כתבה תורה "ולקחו" בלשון רבים, ללמד שלקיחת אפר והקידוש יכולות לעשות על ידי שני אנשים שונים (יומא מג.)
ערל וטומטום
בתוספתא (ה,ה) נאמר, שטומטום (דהיינו מי שערוותו סתומה, ואין ניכר אם הוא זכר או נקבה), פסול לקדש לדברי הכל: לרבי יהודה שמא הוא אשה, ולחכמים שמא הוא זכר, ואם כן הרי הוא ערל, והערל פסול לקדש.
אכן בגמרא יבמות עב: מבואר שברייתא זו שסוברת כדעת רבי עקיבא שהערל הרי הוא כטמא, וכשם שטמא פסול לקדש כך ערל פסול. אולם ההלכה היא שלא כדעת רבי עקיבא (ראה רמב"ם י,ו) ואם כן הערל כשר לקידוש המים. ולדעת חכמים שאישה כשרה לקדש אף טומטום כשר (ראה תוס' יום טוב יב,י ומשנה אחרונה כאן)
[אולם לדעת התוספות ביומא מג. ד"ה הכל, משנתנו סוברת כדעת רבי עקיבא, ואם כן טומטום פסול לקדש כדעת התוספתא]
כמו כן טבילת אזוב הוקשה להזאה בפסוק הקודם: "וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם ... וְהִזָּה", מכאן שדין שניהם שווה: כשם שההזאה צריכה להיות ביום, כך גם טבילת האיזוב (ר"ש ורא"ש ע"פ מגילה כ.)
[אבי עי' רש"י במגילה ד"ה ולא וד"ה ואיתקש ותוס' שם ד"ה ולא]
אומרת המשנה ה,ה: בְּכָל הַכֵּלִים מְקַדְּשִׁים (כגון עץ ועצם וזכוכית.)
כוונת המשנה ללמד שאע"פ שמצאנו בסוטה שצריך כלי חרס דווקא, כמו שנאמר: "וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי חָרֶשׂ". אין למדים ממנה לקידוש מי חטאת, אלא אפשר לקדש בכל הכלים. שכן לא נאמר במי חטאת 'ה'כלי – שמשמעו כלי מסויים, אלא "אל כלי" כל שהוא (ספרי פיה"מ)
וה"ה בכל זה לגבי מילוי והזאה, שכולם צריכים להיעשות בכלי, ונוהגים בו כל הדינים הנאמרים כאן. [המשנה מתייחסת לקידוש, כיון שבו נאמר במפורש "כלי". (תפא"י ועי' כס"מ הל' ו)]
אֲפִלּוּ בִכְלֵי גְלָלִים, בִּכְלֵי אֲבָנִים, וּבִכְלֵי אֲדָמָה מקדשים.
שאע"פ שאין להם חשיבות כלי לענין קבלת טומאה, כיון שעכ"פ שם כלי עליהם, מקדשים בהם.
אע"פ שהיו עושים את הפרה בטבול יום, וכלים אלו אינם יכולים להיות טבולי יום, כיון שאין להם אפשרות לקבל טומאה הרי הם כשרים.
ספינה
וּבִסְפִינָה, מְקַדְּשִׁין בָּהּ.
המהר"ם ז"ל פי' בזה שני פי':
א. הספינה משמשת ככלי. והמשנה משמעה לנו שלמרות שספינה אינה מקבלת טומאה (שנא' דרך אניה בלב ים. שבת ט,ב) מ"מ תורת כלי עליה.
ב. מדובר במי שמקדש בכלי הנתון בספינה. והחידוש הוא, שאע"פ שגזרו חכמים שאין להעביר מי חטאת מקודשים בנהר (כמבואר בפ"ט מ"ו) מותר לקדש בספינה כשהיא עומדת ואינה שטה (בועז ה ועי'" שם וע"ע משנ"א)
שברי כלים
ממה שנאמר "וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי" מבואר שהקידוש צ"ל ב"כלי". וכלול בזה שהמילוי בכלי [אבל אינו צריך לקדש באותו כלי שמילא בו, ויכול להעביר את המים לכלי אחר. ועי' בזה ברפ"ז].
וכך שנינו: אֵין מְקַדְּשִׁין לֹא בְדָפְנוֹת הַכֵּלִים, וְלֹא בְשׁוּלֵי הַמַּחַץ[2], וְלֹא בִמְגוּפַת הֶחָבִית, וְלֹא בְחָפְנָיו[3], מִפְּנֵי שֶׁאֵין מְמַלְּאִין וְאֵין מְקַדְּשִׁין וְאֵין מַזִּין מֵי חַטָּאת אֶלָּא בְכֶלִי[4].
[וכתב הרמב"ם מהתוספתא, שאם שף שולי כלי עץ וכלי זכוכית וכלי עצם ותיקנם ועשאם כלים בפני עצמן, מקדשים בהם]
ממה שנאמר בפסוק הבא: " וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם " דורשים שצריך לטבול באותם מים שהוזכרו מקודם, והיינו במים שבכלי.
והנה לגבי קבלת טומאה שנינו (כלים ב,ב;ד,א) שכלי חרס שנשבר ודפנותיו מקבלות משקים בלי צורך לסומכן ע"י דבר אחר, הרי אלו מקבלות טומאה.
ומסתימת משנתנו שלא חילקה משמע שלענין קידוש מי חטאת צריך כלי בעל שימושים חשובים יותר מאשר לענין קבלת טומאה, ובעוד שלענין קבלת טומאה די בכך שהכלי ראוי לשימוש, אע"פ שהוא שבר כלי, לגבי קידוש מי חטאת יש צורך בכלי חשוב, ושבר כלי פסול לכך (עי' תפא"י משנ"א ידים ט"ז או"ח קנט,א מג"א ג פמ"ג א"א שם).
אולם יש אומרים דפנות הכלים האמורות כאן הן דפנות שאינן יכולות לעמוד בפני עצמן ללא סמיכה, ולכן אינן נחשבות כלי כלל גם לא לטומאה ופסולות לקדש בהן, אבל אם הן יכולות לעמוד בלא סמיכה, נחשבות הן ככלי גמור אף לקידוש מי חטאת (עי' תוס' חולין קז. ד"ה מגופת, רא"ש שם ח,טז ועי' רמב"ם ברכות ו,יא כס"מ ועי' מ"ב קנט,יב וע"ע רש"ש)
ועי' ר"ש (ידים) שפי' ששולי המחץ היינו מחץ שחלקו העליון נשבר ונשארה תחתיתן עם חלק מהדפנות. וכ' הט"ז והמג"א סי' קנט, שגם כאן אע"פ שלענין טומאה הוא מקבל טומאה, מ"מ לענין קידוש מי חטאת אין די בכלי כזה וצריך כלי חשוב.
ולדעת התוס' הנ"ל צ"ל שגם כאן מדובר שאינם יכולים לקבל ללא סמיכה (עי' ב"י קנט ד"ה כתב הרמב"ם, ובחזו"א כלים כב,א)
והרמב"ם (פיה"מ כלים ב,ג ועי' כאן) פי' שולי ממחץ, היינו שבצידו החיצון סמוך לתחתיתו ישנו שקע שמשמש בית אחיזה למחץ, והוא נקרא שולי המחץ. וכיון שאינו עשוי לקבלה לפיכך אין מקדשים בו מי חטאת.
וכיו"ב פי' הר"ש (בידים) ענין "מגופת חבית" שנזכרה כאן, דהיינו שפעמים יש בראשה בית קיבול, ואין מקדשים בו מפני שאינו עשוי להשתמש בתוכו. ואינו נחשב ככלי העשוי לקבלה. ועי' גם רש"י חולין קז. ד"ה שתקנה. ועי' תפא"י. אבל עי' תוס' שם [שמדובר שהמים נשפכים ממנה והיא אינה מחזיקה רביעית] ועי' שו"ע קנט,ג ומ"ב טו ועי' אליהו רבה.
ודע שמשנה מקבילה למשנתנו שנויה בכלים א,ב לענין נטילת ידים, שאף היא טעונה כלי. וכתב בה"ג (ברכות ס"פ ו) הובא בראשונים לחולין קז. שחכמים הסמיכו את תקנת נטילת ידים על דיני קידוש מי חטאת (או עד דיני קידוש ידים ורגלים) שתהיה צריכה כלי (וע"ע שאילתות צ ואו"ז ס"ס סא)
ויש אומרים שאם אין כלים אחרים אפשר לסמוך על הסוברים שתורת כלי עליהם גם אם לא תקנם תחילה. (עי' מ"ב שם שבשולי כלי יש להקל יותר מאשר בשבר כלי גמורה)
ביצת היוצרים
במשנה ה,ו תנן, בֵּיצַת הַיּוֹצְרִים, כְּשֵׁרָה. רַבִּי יוֹסֵי פוֹסֵל.
מדובר בחֵימָר שיוצר כלי חרס התחיל לעבד אותו, ועשה ממנו כלי קיבול כעין ביצה, ועושה בה בית קיבול:
לדעת ת"ק הרי זו כשרה לקדש בה מי חטאת, מפני שכבר עתה היא נחשבת כלי. (ר"ש ע"פ הערוך ועי' פיה"מ ורא"ש באופן קצת שונה), ודינה ככלי אדמה. ומשמיעה המשנה שאע"פ שלא נצרפו בכבשן ואינם מקבלים טומאה הרי הם כשרים לקידוש מי חטאת. (עי' תפא"י ומשנ"א)
ואילו רבי יוסי פוסל מפני שלא נגמרה מלאכתה והיא עומדת להיצרף בכבשן, ולכן אינה נחשבת "כלי" ופסולה לקידוש. ואינה דומה לכלי אדמה שאע"פ שלא נצרפו מקדשים בהם, שאלה נגמרה מלאכתם והם עומדים לשימוש כמות שהם (תפא"י ומשנ"א)
ביצת התנגולת
בֵּיצַת הַתַּרְנְגֹלֶת, רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁירִין, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין.
חכמים סוברים שקליפת התרנגולת פסולה לקידוש מפני שאין דרך לייחד אותה לכלי (מהר"ם תוי"ט) מכיון שאינה עשוייה להתקיים (משנ"א)
וה"ה לשאר ביצים שהן פסולות לקדש בהם (לדעת חכמים) חוץ מביצת בת היענה, שהיא חזקה וראויה לעשות ממנה כלי קיבול (תוספתא ה,ו ובהגר"א) הובא בר"ש ותוי"ט ועי' כלים יז,יד ותוי"ט כאן).
"שוקת" היא אבן שיש לה בית קיבול הנמצאת על שפת המעיין.
מי המעיין נכנסים אליה דרך חור שבדופנה. וממנה משקים את הבהמות.
אם השוקת חקוקה בסלע שבקרקע, אינה נחשבת ככלי אלא כחלק מהקרקע, ולכן אין ממלאים בה ואין מקדשים בה ואין מזין ממנה, שכל אלו הדברים טעונים "כלי", ושוקת החקוקה בקרקע או בסלע אינה נחשבת כלי ופסולה (ר"ש)
הָיְתָה כְלִי וְחִבְּרָהּ בְּסִיד, מְמַלְּאִין בָּהּ וּמְקַדְּשִׁין בָּהּ וּמַזִּין מִמֶּנָּה.
אם חקקו בשוקת בית קיבול כשהיא תלושה, וכבר חלה עליה תורת כלי, שוב אינה פוקעת אפילו חיברוה שוב לקרקע היטב. ואם כן ניתן למלאות בה מי חטאת. ולקדש ולהזות.
קבעו ולבסוף חקקו
במה דברים אמורים? כשנעשה בה בית קיבול בעודה תלושה. אבל אם חיבר אבן לקרקע ואע"כ עשה לה בית קיבול, אינה ככלי אלא כקרקע, ונוהגים בה הדינים המבוארים ברישא, שכיון שלא חלה עליה תורת כלי בעודה תלושה, דינה כמחוברת (ר"ש ורא"ש)
מדברי הר"ש והרא"ש עולה שהאבן שקבעה ולבסוף חקקה נחשבת כמחוברת לגמרי, אפילו להקל בדיני תורה, [שהרי לדבריהם שוקת זו אינה צריכה צמיד פתיל, ומצילה על מה שבתוכה מלהיטמא בכיסוי בלבד.] ונראה שהלכה זו היא דין גמור מן התורה. וכיו"ב כתבו הפוסקים שקבעו ולבסוף חקקו לא רק שאינו פוסל אל המקווה (שזהו דין דרבן) אלא אף כשר לטבול בתוכו (עי' רמב"ם מקוואות ו,ד ויור"ד רא,ז) וא"כ הוא דין תורה גם להקל.
ויש לתמוה, שכן המפרשים הראו מקור לדבריהם מהגמ' ב"ב סה: מהברייתא שאומרת שכלי שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקווה, קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל, ולפי מסקנת הגמ' שם (סו:) תנא זה סובר שמעיקר הדין היה צריך להיחשב כתלוש בשני המקרים, אלא שהקלו חכמים בדין מים שאובים שאיסורם דרבנן. ומבואר א"כ שמין התורה אין מקילים להחשיב את הכלי כתלוש. – עי' משנה אחרונה נוב"ת יו"ד קמב, חת"ס יו"ד קצח, רה, וברזא דשבתאי שם.
כלי שהתמלא מאליו
מדברי המשנה כאן משמע שהמילוי אינו צריך להיעשות דווקא בידי אדם, שהרי מדובר כאן בשוקת שיש בה נקב ומי המעיין נכנסים לתוכה מאליהם דרך הנקב. והמשנה אומרת שאם התחברה אחרי שנעשתה כלי, הרי זו כשרה למילוי (עי' תוס' סוכה כא. ד"ה ירדו)
אבל יש ראשונים שסוברים שמילוי שנעשה מאליו פסול (עי' רש"י שם) ולדעתם יש לומר שמדובר במפנה את המעיין לתוך השוקת, שנחשב בכך כמילוי בידי אדם. (חזו"א ו,ט, סוכה)
פרה ה,ז: עָשׂוּ לָהּ עֲטָרָה שֶׁל טִיט, וְהָלְכוּ הַמַּיִם לְשָׁם, פְּסוּלִין. אִם הָיָה בָרִיא כְּדֵי שֶׁיִּנָּטֵל עִמָּהּ, כְּשֵׁרִים[5]:
אם מילאו את השוקת מים עד שנתמלאה גם העטרה שבשפתה, המים פסולים לקדש בהם, לפי שתוספת זו שאינה מחוברת היטב לכלי אינה נחשבת ככלי (ר"ש)
אמנם רק המים שכנגד העטרה פסולים, אבל המים התחתונים שבתוך הכלי כשרים. (משנ"א)
ואם היתה העטרה מהודקת היטב לשוקת עד שכשנוטלים את השוקת ניטלת גם העטרה עמה ואינה נופלת, הרי זו נחשבת כחלק מהשוקת, ואפי' המים שכנגדה כשרים לקידוש. (ר"ש פיה"מ)
כך הוא פשט לשון המשנה. אולם לכאורה היה נראה להיפך, שכדי להחשיב את העטרה כחלק מהשוקת, היא צריכה להיות חזקה כדי שהשוקת תינטל עמה (עי' משנ"א) ויש מפרשים שזו אכן כוונת המשנה (בהגר"א לתוספתא ה,ז, תפא"י)
שוקת שניקבה בתחתיתה בטל ממנה תורת כלי, ואפילו סתם את הנקב בסמרטוט, אינו מועיל להחזיר לה תורת כלי.
וכיון שהמים אינם מוקפים בכלי סביבותיהם, הם פסולים לקידוש. (ר"ש)
ואין חילוק בין שוקת תלושה וחיברה ובין כל כלי תלוש, שהרי תלוש וחיברו דינו כתלוש. תפא"י נה. ועי' משנ"א מקוואות ד,ה,ניקבה.
ומדובר בנקב שמבטל אותה מלשמש ככלי לקידוש, דהיינו ככונס משקה (שאם יניחו אותה בכלי שיש בו מים, המים יכנסו לתוכה דרך הנקב. שבת צה:)
זוהי שיטת הר"ש שהפסול הוא משום שהנקב שבתחתיתה מבטל ממנה תורת כלי.
אבל יש מפרשים בדעת הרמב"ם (בהלכה ז), שמדובר בנקב כמוציא משקה ואינו כונס משקה, שהשוקת "לא נפסלה" מתורת כלי. ואם לא פקקו היה אפשר לקדש בו, ורק משום שפקקה המים שבתוכה פסולים, מפני שהם מוחזקים גם על ידי הסמרטוט שמונע את יציאתם (עי' נוב"ת יו"ד קמב, והואיל. ובגרי"ז על הרמב"ם מקוואות ו,ג, ועוד. אבל עי' חזון איש יב,א שחולק על חידוש זה בדעת הרמב"ם)
מִן הַצַּד וּפְקָקָהּ בִּסְמַרְטוּט, הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכָהּ כְּשֵׁרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם עֲגֻלִּים כֶּלִי.
מדובר שהנקב גבוה מעט מתחתית השוקת, שבאופן זה היא יכולה להחזיק מעט מים בתחתיתה (תוי"ט) כשיעור טבילת ראשי הגבעולים שבאזוב, שזהו השיעור הקטן ביותר של מי חטאת כמ"ש יב,ה (בועז ו)
במקרה כזה אפילו לא פקקה בסמרטטוט השוקת כשרה לקידוש, ולא נקט "פקקה" אלא אטו רישא. (רא"ש מלאכ"ש. ונראה שהרא"ש לשיטתו שהמים שמעל הנקב פסולים, אבל לסוברים שהמים שמעל הנקב כשרים, נקט "פקקו" להורות שמדובר שיש מים מעל הנקב. וכמ"ש הט"ז קנט סס"ק א)
דין המים שמעל הנקב
כ' הרא"ש, שגם במקרה זה שהנקב מן הצד, אין מקדשים אלא במים שלמטה מהנקב, והמים שכנגד הנקב או מעליו אינם כשרים לקידש, מפני שחלק זה של השוקת אינו נחשב "כלי". וכן מתבאר לעיל (ע"פ סוף המשנה) שאם יש מעל השוקת תוספת שאין עליה שם כלי, אין המים שכנגדה ראויים לקידוש (הובא במלאכת שלמה)
ולכאורה כוונת הרא"ש שישפוך את המים העליונים ויקדש בתחתונים. וקשה, מדוע אין חוששים לתערובת פסולים בכשרים (עי' לעיל מ"ב). ובתפא"י (בועז ו) משמע שהבין ברא"ש שמדובר במקרה שלא מילאו מים רק עד מתחת לנקב, ולכן כולם כשרים.
אבל יש אומרים שכל המים שבשוקת כשרים לקידוש, גם אלו שמעל הנקב, שמאחר שהשוקת אינה נקובה בתחתיתה, ויש עליה תורת כלי, נחשבים כל המים שבה כנמצאים בתוך כלי וכשרים לקידוש (אליהו רבה. עי' גם אגודה הו"ד בט"ז ועי' בועז ו)
והביא ראיה לפי' זה, ממה שלא נקטה כאן המשנה כמו במקרה הבא, שאם נתמלאו מים מעל הנקב הם פסולים. ומשמע שבמקרה זה אכן כל המים כשרים, גם אלו שמעל הנקב.
והחילוק בין מים שכנגד העטרה ובין מים שמעל הנקב, שהעטרה אינה חלק מהכלי כלל, אז המים שמעל הכלי פסולים. אבל כאן שכל החלק שמעל הנקב הוא מגוף הכלי, ומחובר אליו היטב, הרי הוא נחשב כחלק מהכלי והמים שבו כשרים (בועז ו)
[לישוב דעת הרא"ש מראיה זו, עי' מ"ט ד"ה במשנה, חזו"א ידים ד,ד, ס"ק ט ועי' צ"צ יו"ד קסג,א-ב]
לענין נטילת ידים
למחלוקת זו בענין המים שמעל הנקב יש נפק"מ לענין נט"י, שדיניה מקבילים לדיני מי חטאת (כמ"ש במשנה ה). לדעת הרא"ש שאין מקדשים במים שמעל הנקב, אין ליטול ידים במים אלו. (וכך באמת כותב הרא"ש בחולין ח,טו). אכן דעת הגר"א בא"ר שהמים שמעל הנקב נחשבים כנמצאים בתוך כלי. וכשרים לנטילת ידים (עי' גם בהגר"א קנט,ב,ד"ה וה"ח. ועי' שו"ע שם ט"ז א מ"ב י בועז ו)
ותנן ו,ד: נָתַן יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ אוֹ עֲלֵי יְרָקוֹת כְּדֵי שֶׁיַּעַבְרוּ הַמַּיִם לֶחָבִית, פְּסוּלִים. עֲלֵי קָנִים וַעֲלֵי אֱגוֹז, כְּשֵׁרִים.
זֶה הַכְּלָל, דָּבָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טֻמְאָה, פָּסוּל. וְדָבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה, כָּשֵׁר.
מי מעיין שהיו זורמים במדרון ההר, ובתחתית ההר הניחו חבית לקבל בה את המים, אלא שהמים לא יוכלו להגיע אל החבית אם לא יסיטו אותם ממהלכם לעבר פי החבית: אם הסיט אותם ע"י דבר המקבל טומאה, הרי אלו פסולים למי חטאת, מפני שהגיעו לחבית באמצעות דבר המקבל טומאה. ואם עשה כן ע"י דבר שאינו מקבל טומאה, המים כשרים. (כגון עלי קנים ועלי אגוז, שהם אינם ראוים לאכילה וטהורים)
הלכה זו נלמדת ממה שנאמר "אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר" – המילים "יהיה טהור" נדרשות ללמד שההתהוות של המקווה צריכה להיות ע"י דבר טהור, והם צריכים להגיע ע"י דבר שאינו מקבל טומאה.
וא"ת מנין לנו שמדובר בדבר שאינו 'ראוי' לקבל טומאה? אולי די בכך שהדבר אינו טמא בפועל, ואע"פ שראוי לקבל טומאה אפשר להוות ממנו את המקווה? ויש לומר שדורשים שטהרת הוויתו (מציאותו) של המקווה צריכה להיות כמקווה עצמו, והוא אינו ראוי לקבל טומאה. (משנ"א)
אף על פי שהפסוק מדבר לגבי מקווה ולא לגבי מי חטאת, לומדים מכאן לכל מים המטהרים, ופירוש הפסוק: התהוות כל המים המטהרים תהיה בטהרה, ובין אם אתה מהווה אותם למקווה בין אם אתה מהווה אותם למי חטאת, הם צריכים להתהוות ע"י דבר שאינו מקבל טומאה. (זבחים כה: רש"י ור"ש ועי' פיה"מ ומשנ"א בביאורו)
המשכה
כתבו הפוסקים על פי הגמרא בזבחים כה. שההלכה של הווייתם על ידי טהרה (בין למקווה בין למי חטאת) מתייחסת רק לרגע כניסת המים לתוך הכלי. ולכן אם ידו של האדם או רגלו או העלה שהמים באים דרכם לחבית יהיו מרוחקים משפת הכלי, והמים ייכנסו לכלי דרך האוויר שמחוץ לכלי, הם יהיו כשרים למי חטאת ולמקווה, ש"הוויתן" היא שעת הכניסה של המים לכלי, כמו שנאמר "ונתן עליו מים חיים אל כלי"
וכן לגבי מקווה טהרה, מים הנמשכים למקווה הדרך דבר המקבל טומאה אינם פוסלים אלא אם כן הם נופלים למקווה מהדבר המקבל טומאה בעצמו, אבל אם הם יצאו מהצינור שמקבל טומאה ונמשכו מעט על הקרקע או באוויר או דרך דבר שאינו מקבל טומאה, ואחר כך הגיעו למקווה הרי הם כשרים (עי' שו"ע רא,מח ופ"ת לב וחזו"א מקוואות תניינא ג,יז)
במה נהוג דין "הוויתן על ידי טהרה"
מפירוש זה של רש"י והר"ש עולה שההלכה של הוויתן ע"י טהרה נוהגת בכל מים המטהרים, בין במעין ומקווה, ובין במי חטאת. ומכאן שמים שנמשכים למקווה טהרה צריכים לבוא על ידי דבר שאינו מקבל טומאה, אבל דבר המקבל טומאה (כגון צינור של מתכת) אי אפשר להעביר דרכו מים למקווה. וזוהי שיטת הרבה גדולי הראשונים וכך הלכה בשולחן ערוך (יו,ד רא,מח עי' ב"י שם)
אבל יש ראשונים שסוברים שהלכה זו של הוויתן על ידי טהרה נאמרה רק לעניין דברים שהתורה הצריכה להם מים חיים, דהיינו מעיין, כגון לצורך מי חטאת או לטבילת זהב, (רמב"ם בפירוש המשנה מקוואות ה,ה ובהלכות מקוואות ו,ב; ט,יג-יד) וביאור שיטתו עי' רא"ש בתשובה לא,ז [שבעצמו צידד כן, שהדרשא דהוייתו ע"י טהרה אינו חוזר אלא על מעין, ולא על בור ומקוה מים, שהם כשרים בידי אדם.] שו"ת חת"ס יו"ד קצט, חזו"א מקוואות תניינא ג,טז ועוד.
המפנה מעין לגת או לגבים ואח"כ הפסיק את המים שבגת ובגבים מחיבורם למעיין, המים אינם נחשבים עוד מים חיים (ר"ש. ועי' מקוואות ה,א).
גם לקדש ישירות את המים שבגבים ובגת עצמם אי אפשר, שאע"פ שנתמלאו ממים חיים, הרי אלו פסולים למי חטאת, שהרי אינם כלי.
קידוש מי חטאת טעון מים חיים שנא' ונתן עליו מים חיים אל כלי. מים חיים הם מי מעיין נובעים מן הארץ, אולם מי גשמים אינם נחשבים מים חיים.
שני הבדלים עיקריים להלכה יש בין מקווה למי מעיין.
א. מקווה מטהר רק באשבורן, ואילו מעיין, שמעצם טבעו מימיו נובעים וזוחלים, מטהר אף אם מימיו זוחלים.
וכך דרשו חז"ל בתו"כ שמיני ט,ג: אי מה מעיין מטהר בזוחלים, אף מקווה מטהר בזוחלין? ת"ל אך מעיין ובור מקווה מים יהיה טהור. 'אך' – מיעוט. רק מעיין מטהר בזוחלין, ומקווה אינו מטהר אלא באשבורן.
ב. בג' מקומות הצריכה תורה מים חיים: טבילת זב זאת דם ציפור לטהרת מצורע, וקידוש מי חטאת. מים חיים פירושו מים זכים ונובעים (עי' מקוואות א,ח). סתם מי מעיין הם מים חיים. אבל מי מקווה אינם "חיים" (ר"ש רש"י שבת קט. ד"ה כל)
ג. הבדל נוסף: מי מעיין מטהרים את הטובל אפילו אם אין בהם מ' סאה, ובלבד שיכסו המים את כולו. מה שאין כן מקווה שצריך מ' סאה. בדין זה נחלקו הראשונים, ויש אומרים שאין מעיין מטהר בכל שהוא אלא כלים בלבד, אבל לטבילת אדם צריך גם במעיין מ' סאה. (עי' טור רסי' רא, וע"ע פיה"מ)
דינו של ים
1. ותנן פרה ח,ח: כָּל הַיַּמִּים כְּמִקְוֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א), וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
לדעת ר"מ כל הימים יש עליהם תורת מקווה ולא תורת מעיין לטהר בזוחלים, ושיהיו מימיהם נקראים מים חיים שכשרים לטבילת זב והזאת מצורע וקידוש מי חטאת.
שנא' " וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים " – הקב"ה קרא לכינוס המים ימים. והיות והימים נקראים 'מקוה' בלשון הכתוב, תורת מקווה עליהם לכל דבר.
לולי הפסוק היינו אומרים שדינם כמעיין לכל דבר, כיון שהם מקור מים טבעי, שהרי אינם נקווים מהגשמים, וכן יש להם קיום תמידי ואינם חסרים לעולם (עי' לבוש יו"ד רא,ה גולות עליות מקוואות ה,ד ועי' משנ"א)
בכלל זה האוקיינוס, וכל הימים המחוברים לו, כדוגמת הים התיכון, וכן הימים הפנימיים שאינם מחוברים לו, דוגמת הכינרת ים המלח הים הכספי ועוד (בועז ד תפא"י מקוואות ה,ד)
2. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַיָּם הַגָּדוֹל כְּמִקְוֶה, לֹא נֶאֱמַר יַמִּים, אֶלָּא שֶׁיֶּשׁ בּוֹ מִינֵי יַמִּים הַרְבֵּה.
לדעת רבי יהודה רק האוקיינוס דינו כמקווה, ואילו שאר ימים אין דינם כמקווה אלא דין מים חיים עליהם (רש"י שבת קט.), שאין הפסוק עוסק אלא בים הגדול. ומדוע נאמר "ימים" בלשון רבים? מפני שמעורבים באוקיינוס מיני ימים הרבה, שכל הנחלים הולכים אל הים. [תדע שמעורבים בו מיני ימים רבים, שטעמו של דג שניצוד בעכו שונה מטעמו של דג מאותו המין באספמיה (רש"י על הפסוק, רא"ש)
כאמור הים הגדול הנזכר בדברי רבי יהודה היינו האוקיינוס (פיה"מ ורא"ש) ויש שכתבו שבכלל זה גם הימים שמחוברים לו, כדו' הים הצפוני, הים התיכון ועוד. ולא התמעטו אלא הימים הפנימיים שאינם מחוברים לו, כגון ים כינרת, הים הכספי וכו'. (תפא"י. ועי' רש"ש ולח"ש)
לפי רבי יהודה מימי האוקיינוס אינם כשרים לטבילה אלא באשבורן, אבל שאר ימים מטהרים אף בזוחלים. כמו כן מי האוקיינוס אינם נחשבים מים חיים, משא"כ מימי ימים אחרים.
[והנה, הדין הוא שמי "מעיינות" מלוחים אינם בכלל מים חיים. ואעפ"כ מימי שאר "ימים", שאינן בכלל הים הגדול, כשרים בתורת מים חיים. עי' לקמן בענין זה.]
3. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל הַיַּמִּים מְטַהֲרִין בְּזוֹחֲלִין, וּפְסוּלִין לַזָּבִים וְלַמְצֹרָעִים וּלְקַדֵּשׁ מֵהֶן מֵי חַטָּאת.
רבי יוסי סובר כמו רבי מאיר, שכל הימים נקראים מקווה. ולא רק הים הגדול. אבל לדעתו אין טעם זה מועיל אלא להוציא את מימיהם מכלל מים חיים, להיות פסולים לזב ולהזאת מצורע ולקידוש מי חטאת, אבל עדיין תורת מעיין עליהם לטהר בזוחלים, כי מכיון שדרך הים להיות הנחלים זוחלים בתוכו, לא מסתבר שהתורה תפסלנו לטבילה בהיות מימיו זוחלים, ולא לעניין זה קראו הכתוב "מקווה" (רש"י שבת קט. ר"ש)
אבל אינם מים חיים, שהרי אינם נובעים מהארץ, ומסתבר שהכתוב קרא לימים מקווה לפוסלם מתורת מים חיים (תוס' שבת קט. ד"ה רבי יוסי, תוי"ט ועי' גם תפא"י אבל עי' גם משנ"א ועי' פי' הרא"ש נדרים מ. ד"ה אין)
תוס' מפרשים שהטעם שנחשבים כזוחלים מחמת שיש בהם גלים וזה דרכם להיות הולכים ושבים ממקום למקום כל הזמן. ולכן דינם כמעיין לטהר גם כשהם זוחלים ונשפכים ממקום למקום (תוי"ט תפא"י)
שיטת הרמב"ם
פרשנו ע"פ רוב הראשונים, שלדעת רבי יוסי אף הים הגדול מטהר בזוחלים.
אבל הרמב"ם (בפיה"מ ובהלכה י) מפרש, שרבי יוסי סובר כמו רבי יהודה שהים הגדול דינו כמקווה לכל דבר ואינו מטהר בזוחלים. אלא שהוא חלוק על רבי יהודה בנוגע לשאר הימים, שלדעת רבי יהודה הם חשובים כמים חיים גם במקום זחילתם מחוץ לים, אבל רבי יוסי סובר שאין תורת מים חיים עליהם אלא במקומם בשטח הים עצמו, אבל כשהם זוחלים ויוצאים מחוץ לים הם נעקרים ממקום חיותם, הלכך אע"פ שהם מטהרים בזוחלים, אינם חשובים מים חיים.
וכך פירוש דברי רבי יוסי: כל הימים (חוץ מהים הגדול) מטהרים (את הטמאים) בזוחלין (אף במקום זחילתם מחוץ לים, ופסולים (הם במקום זחילתם לדברים הצריכים מים חיים: לזבים למצורעים ולקדש בהם מי חטאת. (ועי' חזו"א יג,יג לישוב הסתירות שעולות בדברי הרמב"ם בהל' מקוואות י,יב והל' פרה בפרקינו הלכות י-יא)
לפירושים אחרים בדעת הרמב"ם עי' כס"מ במקוואות משנ"א ועי' ערוה"ש סב,יב[10]
"מים מוכים" הם מי מעיינות טבעים הנובעים מהארץ. אלא שהם מקולקלים ונפסדים. כגון שהם מלוחים או חמים (פיה"מ ע"פ תוי"ט ורמב"ם כ"י רא"ש) והיינו "מוכים" שנפסדו משתיה. [לשון הכאה או לשון "מך"] (ערוה"ש סב,טז)
התנא נקט 'מלוחים' ו'חמים' לרבותא, שאע"פ שהם ראוים קצת לשתיה, הרי הם פסולים. וכל שכן אם היו המים מרים או רותחים כדוג' חמי טבריה וכדו' שאינם ראוים כלל לשתיה לצימאון אלא לרפואה בלבד (תפא"י).
וה"ה שמים סרוחים שאינם נחשבים מים חיים (עי' רש"י קידושין נח:)
מדוע מים מוכים פסולים למי חטאת?
לדעת רמב"ם ורא"ש, מים מוכים פסולים למי חטאת משום שאינם מים חיים.
שכן מים חיים הם מים נובעים מתוקים (פיה"מ ורא"ש כאן ומקוואות א,ח) או מים זכים ויפים (תפא"י שם) טובים ובריאים (משנ"א ומלבי"ם ויקרא יד,ה). אבל מים מקולקלים פסולים לדברים שהתורה הצריכה בהם מים חיים. לזב למצורע ולמי חטאת.
[ומכל מקום כיון שהם נובעים תורת מעיין עליהם לענין שמטהרים בזוחלים. (מקוואות א,ח)]
לדעת הר"ש מים מלוחים ופושרים פסולים משום שיש להם שם לואי. דהיינו שאינם נקראים "מים" סתם, אלא יש להם שם לוואי, שקורין להם "מים מוכים" "מים מלוחים" "מים פושרים" (בועז ה) ואינם בכלל מים שאמרה תורה, שמשמע סתם מים שאין להם שם לוואי. (וע"ע תוי"ט ור"ש נגעים יד,א)
יוצא שלפי דעת הר"ש, מים מוכים פסולים לא משום שאינם מים חיים אלא מפני שאינם בכלל מים סתם. (עי' ר"ש בנגעים, וגמ'זבחים כב.: בנוגע למי כיור) אלא שבמשנה מקווואות א,ח משמע לכאורה שמים מוכים אינם בכלל מים חיים (משנ"א)
מי ים
במשנה ח' מבואר שנחלקו תנאים האם מי שאר ימים כשרים למי חטאת. ויש לשאול, אע"פ שנחשיב את הימים כמעין, יפסלו למי חטאת כיון שמימיו מלוחים? הכסף משנה (בהלכה יב) מתרץ שלוש תירוצים.
הדיון במשנה הקודמת הוא אודות מקומות ידועים בים שמימיו מתוקים.
עוד יש לומר שמי ים עדיפים שיש דרכים למתק אותם. משא"כ מי מעין מלוחים (אבל עי' בועז ה)
באופן נוסף יש לומר, שמים מלוחים פסולים רק כשמליחותם באה מחמת הארץ שהם עוברים עליהם. אבל מים מלוחים מברייתם, כגון מי הים הרי הם כשרים למים חיים. (עי' גם בכסף משנה במקוואות ט,יב ועי' ערוה"ש סב,טז)
באופן דומה מחלק בבועז ה, שאין מים מלוחים פסולים אלא כשנמלחו או התחממו בידי אדם בעודם מחוברים למעיין, שכיון שנשתנו מטבעם אינם נקראים מים חיים, אבל כשהם מלוחים או פושרים בדרך הטבע, הרי הם כשרים למים חיים.
ולפי הר"ש הנ"ל ניחא, שמים מלוחים ופושרים פסולים משום שיש להם שם לואי, אבל מי הים אין להם שם לואי והם נקראים מים סתם (בועז ה תו"ח) [ומה שהם נקראים "הים הגדול" וכדומה אינו אלא לציין מקומם של המים, ואינו נחשב שם לואי, בניגוד לשם לוואי של מים מלוחים, שבא לציין את תכונת המים ואת השינוי בינם ובין מים רגילים. בועז ה]
מים שפוסקים לפרקים מלנבוע ומתייבשים נקרים "מים מכזבים" ע"ש הפסוק "וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו"
א. לפי הרמב"ם הר"ש והרא"ש פיסולם משום שאינם "מים חיים", שמים חיים משמע מים הנובעים בתמידות בלי הפסק (כמו שהחי לא פוסק מתנועתו. מלבי"ם ויקרא יד,ה) ועל כן הם פסולים למי חטאת ולשאר דברים הצריכים מים חיים.
לפירוש זה מים אלו פסולים רק משום שאינם מים חיים, אבל יש להם תורת מעיין, והם מטהרים בזוחלים (משנ"א חזו"א יג,יד)
ב. ויש ראשונים שסוברים שמעיינות או נהרות שמימיהם מכזבים ופוסקים בלי סיבה ידועה, אפילו רק לעיתים רחוקות, הם פסולים מחשש שמא מקור המים הוא מי גשמים, ואין להם תורת מעין, ואינם מטהרים אף בזוחלים (ר"ן נדרים מ. רמב"ן ור"ן שבת סה:)
מכזבים לעיתים רחוקות
ותנן, אֵלּוּ הֵם הַמַּיִם הַמְכַזְּבִים, הַמְכַזְּבִים אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ.
ומשמע שאם הם מכזבים פעם ביותר משבע שנים, הם אינם נחשבים "מכזבים" והם כשרים למי חטאת ולשאר דברים הצריכים מים חיים (רמב"ם בהלכה יב תוי"ט תפא"י)[11]
כשיש סיבה ידועה
עוד שנינו, הַמְכַזְּבִים בְּפֻלְמְסָיוֹת וּבִשְׁנֵי בִצָּרוֹן, כְּשֵׁרִים. שדווקא מים שנביעתם פוסקת מעצמה בלי סיבה ידועה פסולים. אבל כאשר ידועה סיבת הפסקת נביעתם, כגון מחמת מלחמה או בצורת, כיון שהדבר נגרם מכוח דבר שמבחוץ להם, הם נחשבים למים חיים, גם אם פסקו אחת לפחות משבע שנים (תפא"י)
פולמסיות - מלחמות (רב האיי גאון עי' סוטה ט,יד) או חילות של גייסות מלחמה (ר"ש רא"ש) והיינו שמצויים שם אנשי צבא רבים והם גורמים לייבוש המעיין ולסתימתו בשתייתם ובשתיית בהמתם ובמרמס רגליהם (רע"ב עי' רש" מלכים ב,יט,כד) או משום שהם סותמים את המעיינות כדי למנוע מים מן האוייב (חזון איש יג,טו עי' גם תפא"י)
סתימת המעיינות במקום אחד, גורמת גם לשאר המעיינות לכזב, ולהפסיק את נביעתם, כי בסתימת פתח המעיין מוצאים להם המים נתיבים חדשים וגם המעיינות האחרים משנים את מסלולם ומפסיקים לנבוע, ורק לאחר זמן חוזרין המים ומפלסים להם דרך למסלולם הישן וחוזרים למקומם (חזו"א)
שני בצרון - שני בצורת, שבהן חום שגורם לעצירת גשמים גורם גם לייבוש מעיינות קטנים. אבל אין כוונת המשנה שעצירת הגשמים בעצמה גורמת להתמעטות מי המעיינות ולהפסקת נביעתם, שאם כן יש לנו לפוסלם משום שהם מי גשמים ולא מים חיים (תפא"י)
אבל יש אומרים שגם אם מקור נביעת המעיינות היא מי גשמים, מימיהם נחשבים מים חיים, שכל טיב מהות המעיינות, שמי גשמים נבלעים ומחלחלים לעומק האדמה, והמים חוזרים ונובעים ונעשים מעיין של מים חיים. לכן גם אם עצירת הגשמים עצמה היא הגורמת להפסקת נביעת המים, מ"מ המים כשרים (חזו"א יג,יד)
שיטת רבי יהודה
שנינו במשנה, שרַבִּי יְהוּדָה פוֹסֵל.
לדעת התפא"י, רבי יהודה פוסל גם אם מכזבים (פעם בשבע שנים) מחמת סיבה ידועה. אבל מודה רבי יהודה שאם מכזבים לעיתים רחוקות, יותר מאחת לשבע שנים, שהם כשרים.
המשנה אחרונה מפרש להיפך: רבי יהודה סובר שמים המכזבים פסולים אפילו אם הם מכזבים מחמת סיבה ידועה, וכל שכן אם הם מכזבים מחמת סיבה שאינה ידועה שהם פסולים אפילו אם הם מכזבים אחת לחמישים שנה או יותר. ועי' גם תוספתא ט,א וחסדי דוד שם.
מעין שמימיו מתרבים ומתמעטים
כ' הרמב"ם, היו מימיהן פעמים מרובין ופעמים מועטין ואינן חרבין הרי אלו כשרים
מעין שיצא בתחילה
עוד כ' רמב"ם, ומעיין היוצא בתחלה כשר ואינו צריך לבדוק שמא יכזב. (תוספתא ט,א)
אין לפרש שהמדובר באגמים של "ביצות", שהרי בגמ' ב"ב מבואר שהם נהרות ממים נובעים (תוס' סנהד' ה: עי"ש ברמ"ה ופיה"מ). אלא הכוונה שהם מעורבבים בעפר וטיט. והעפר והטיט חוצצים בין המים לכלי, ובעינן מים חיים "אל כלי" וליכא (תוס' סנהדרין וב"ב בשם ר"ת וכ"כ הר"ש והרא"ש). [וכוונת המשנה שהם "כמו" מים של ביצות, שהם עכורים]
פירוש אחר כ' התוס' בב"ב, שהם אכן נהרות הנובעים, אבל מימיהם מתערבים במי אגמים וביצות שעוברים בהם, והם פסולים לחטאת משום שהמים אינם זורמים במרוצה מחמת העפר והטיט, ואין זה "מים חיים"
לפי הפי' הראשון מי קרמיון ופוגה הם מים חיים ואינם פסולים אלא למי חטאת משום חציצה, אבל הם כשרים לזב ולמצורע (שו"ת עין יצחק א יו"ד כ,ח ע"פ תוס' בכורות נו ע"א ד"ה אין וחזו"א מקוואות תניינא א,ו)
ולפי הפי' השני מי קרמיון ומי פוגה איינם מים חיים, ופסולים גם לטבילת זב ולטהרת מצורע. (שו"ת עין יצחק אות ט חזו"א מקוואות תניינא א,ו)
הרמב"ם מפרש שמי ביצים הינו מים המתמצים ואינם נובעים. וטעם פיסולם משום שיש לחוש בהם למי תערובות. וכך כוונת המשנה, מים המתמצים, כגון מי קרמיון ומי פיגא, וכל שכן מים שידוע שהם מי תערובות, כגון מי הירדן ומי הירמוך, הרי אלו פסולים.
[קרמיון ופוגה הם נהרות של א"י[12] עי' ב"ב עד ע"ב, "ועל נהרות יכוננה", אלו ד' נהרות שמקיפים את א"י: ירדן ירמוך קרמיון ופוגה[13] (בגמ', פיגה) (ר"ש)]
מי הירדן ומי הירמוך מקורם במי מעיינות, אבל כיון שמתערבים בהם נחלים פסולים, אין מימיהם כשרים לדברים הצריכים מים חיים.
מי תערובות פסולים אפילו אם המעיין הפסול הוא מיעוט ביחס למעיין הכשר.
ואע"פ שאם נפלו מים שאובים או מי גשמים למעיים הם בטלים ברוב ונעשים חלק מהמעיין עצמו (עי' מקוואות ה,ה וראב"ד פרה בהלכה י), מכל מקום כשמתערב 'מעיין' פסול (שיש לו חשיבות) אין הולכים אחר הרוב, וכל המים פסולים למי חטאת (חזו"א אבל עי' תפא"י בועז ז ועי' ערוה"ש סב,יז)
בתוספות בכורות נו. מבואר שהירדן והירמוך כשרים לטהרת מצורע ולטבילת זבים, ואינם פסולים אלא למי חטאת.
וצריך לומר שהתוספות סוברים שהירדן והירמוך הם "מי תערובות" לא של נהרות הפסולים לגמרי, אלא שמתערבים בהם מי ביצים, שאינם פסולים אלא למי חטאת משום חציצה, אך הם כשרים לטהרת מצורע ולטבילת זבים (עי' עין יצחק א, יו"ד כ,ח)
אלו הן מי תערובות
תנן, וְאֵלוּ הֵן מֵי תַעֲרֹבוֹת, אֶחָד כָּשֵׁר וְאֶחָד פָּסוּל, שֶׁנִּתְעָרְבוּ.
מים פסולים: כגון מי ים (עי' משנה ח) מי גשמים או מים מוכים (מלוחים או פושרים) או מים מכזבים (עי' משנה ט) (עי' חזו"א יג,טז)
נהר או מעיין הכשר לקידוש שהתערב בפסול לקידוש, הרי זה פסול ממקום התערובת ולמטה [אבל למעלה ממקום התערובת כשר, אחרת אין לך נהר או נחל כשר, שהרי כל הנחלים הולכים אל הים, והים הרי הוא פסול כמ"ש במשנה ח. חזו"א יג,יח עי' בועז ו]
שְׁנֵיהֶן כְּשֵׁרִין וְנִתְעָרְבוּ, כְּשֵׁרִין. רַבִּי יְהוּדָה פוֹסֵל.
טעמו של רבי יהודה משום שהוא גוזר על תערובת שני נהרות או שני מעיינות כשרים משום תערובת שני נהרות שאחד מהם פסול.
בתוספתא ט,א מבואר שרבי יהודה אסר רק מי תערובות של נהרות או מעיינות שנתערבו זה בזה, אבל הוא מודה שמותר למלאות חבית ממעין אחד וחבית ממעין אחר ולתת אותן בשוקת אחת ולקדש בהם את אפר הפרה (הובא בר"ש)
אבל אין הדברים פשוטים, שכן במסכת נדרים מ ע"א-ע"ב נחלקו לגבי נהר פרת (ושאר נהרות. ר"ש) בזמן שמימיו מתרבים וגואים בזמן הגשמים. לדעה אחת המים פסולים לטבילה שמא ירבו מי הגשמים על הזוחלים הנובעים. ויחשב הנהר למקווה, ואינו מטהר בזוחלין.
לדעה אחרת הנהר מתרבה בעיקר ממעיינותיו הנובעים בקרקע, ולא ממימי גשמים (עי' תענית כה:) ולדעה זו אכן כל הנהרות חוץ מהנזכרים במשנתנו כשרים בכל ימות השנה למים חיים ולטבילת טמאים. אפילו כשאנו רואים שהתרבו מימיהם מחמת ירידת הגשמים. אבל לדעה א' כל הנהרות כשרים רק בתשרי קודם עונת הגשמים, אבל בשאר ימות השנה אנו חוששים שמא רבו הנוטפים והם אינם כשריים לטבילה ולמים חיים (ר"ש אבל עי' ר"ן שם ע"ב ד"ה אלא פרת)
על פי זה מקשה הר"ש (עי' תוס' שבת סה: ובכורות נה: נו.) כיצד אפשר למצוא בשאר ימות השנה מים כשרים לחטאת, למצורע ולזב? ומתרץ שניתן להשתמש במעיין באופן שידוע לנו שלא מתקבצים בו מי גשמים: כגון מעיין מכוסה או באר מים חיים (עי' בועז ז וחזו"א יג,יז)
וראה בדברי הרמב"ם בהל' א' שממלאים מי חטאת מהנהרות המושכין. ובהל' י' שכ' על פי התוספתא שכל הנהרות פסולים (ורק מעיינות כשרים) ובמש"כ בכסף משנה, ובמרכבת המשנה (שלא הכשיר רמב"ם בהל' א אלא נהר "הנובע ממעין") ובספר טעם ודעת בבה"ל.
מי מעיין שחל שינוי במראם או בטעמם, אם השינוי נעשה מחמת עצמם, דהיינו מחמת האויר וכדומה, אין זה נחשב לשינוי והמים כשרים למים חיים (תפא"י) אבל אם השינוי נגרם מחמת דבר אחר שהתערב בהם, כדון מי צבע וכדו', אע"פ שלעניין מקווה שינוי כזה שאין בו ממשות אינו פוסלו (עי' מקוואות ז,ג באיזה אופן מדובר) מ"מ לעניין מים חיים הם פסולים, שכיון שהשינוי הוא קלקול למים, שוב אינם נקראים "מים חיים", שמשמעו מים בריאים וטובים (משנ"א עי' תוספתא ט,ז הובאה בר"ש ט,ה וע"ע חזו"א יג,יא)
מקווה שלם של מ' סאה שנפל בו דבר שמשנה את מראיתו, כגון יין, נפסל לטבילה, ואם אין בו ממשות של גוף הדבר שמשנה את מראהו, כגון מי צבע, או מי הדחת כלים, הרי זה כשר (עי' מקוות ז,ג ויו"ד רא,כה)
אבל לגבי מעיין, שום שינוי מראה אינו פוסל בו, והוא תמיד כשר לטבילה (ראב"ד בבעלי הנפש שער המים יא, יו"ד רא,כח)
ודווקא לטבילה, אבל לעניין מים חיים, דינו של שינוי מראה במעיין חמור יותר מאשר במקווה, וכל נשתנו המים על ידי דבר אחר הרי הם פסולים לכל הדברים הצריכים מים חיים (משנ"א ועי' חזו"א יג,יא)
[שינוי מראה נוגע גם לנטילת ידים, עי' או"ח קס,א ומ"ב ב]
הרמב"ם מפרש שמדובר בשברי כלי חרס שנפלו לבאר והעלו חול ועפר מקרקע הבאר, והעכירו את המים. או שנפלה אדמה לבאר, והתערבה במימיו והעכירה אותם[15]
רבי ישמעאל סובר שצריך להמתין עד שישקעו החול והעפר ויחזרו המים להיות צלולים. משום שמים שהם עכורים בעפר ובחול דינם כמו מי ביצים (במשנה הקודמת) שהם פסולים למי חטאת, משום שבשעת מילוי המים, העפר והחול חוצצים בין המים לכלי, וכין כאן "מים חיים אל כלי" (תפא"י) אבל עי' חזו"א יג,יט.
ולדעת ר"ע גם כשהמים עכורים הם כשרים ואין צריך להמתין שיצטללו. ואינו דומה למי ביצים שהם פסולים מחמת הטיט והעפר שבהם שחוצצים בין המים והכלי, שחרסית ואדמה שהם שוקעים ויורדים מהר לשולי הכלי אין בהם משום חציצה. אבל מי ביצים שמטבעם הם מעורבים והעפר אינו יורד לעולם, יש בהם משום חציצה בשעת מילוי (תוי"ט כפי שביארו במשנ"א במ"י, אבל עי' בועז ח ועי' משנ"א כאן שכתב שכם רבי ישמעאל מודה שבדיעבד המים כשרים גם כשהם עכורים)
החזון איש יג,יט מפרש שהדיון במים עכורים מחמת חרסית ואדמה הוא לענין אם הם בכלל מים שנשתנה מראם: רבי ישמעאל סובר שמים עכורים הם בכלל מים שנשתנה מראם, ואינן מים חיים עד שתשקע עכירותם ויחזרו להיות צלולים. ור"ע חולק וסובר שהואיל והמים עומדים להיות צלולים אין זה שינוי מראה גמור והמים כשרים למים חיים (עי"ש ובועז ח)
והלכה כרבי עקיבה, שאינו צריך להמתין
אבל אם נפל לתןך הבאר שטף של מימי גשמים, צריך ימתין עד שתיצל (רמב"ם הלכה טו מהתוספתא), שהעכירות גדולה יותר (טעם ודעת אות קמג)
אמת המים שבאה ממעיין, אפילו אם הוא במרחק רב, כל עוד המים נמשכים בלי הפסק הרי הם נחשבים מים חיים. אמנם סובר ת"ק שצריך לשמור שלא יבוא אדם להטות את המעין ולהפסיק זרימתו לאמת המים, שאם לא כן נמצא שהוא ממלא ממים שפסקה תחילתם מהמעיין והם פסולים (רמב"ם בהלכה טז תוי"ט).
ואילו רבי יהודה סובר שאין צריך לחשוש שמא פסקה זרימת מי המעיין מהאמה, ואין צריך לשמור שלא יפסיק אדם זרימתם, שאנו מעמידים מי אמת המים על חזקתם הראשונה שידוע לנו שהמים נמשכים מהמעין ללא הפסק (תפא"י)
והנה בדרך כלל הולכים אחרי חזקא דמעיקרא. אבל סובר ת"ק שלמי חטאת יש להחמיר יותר ולבדוק שאכל לא היה כל שינוי והפסק בזרימת המים.
אולם נראה שגם ת"ק אינו מחמיר אלא לכתחילה אבל בדיעבד שכבר שאב מים מאמת המים ולא שמר שלא יפסיקנה אדם מודה ת"ק המים כשרים למי חטאת. [ורבי יהודה חולק וסובר שאף לכתחילה יכול לסמוך על החזקה וא"צ שום שמירה (משנ"א חזו"א יד,ח)[17]]
[1] בדרך כלל אין דורשים למעט אישה ממה שכתבה תורה בלשון זכר, שהרי כל התורה נאמרה בלשון זכר (אלא אם כן נאמר במפורש לשון "איש"), אלא שכאן דורש רבי יהודה ממה ששינתה התורה את לשונה מלשון רבים "ולקחו" ללשון יחיד "ונתן", ללמד בכך שדווקא זכר כשר לקידוש ולא נקבה (תוספות ביומא)
[2] כלי חרס גדול שדולים בו יין מהבור כדי להעבירו לחביות (עי' טהרות י,ז ורש"י ע"ז עד:)
[3] רמב"ם בהלכה ג שו"ע קנט,ג
ואם היו מחזיקים רביעית יש מכשירים (מ"ב יב בשם טור וב"י שה"צ טו בשם חיי"א ועוד. ועי' כס"מ ברכות ו,א בד' סמ"ג. לנידון האם צריך ליחדם לתשמיש עי' מ"ב ושה"צ יג
ויש אומרים שכיון שהם שבר כלי פסולים אפילו מחזיקים רביעית (הכרעת המ"ב יב וכמג"א ועי' כס"מ בדעת רמב"ם)
מגופת חבית שהרחיבה מלמטה עד שמקבלת רביעית כשהיא יושבת לא מסומכת, דינה ככלי (קנט,ג ועי' מ"ב טו)
[4] רמב"ם בהלכה ב
[5] רמב"ם בהלכה ה.
והנה לשונו ז"ל, ואם לאו, הרי הן כמי שהקיף עטרה של טיט בסלע או על הארץ ומילא אותה מים שהן פסולין מפני שאינן בכלי.
ומשמע לכאו' שאם הקיף על כלי תלוש ממש היה כשר בכל ענין. ולא מובן למה. אבל הערוה"ש סא,יד כ' שלאו דווקא, אלא שלא מצוי שיעשו עטרה חלשה על גבי כלים.
[6] רמב"ם בהלכה ו (ונחלקו נו"ב וט"ז בדעת הרמב"ם: לנו"ב סמרטוט "פוסל" אפילו במוציא משקה, ולט"ז סמרטוט לא מעלה ולא מוריד: היה הנקב פחות מכונס משקה - כשר, ככונס משקה – פסול. עי' תוי"ט)
[7] רמב"ם מפרש, גת, ששם דורכים את הענבים. הר"ש כנראה לא רצה לפרש כן, כיון שבד"כ הוא כלי גדול ולא חפירה, ולכן פי' שהוא חפירה לפני הגת בו מקבלים את היין. אבל עי' כלאים ה,ד שהיו גיתות עשויות בקרקע.
[8] עי' תוי"ט שתמה על הר"ש שפי' רקק משל מים, שמשמעו שלולית מלאה רפש וטיט (עי' רע"ב שבת יא,ד) והרי מהכתובים נראה שגבים הם מקומות כינוס מים זכים (כמו, עשה הנחל הזה גבים)
[9] רמב"ם פרה ו,א,ט. ערוה"ש סב,ז-ח. וסתם ולא כתב שדווקא אם הפסיקו. אבל הערוה"ש ז הביא ד' הר"ש שדווקא בהפסיקו
ובענין מים שפינה ממעין למקווה והפסיקו האם הוי מעין או מקוה עי' שו"כ רא,י ש"ך שם ועי' ד"מ יד פרישה כא חזו"א תניינא ב,טו-אז אבל עי' רמב"ם מקוואות ט,ט ע"פ כס"מ וטור ע"פ ב"י
[10] ואכן דעת מרן רא,ה כמשמעות רמב"ם מקוואות ט,יב שכל הימים דמטהרים בזוחלים. ומ"ש כאן שהים הגדול כמקווה ואינו כמעיין היינו דווקא לענין טהרת זב מצורע וקידוש מי חטאת ולא לענין טהרה בזחילה.
לדעת הרמב"ם כל הימים כשרים לזבים ומצורעים ולמי חטאת אם היו באשבורן. אבל אם כן היו זוחלים גזרו עליהם חכמים אטו נהרות שהם פסולים. כמ"ש במשנה י בע"ה שיטת הרמב"ם.
והים הגדול פסול לשלושת אלו אפילו היו באשבורן. (רמב"ם פרה ע"פ כס"מ מקוואות, וערוה"ש סב, יב-יד שמה שאמר שהם פסולים לזב מצורע ומ"ח הוא דווקא בזוחלים אבל באשבורן כשרים.
מי מעיין כשרים אף בזוחלים. ולא גזרו עליהם אטו נהרות, משום שמימיהם מועטים ולא מחלף בנהרות. שהם פסולים.
[11] ומה שכתוב בר"ש ורע"ב פעם ביובל כנראה לאו דווקא. עי' תוי"ט ועי' משנ"א ולחם שמים
[12] לדעת התבואות הארץ (סט-ע) קרמיון הוא הקרוי בערבים "אל-באראדי" ופוגה הוא המעיין "פיג'י" לצפון כפר פיג'י. ואילו לדעת אדמת קודש (פא,א) שני נהרות אלו הם נהר פוגה (השני זורם לתוך הראשון ונחשבים אחד) ואילו קרמיון הוא נהר הליטאני או נהר הקאסאמיא.
[13] קרמיון הוא אמנה ופוגה הוא פרפר, שני הנהרות הסוריים המפורסמים, שליד דמשק (נזכרו במלכים ב ה,יב) (ערוך)
[14] נהר הירמוך הוא ממקורותיו העיקריים של הירדן. והוא זורם ממזרח למערב ונשפך לתוך הירדן מדרום לכינרת.
[15] המילה חרסית משנתנה לפי הענין והמקום. במקום אחר פירשו שחרסית היא טיט דק כמו חרס או חרסים כתושים. (רע"ב כלים ג,ז) ויש מי שפי' שחרסית היא מין אדמה שעושים ממנה כלי חרס (רע"ב מע"ש ה,א) אחרים מפרשים שהוא מין סיד שחופרים בקרקע (ר"ש בכלים בשם הערוך)
[16] ר"ש כ"י גורס "בחזקתה ומותרת" עי' משנ"א להבדל המשמעות בין הגרסאות.
[17] לגבי דינים אחרים מודה ת"ק שסומכים על החזקה אפי' לכתחילה עי' מקוואות ו,ח לענין מקרה דומה שכשרותו של מקווה נסמכת על חיבור למקווה רחוק יותר וע"ע משנ"א וחזו"א
פרה אדומה, פרק ששי
לזכות כלל ישראל, ובפרט להצלחת הכותב ויוצאי חלציו ברוחניות ובגשמיות
*** אשמח להערות בפרטי, שלא לפגוע ברצף. תודה ***
א. כלי
ב. הכשרים למלאת ולקדש
ג. טבילה והזאה ביום
ד. באיזה כלי ממלאים
ה. כלי שחיברו לארץ
ו. הקיפו עטר
ז. כלי שניק
ח. נתן מהמעין לכלי ביד
ט. למלא מבור שהתמלא ממעיין
י. מי הים הגדול
יא. מעיינות מוכים
יב. מים המכזבי
יג. מי ביצים
יד. מי תערובו
טו. שאר נהרות
טז. מים שנשתנו
יז. באר שנפל לתוכה חרסית
יח. אמת המים הבאה מרחוק
כלי
במסכת פרה ה,ה תנן, בכל הכלים מקדשיםבעניין קידוש מי חטאת נאמר בתורה (במדבר יט,יז) " וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי". ומכאן שהקידוש (דהיינו נתינת האפר במים) צריך להיעשות בתוך דבר שנחשב 'כלי'.
ובסוף אותה משנה שנינו, "שאין ממלאים ואין מקדשים ואין מזין מחטאת אלא בכלי". דהיינו שכשם שהקידוש צריך לעשות בתוך כלי, כן הזאה היא מתוך כלי, וכן מילוי המים לצורך מי חטאת צריך להיות בתוך כלי.
נמצא ששלושה דברים במי חטאת טעונים כלי: מילוי המים לצורך קידושם באפר הפרה צריך לעשות בתוך כלי, קידוש המים באפר צריך לעשות בתוך כלי, וכן הזאת מי חטאת צריכה להיות מתוך כלי. והיינו שהמים שטובל בהם את האזוב כדי להזות על הטמא צריכים להיות בתוך כלי (ר"ש)
כל הכלים הכשרים והפסולים לקידוש מי חטאת, כך דינם לעניין מילוי והזאה.
קידוש המים צריך להיעשות בתוך כלי כמפורש בכתוב שהובא לעיל "ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי".
כמו כן דורשים מפסוק זה שגם המילוי צריך לעשות בכלי, ממה שנאמר "מים חיים אל כלי", שמשמעו שהמים החיים ינתנו לתוך כלי.
אומנם אין צריך לקדש את המים דווקא באותו כלי שמילא בו, אלא יכול להעביר את המים לכלי אחר ולקדש בו, כמבואר במשנה (תחילת פרק ז ורמב"ם פרק שביעי).
ומה שגם ההזאה צריכה להיות מתוך כלי נלמד ממה שנאמר בפסוק שאחריו " וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם", ומשמע שצריך לטבול את האזוב במים שהוזכרו מקודם, דהיינו במים שבכלי (משנה אחרונה)
הכשרים למלאת ולקדש
במסכת פרה פרק ה מ"ד שנינו, הכל כשרים לקדש חוץ מחרש שוטה וקטן.כלומר, הכל כשרים לקדש את המים בנתינת אפר הפרה עליהם, ואפילו נשים, חוץ מחרש שוטה וקטן, שאין בהם דעת (ר"ש. וראה תוספות יום טוב)
לאחר שביארה התורה את סדר שריפת הפרה היא מלמדת דין אסיפת האפר (במדבר יט,ט): "וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר". מפסוק זה לומדים מיהם הכשרים ומיהם הפסולים לאסיפת האפר, והם גם הכשרים והפסולים לקידוש המים כמו שיבואר בס"ד.
המילה "איש" באה ללמד שאסיפת האפר אינה צריכה כהן, אלא כשרה גם בזר. שכן בפסוקים הקודמים העוסקים בשריפת הפרה מדברת התורה על "הכהן" העוסק בשריפה. ואם גם האסיפה צריכה כהן, היתה התורה צריכה לומר "איש", והיינו יודעים שמדובר בכהן האמור לעיל. תוספת המילה "איש" באה ללמד שהאסיפה אינה טעונה כהן, אלא כשרה גם בזר.
"טהור" - מילה זו מיותרת, שהרי הפרה נקראת "חטאת", ואם כן בוודאי שטמא פסול לעבודתה! אלא שהתורה באה לרבות בזה, שהאיש אמור בפסוק אינו דווקא זכר, אלא אף אישה כשרה לאסיפת האפר.
"והניח ...במקום טהור" - מלמד שהאיש האמור הוא דווקא איש גדול ובר דעת, שיש בו דעת להניח (במקום טהור). להוציא חרש שוטה וקטן שאין להם דעת להבחין בין טהור לטמא. (ראה משנה אחרונה)
נמצא איפה שהכל כשרים לאסוף את אפר הפרה, אפילו זרים ונשים, חוץ מחרש שוטה וקטן.
והנה העבודה הבאה המוזכרת בכתוב לאחר אסיפת האפר היא הקידוש (פסוק יז): "וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי". המילה "ולקחו" מתייחסת לכל אותם האמורים באסיפת האפר, שהם כשרים גם לקידוש. והיינו זרים ונשים, ולא חרש שוטה וקטן (גמרא ורש"י יומא מג.)
מילוי
דין מילוי המים הוא כדין הקידוש, שהכל כשרים למלא את המים חוץ מחרש שוטה וקטן (רמב"ם בהלכה ב). מילוי המים נזכר עם הקידוש באותו פסוק, שהרי מהמילים "מים חיים אל כלי" שבפסוק זה לומדים את דין המילוי שיהיה בכלי. ומכאן שיש להשוות את דיני הקידוש והמילוי זה לזה (משנה אחרונה. ועי' גם בכסף משנה)
אולם התוספות בסוכה כא ע"א ד"ה ומביאין, כתבו שקטן כשר למילוי אף על פי שפסול לקדש. ולמדו את דבריהם מדברי המשנה ג,ב שם נאמר שהקטנים שגידלו על גבי כיפים היו עוסקים במילוי המים לצורך הזאה על כהן השורף את הפרה.
שיטת רבי יהודה
המשנה מביאה שרבי יהודה חולק על ת"ק, ומכשיר בקטן ופוסל באישה ובאנדרוגינוס: לדעתו התורה מחלקת בין אסיפה לקידוש: קטן שפסול לאסיפה כשר לקידוש, ואישה שכשרה לאסיפה פסולה לקידוש (אולם חרש ושוטה פסולים לקידוש לדברי הכל כמו שהם פסולים לאסיפה. כמו כן אנדרוגינוס, שיש לו סימני זכר ונקבה כאחד, דינו כספק זכר ספק נקבה ופסול לקדש מספק שמא הוא איש)
המקור של רבי יהודה לחלק בין קידוש לאסיפה הוא ממה ששינתה התורה את לשונה בדין הקידוש ונקטה לשון רבים "ולקחו" במקום לשון היחיד המוזכר באסיפה "ואסף" "והניח". התורה באה ללמד בלשון זו, שיש אדם נוסף שראוי לקדש אף על פי שהוא פסול לאסיפה. הסברה נותנת שכוונת התורה לרבות את הקטן (שאף על פי שאין בו דעת כעת, מכל מקום עתיד לבוא לכלל דעת, אבל לא חרש ושוטה שאינם עתידים לבוא לכלל דעת. תוספות יומא). אבל אישה פסולה לקדש אף על פי שהיא כשרה לאסיפה (מפני שנאמר בהמשך "ונתן" בלשון זכר, ומשמע מכאן שדווקא איש כשר לקדש ולא אישה[1] (גמ' הובאה בר"ש)
אולם חכמים סוברים שאין ללמוד מהשינוי ללשון רבים לרבות קטן, שכן אילו הייתה התורה כותבת את כל הפסוק בלשון יחיד "ולקח לטמא...ונתן עליו מים חיים", היינו אומרים שאותו אדם שלוקח את אפר הפרה הוא זה שצריך גם לקדש את המים. לפיכך כתבה תורה "ולקחו" בלשון רבים, ללמד שלקיחת אפר והקידוש יכולות לעשות על ידי שני אנשים שונים (יומא מג.)
ערל וטומטום
בתוספתא (ה,ה) נאמר, שטומטום (דהיינו מי שערוותו סתומה, ואין ניכר אם הוא זכר או נקבה), פסול לקדש לדברי הכל: לרבי יהודה שמא הוא אשה, ולחכמים שמא הוא זכר, ואם כן הרי הוא ערל, והערל פסול לקדש.
אכן בגמרא יבמות עב: מבואר שברייתא זו שסוברת כדעת רבי עקיבא שהערל הרי הוא כטמא, וכשם שטמא פסול לקדש כך ערל פסול. אולם ההלכה היא שלא כדעת רבי עקיבא (ראה רמב"ם י,ו) ואם כן הערל כשר לקידוש המים. ולדעת חכמים שאישה כשרה לקדש אף טומטום כשר (ראה תוס' יום טוב יב,י ומשנה אחרונה כאן)
[אולם לדעת התוספות ביומא מג. ד"ה הכל, משנתנו סוברת כדעת רבי עקיבא, ואם כן טומטום פסול לקדש כדעת התוספתא]
טבילה והזאה ביום
לענין הזאה נאמר (במדבר יט,יט): "וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי " – דווקא ביום ולא בלילה.כמו כן טבילת אזוב הוקשה להזאה בפסוק הקודם: "וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם ... וְהִזָּה", מכאן שדין שניהם שווה: כשם שההזאה צריכה להיות ביום, כך גם טבילת האיזוב (ר"ש ורא"ש ע"פ מגילה כ.)
[אבי עי' רש"י במגילה ד"ה ולא וד"ה ואיתקש ותוס' שם ד"ה ולא]
באיזה כלי ממלאים
כפי שנתבאר, כתיב בקידוש מי חטאת: "וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי", ומכאן שהקידוש צ"ל בכלי.אומרת המשנה ה,ה: בְּכָל הַכֵּלִים מְקַדְּשִׁים (כגון עץ ועצם וזכוכית.)
כוונת המשנה ללמד שאע"פ שמצאנו בסוטה שצריך כלי חרס דווקא, כמו שנאמר: "וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי חָרֶשׂ". אין למדים ממנה לקידוש מי חטאת, אלא אפשר לקדש בכל הכלים. שכן לא נאמר במי חטאת 'ה'כלי – שמשמעו כלי מסויים, אלא "אל כלי" כל שהוא (ספרי פיה"מ)
וה"ה בכל זה לגבי מילוי והזאה, שכולם צריכים להיעשות בכלי, ונוהגים בו כל הדינים הנאמרים כאן. [המשנה מתייחסת לקידוש, כיון שבו נאמר במפורש "כלי". (תפא"י ועי' כס"מ הל' ו)]
אֲפִלּוּ בִכְלֵי גְלָלִים, בִּכְלֵי אֲבָנִים, וּבִכְלֵי אֲדָמָה מקדשים.
שאע"פ שאין להם חשיבות כלי לענין קבלת טומאה, כיון שעכ"פ שם כלי עליהם, מקדשים בהם.
אע"פ שהיו עושים את הפרה בטבול יום, וכלים אלו אינם יכולים להיות טבולי יום, כיון שאין להם אפשרות לקבל טומאה הרי הם כשרים.
ספינה
וּבִסְפִינָה, מְקַדְּשִׁין בָּהּ.
המהר"ם ז"ל פי' בזה שני פי':
א. הספינה משמשת ככלי. והמשנה משמעה לנו שלמרות שספינה אינה מקבלת טומאה (שנא' דרך אניה בלב ים. שבת ט,ב) מ"מ תורת כלי עליה.
ב. מדובר במי שמקדש בכלי הנתון בספינה. והחידוש הוא, שאע"פ שגזרו חכמים שאין להעביר מי חטאת מקודשים בנהר (כמבואר בפ"ט מ"ו) מותר לקדש בספינה כשהיא עומדת ואינה שטה (בועז ה ועי'" שם וע"ע משנ"א)
שברי כלים
ממה שנאמר "וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי" מבואר שהקידוש צ"ל ב"כלי". וכלול בזה שהמילוי בכלי [אבל אינו צריך לקדש באותו כלי שמילא בו, ויכול להעביר את המים לכלי אחר. ועי' בזה ברפ"ז].
וכך שנינו: אֵין מְקַדְּשִׁין לֹא בְדָפְנוֹת הַכֵּלִים, וְלֹא בְשׁוּלֵי הַמַּחַץ[2], וְלֹא בִמְגוּפַת הֶחָבִית, וְלֹא בְחָפְנָיו[3], מִפְּנֵי שֶׁאֵין מְמַלְּאִין וְאֵין מְקַדְּשִׁין וְאֵין מַזִּין מֵי חַטָּאת אֶלָּא בְכֶלִי[4].
[וכתב הרמב"ם מהתוספתא, שאם שף שולי כלי עץ וכלי זכוכית וכלי עצם ותיקנם ועשאם כלים בפני עצמן, מקדשים בהם]
ממה שנאמר בפסוק הבא: " וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם " דורשים שצריך לטבול באותם מים שהוזכרו מקודם, והיינו במים שבכלי.
והנה לגבי קבלת טומאה שנינו (כלים ב,ב;ד,א) שכלי חרס שנשבר ודפנותיו מקבלות משקים בלי צורך לסומכן ע"י דבר אחר, הרי אלו מקבלות טומאה.
ומסתימת משנתנו שלא חילקה משמע שלענין קידוש מי חטאת צריך כלי בעל שימושים חשובים יותר מאשר לענין קבלת טומאה, ובעוד שלענין קבלת טומאה די בכך שהכלי ראוי לשימוש, אע"פ שהוא שבר כלי, לגבי קידוש מי חטאת יש צורך בכלי חשוב, ושבר כלי פסול לכך (עי' תפא"י משנ"א ידים ט"ז או"ח קנט,א מג"א ג פמ"ג א"א שם).
אולם יש אומרים דפנות הכלים האמורות כאן הן דפנות שאינן יכולות לעמוד בפני עצמן ללא סמיכה, ולכן אינן נחשבות כלי כלל גם לא לטומאה ופסולות לקדש בהן, אבל אם הן יכולות לעמוד בלא סמיכה, נחשבות הן ככלי גמור אף לקידוש מי חטאת (עי' תוס' חולין קז. ד"ה מגופת, רא"ש שם ח,טז ועי' רמב"ם ברכות ו,יא כס"מ ועי' מ"ב קנט,יב וע"ע רש"ש)
ועי' ר"ש (ידים) שפי' ששולי המחץ היינו מחץ שחלקו העליון נשבר ונשארה תחתיתן עם חלק מהדפנות. וכ' הט"ז והמג"א סי' קנט, שגם כאן אע"פ שלענין טומאה הוא מקבל טומאה, מ"מ לענין קידוש מי חטאת אין די בכלי כזה וצריך כלי חשוב.
ולדעת התוס' הנ"ל צ"ל שגם כאן מדובר שאינם יכולים לקבל ללא סמיכה (עי' ב"י קנט ד"ה כתב הרמב"ם, ובחזו"א כלים כב,א)
והרמב"ם (פיה"מ כלים ב,ג ועי' כאן) פי' שולי ממחץ, היינו שבצידו החיצון סמוך לתחתיתו ישנו שקע שמשמש בית אחיזה למחץ, והוא נקרא שולי המחץ. וכיון שאינו עשוי לקבלה לפיכך אין מקדשים בו מי חטאת.
וכיו"ב פי' הר"ש (בידים) ענין "מגופת חבית" שנזכרה כאן, דהיינו שפעמים יש בראשה בית קיבול, ואין מקדשים בו מפני שאינו עשוי להשתמש בתוכו. ואינו נחשב ככלי העשוי לקבלה. ועי' גם רש"י חולין קז. ד"ה שתקנה. ועי' תפא"י. אבל עי' תוס' שם [שמדובר שהמים נשפכים ממנה והיא אינה מחזיקה רביעית] ועי' שו"ע קנט,ג ומ"ב טו ועי' אליהו רבה.
ודע שמשנה מקבילה למשנתנו שנויה בכלים א,ב לענין נטילת ידים, שאף היא טעונה כלי. וכתב בה"ג (ברכות ס"פ ו) הובא בראשונים לחולין קז. שחכמים הסמיכו את תקנת נטילת ידים על דיני קידוש מי חטאת (או עד דיני קידוש ידים ורגלים) שתהיה צריכה כלי (וע"ע שאילתות צ ואו"ז ס"ס סא)
ויש אומרים שאם אין כלים אחרים אפשר לסמוך על הסוברים שתורת כלי עליהם גם אם לא תקנם תחילה. (עי' מ"ב שם שבשולי כלי יש להקל יותר מאשר בשבר כלי גמורה)
ביצת היוצרים
במשנה ה,ו תנן, בֵּיצַת הַיּוֹצְרִים, כְּשֵׁרָה. רַבִּי יוֹסֵי פוֹסֵל.
מדובר בחֵימָר שיוצר כלי חרס התחיל לעבד אותו, ועשה ממנו כלי קיבול כעין ביצה, ועושה בה בית קיבול:
לדעת ת"ק הרי זו כשרה לקדש בה מי חטאת, מפני שכבר עתה היא נחשבת כלי. (ר"ש ע"פ הערוך ועי' פיה"מ ורא"ש באופן קצת שונה), ודינה ככלי אדמה. ומשמיעה המשנה שאע"פ שלא נצרפו בכבשן ואינם מקבלים טומאה הרי הם כשרים לקידוש מי חטאת. (עי' תפא"י ומשנ"א)
ואילו רבי יוסי פוסל מפני שלא נגמרה מלאכתה והיא עומדת להיצרף בכבשן, ולכן אינה נחשבת "כלי" ופסולה לקידוש. ואינה דומה לכלי אדמה שאע"פ שלא נצרפו מקדשים בהם, שאלה נגמרה מלאכתם והם עומדים לשימוש כמות שהם (תפא"י ומשנ"א)
ביצת התנגולת
בֵּיצַת הַתַּרְנְגֹלֶת, רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁירִין, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין.
חכמים סוברים שקליפת התרנגולת פסולה לקידוש מפני שאין דרך לייחד אותה לכלי (מהר"ם תוי"ט) מכיון שאינה עשוייה להתקיים (משנ"א)
וה"ה לשאר ביצים שהן פסולות לקדש בהם (לדעת חכמים) חוץ מביצת בת היענה, שהיא חזקה וראויה לעשות ממנה כלי קיבול (תוספתא ה,ו ובהגר"א) הובא בר"ש ותוי"ט ועי' כלים יז,יד ותוי"ט כאן).
כלי שחיברו לארץ
פ"ה מ"ז תנן, הַשֹּׁקֶת שֶׁבַּסֶּלַע, אֵין מְמַלְּאִין בָּהּ וְאֵין מְקַדְּשִׁין בָּהּ וְאֵין מַזִּין מִמֶּנָּה."שוקת" היא אבן שיש לה בית קיבול הנמצאת על שפת המעיין.
מי המעיין נכנסים אליה דרך חור שבדופנה. וממנה משקים את הבהמות.
אם השוקת חקוקה בסלע שבקרקע, אינה נחשבת ככלי אלא כחלק מהקרקע, ולכן אין ממלאים בה ואין מקדשים בה ואין מזין ממנה, שכל אלו הדברים טעונים "כלי", ושוקת החקוקה בקרקע או בסלע אינה נחשבת כלי ופסולה (ר"ש)
הָיְתָה כְלִי וְחִבְּרָהּ בְּסִיד, מְמַלְּאִין בָּהּ וּמְקַדְּשִׁין בָּהּ וּמַזִּין מִמֶּנָּה.
אם חקקו בשוקת בית קיבול כשהיא תלושה, וכבר חלה עליה תורת כלי, שוב אינה פוקעת אפילו חיברוה שוב לקרקע היטב. ואם כן ניתן למלאות בה מי חטאת. ולקדש ולהזות.
קבעו ולבסוף חקקו
במה דברים אמורים? כשנעשה בה בית קיבול בעודה תלושה. אבל אם חיבר אבן לקרקע ואע"כ עשה לה בית קיבול, אינה ככלי אלא כקרקע, ונוהגים בה הדינים המבוארים ברישא, שכיון שלא חלה עליה תורת כלי בעודה תלושה, דינה כמחוברת (ר"ש ורא"ש)
מדברי הר"ש והרא"ש עולה שהאבן שקבעה ולבסוף חקקה נחשבת כמחוברת לגמרי, אפילו להקל בדיני תורה, [שהרי לדבריהם שוקת זו אינה צריכה צמיד פתיל, ומצילה על מה שבתוכה מלהיטמא בכיסוי בלבד.] ונראה שהלכה זו היא דין גמור מן התורה. וכיו"ב כתבו הפוסקים שקבעו ולבסוף חקקו לא רק שאינו פוסל אל המקווה (שזהו דין דרבן) אלא אף כשר לטבול בתוכו (עי' רמב"ם מקוואות ו,ד ויור"ד רא,ז) וא"כ הוא דין תורה גם להקל.
ויש לתמוה, שכן המפרשים הראו מקור לדבריהם מהגמ' ב"ב סה: מהברייתא שאומרת שכלי שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקווה, קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל, ולפי מסקנת הגמ' שם (סו:) תנא זה סובר שמעיקר הדין היה צריך להיחשב כתלוש בשני המקרים, אלא שהקלו חכמים בדין מים שאובים שאיסורם דרבנן. ומבואר א"כ שמין התורה אין מקילים להחשיב את הכלי כתלוש. – עי' משנה אחרונה נוב"ת יו"ד קמב, חת"ס יו"ד קצח, רה, וברזא דשבתאי שם.
כלי שהתמלא מאליו
מדברי המשנה כאן משמע שהמילוי אינו צריך להיעשות דווקא בידי אדם, שהרי מדובר כאן בשוקת שיש בה נקב ומי המעיין נכנסים לתוכה מאליהם דרך הנקב. והמשנה אומרת שאם התחברה אחרי שנעשתה כלי, הרי זו כשרה למילוי (עי' תוס' סוכה כא. ד"ה ירדו)
אבל יש ראשונים שסוברים שמילוי שנעשה מאליו פסול (עי' רש"י שם) ולדעתם יש לומר שמדובר במפנה את המעיין לתוך השוקת, שנחשב בכך כמילוי בידי אדם. (חזו"א ו,ט, סוכה)
הקיפו עטרה
פרה ה,ז: עָשׂוּ לָהּ עֲטָרָה שֶׁל טִיט, וְהָלְכוּ הַמַּיִם לְשָׁם, פְּסוּלִין. אִם הָיָה בָרִיא כְּדֵי שֶׁיִּנָּטֵל עִמָּהּ, כְּשֵׁרִים[5]:
אם מילאו את השוקת מים עד שנתמלאה גם העטרה שבשפתה, המים פסולים לקדש בהם, לפי שתוספת זו שאינה מחוברת היטב לכלי אינה נחשבת ככלי (ר"ש)
אמנם רק המים שכנגד העטרה פסולים, אבל המים התחתונים שבתוך הכלי כשרים. (משנ"א)
ואם היתה העטרה מהודקת היטב לשוקת עד שכשנוטלים את השוקת ניטלת גם העטרה עמה ואינה נופלת, הרי זו נחשבת כחלק מהשוקת, ואפי' המים שכנגדה כשרים לקידוש. (ר"ש פיה"מ)
כך הוא פשט לשון המשנה. אולם לכאורה היה נראה להיפך, שכדי להחשיב את העטרה כחלק מהשוקת, היא צריכה להיות חזקה כדי שהשוקת תינטל עמה (עי' משנ"א) ויש מפרשים שזו אכן כוונת המשנה (בהגר"א לתוספתא ה,ז, תפא"י)
כלי שניקב
שם, נִקְּבָה מִלְּמַטָּן, וּפְקָקָהּ בִּסְמַרְטוּט, הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכָהּ פְּסוּלִין, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן עֲגֻלִּים כֶּלִי[6].שוקת שניקבה בתחתיתה בטל ממנה תורת כלי, ואפילו סתם את הנקב בסמרטוט, אינו מועיל להחזיר לה תורת כלי.
וכיון שהמים אינם מוקפים בכלי סביבותיהם, הם פסולים לקידוש. (ר"ש)
ואין חילוק בין שוקת תלושה וחיברה ובין כל כלי תלוש, שהרי תלוש וחיברו דינו כתלוש. תפא"י נה. ועי' משנ"א מקוואות ד,ה,ניקבה.
ומדובר בנקב שמבטל אותה מלשמש ככלי לקידוש, דהיינו ככונס משקה (שאם יניחו אותה בכלי שיש בו מים, המים יכנסו לתוכה דרך הנקב. שבת צה:)
זוהי שיטת הר"ש שהפסול הוא משום שהנקב שבתחתיתה מבטל ממנה תורת כלי.
אבל יש מפרשים בדעת הרמב"ם (בהלכה ז), שמדובר בנקב כמוציא משקה ואינו כונס משקה, שהשוקת "לא נפסלה" מתורת כלי. ואם לא פקקו היה אפשר לקדש בו, ורק משום שפקקה המים שבתוכה פסולים, מפני שהם מוחזקים גם על ידי הסמרטוט שמונע את יציאתם (עי' נוב"ת יו"ד קמב, והואיל. ובגרי"ז על הרמב"ם מקוואות ו,ג, ועוד. אבל עי' חזון איש יב,א שחולק על חידוש זה בדעת הרמב"ם)
מִן הַצַּד וּפְקָקָהּ בִּסְמַרְטוּט, הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכָהּ כְּשֵׁרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם עֲגֻלִּים כֶּלִי.
מדובר שהנקב גבוה מעט מתחתית השוקת, שבאופן זה היא יכולה להחזיק מעט מים בתחתיתה (תוי"ט) כשיעור טבילת ראשי הגבעולים שבאזוב, שזהו השיעור הקטן ביותר של מי חטאת כמ"ש יב,ה (בועז ו)
במקרה כזה אפילו לא פקקה בסמרטטוט השוקת כשרה לקידוש, ולא נקט "פקקה" אלא אטו רישא. (רא"ש מלאכ"ש. ונראה שהרא"ש לשיטתו שהמים שמעל הנקב פסולים, אבל לסוברים שהמים שמעל הנקב כשרים, נקט "פקקו" להורות שמדובר שיש מים מעל הנקב. וכמ"ש הט"ז קנט סס"ק א)
דין המים שמעל הנקב
כ' הרא"ש, שגם במקרה זה שהנקב מן הצד, אין מקדשים אלא במים שלמטה מהנקב, והמים שכנגד הנקב או מעליו אינם כשרים לקידש, מפני שחלק זה של השוקת אינו נחשב "כלי". וכן מתבאר לעיל (ע"פ סוף המשנה) שאם יש מעל השוקת תוספת שאין עליה שם כלי, אין המים שכנגדה ראויים לקידוש (הובא במלאכת שלמה)
ולכאורה כוונת הרא"ש שישפוך את המים העליונים ויקדש בתחתונים. וקשה, מדוע אין חוששים לתערובת פסולים בכשרים (עי' לעיל מ"ב). ובתפא"י (בועז ו) משמע שהבין ברא"ש שמדובר במקרה שלא מילאו מים רק עד מתחת לנקב, ולכן כולם כשרים.
אבל יש אומרים שכל המים שבשוקת כשרים לקידוש, גם אלו שמעל הנקב, שמאחר שהשוקת אינה נקובה בתחתיתה, ויש עליה תורת כלי, נחשבים כל המים שבה כנמצאים בתוך כלי וכשרים לקידוש (אליהו רבה. עי' גם אגודה הו"ד בט"ז ועי' בועז ו)
והביא ראיה לפי' זה, ממה שלא נקטה כאן המשנה כמו במקרה הבא, שאם נתמלאו מים מעל הנקב הם פסולים. ומשמע שבמקרה זה אכן כל המים כשרים, גם אלו שמעל הנקב.
והחילוק בין מים שכנגד העטרה ובין מים שמעל הנקב, שהעטרה אינה חלק מהכלי כלל, אז המים שמעל הכלי פסולים. אבל כאן שכל החלק שמעל הנקב הוא מגוף הכלי, ומחובר אליו היטב, הרי הוא נחשב כחלק מהכלי והמים שבו כשרים (בועז ו)
[לישוב דעת הרא"ש מראיה זו, עי' מ"ט ד"ה במשנה, חזו"א ידים ד,ד, ס"ק ט ועי' צ"צ יו"ד קסג,א-ב]
לענין נטילת ידים
למחלוקת זו בענין המים שמעל הנקב יש נפק"מ לענין נט"י, שדיניה מקבילים לדיני מי חטאת (כמ"ש במשנה ה). לדעת הרא"ש שאין מקדשים במים שמעל הנקב, אין ליטול ידים במים אלו. (וכך באמת כותב הרא"ש בחולין ח,טו). אכן דעת הגר"א בא"ר שהמים שמעל הנקב נחשבים כנמצאים בתוך כלי. וכשרים לנטילת ידים (עי' גם בהגר"א קנט,ב,ד"ה וה"ח. ועי' שו"ע שם ט"ז א מ"ב י בועז ו)
נתן מהמעין לכלי בידו
הזולף מים מן המעיין בידיו וברגליו ובחרסים, ונתן לתוך החבית – פסולין. מפני שלא נתמלאו בכלי (רמב"ם הל' ח מהתוספתא ו,ב)ותנן ו,ד: נָתַן יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ אוֹ עֲלֵי יְרָקוֹת כְּדֵי שֶׁיַּעַבְרוּ הַמַּיִם לֶחָבִית, פְּסוּלִים. עֲלֵי קָנִים וַעֲלֵי אֱגוֹז, כְּשֵׁרִים.
זֶה הַכְּלָל, דָּבָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טֻמְאָה, פָּסוּל. וְדָבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה, כָּשֵׁר.
מי מעיין שהיו זורמים במדרון ההר, ובתחתית ההר הניחו חבית לקבל בה את המים, אלא שהמים לא יוכלו להגיע אל החבית אם לא יסיטו אותם ממהלכם לעבר פי החבית: אם הסיט אותם ע"י דבר המקבל טומאה, הרי אלו פסולים למי חטאת, מפני שהגיעו לחבית באמצעות דבר המקבל טומאה. ואם עשה כן ע"י דבר שאינו מקבל טומאה, המים כשרים. (כגון עלי קנים ועלי אגוז, שהם אינם ראוים לאכילה וטהורים)
הלכה זו נלמדת ממה שנאמר "אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר" – המילים "יהיה טהור" נדרשות ללמד שההתהוות של המקווה צריכה להיות ע"י דבר טהור, והם צריכים להגיע ע"י דבר שאינו מקבל טומאה.
וא"ת מנין לנו שמדובר בדבר שאינו 'ראוי' לקבל טומאה? אולי די בכך שהדבר אינו טמא בפועל, ואע"פ שראוי לקבל טומאה אפשר להוות ממנו את המקווה? ויש לומר שדורשים שטהרת הוויתו (מציאותו) של המקווה צריכה להיות כמקווה עצמו, והוא אינו ראוי לקבל טומאה. (משנ"א)
אף על פי שהפסוק מדבר לגבי מקווה ולא לגבי מי חטאת, לומדים מכאן לכל מים המטהרים, ופירוש הפסוק: התהוות כל המים המטהרים תהיה בטהרה, ובין אם אתה מהווה אותם למקווה בין אם אתה מהווה אותם למי חטאת, הם צריכים להתהוות ע"י דבר שאינו מקבל טומאה. (זבחים כה: רש"י ור"ש ועי' פיה"מ ומשנ"א בביאורו)
המשכה
כתבו הפוסקים על פי הגמרא בזבחים כה. שההלכה של הווייתם על ידי טהרה (בין למקווה בין למי חטאת) מתייחסת רק לרגע כניסת המים לתוך הכלי. ולכן אם ידו של האדם או רגלו או העלה שהמים באים דרכם לחבית יהיו מרוחקים משפת הכלי, והמים ייכנסו לכלי דרך האוויר שמחוץ לכלי, הם יהיו כשרים למי חטאת ולמקווה, ש"הוויתן" היא שעת הכניסה של המים לכלי, כמו שנאמר "ונתן עליו מים חיים אל כלי"
וכן לגבי מקווה טהרה, מים הנמשכים למקווה הדרך דבר המקבל טומאה אינם פוסלים אלא אם כן הם נופלים למקווה מהדבר המקבל טומאה בעצמו, אבל אם הם יצאו מהצינור שמקבל טומאה ונמשכו מעט על הקרקע או באוויר או דרך דבר שאינו מקבל טומאה, ואחר כך הגיעו למקווה הרי הם כשרים (עי' שו"ע רא,מח ופ"ת לב וחזו"א מקוואות תניינא ג,יז)
במה נהוג דין "הוויתן על ידי טהרה"
מפירוש זה של רש"י והר"ש עולה שההלכה של הוויתן ע"י טהרה נוהגת בכל מים המטהרים, בין במעין ומקווה, ובין במי חטאת. ומכאן שמים שנמשכים למקווה טהרה צריכים לבוא על ידי דבר שאינו מקבל טומאה, אבל דבר המקבל טומאה (כגון צינור של מתכת) אי אפשר להעביר דרכו מים למקווה. וזוהי שיטת הרבה גדולי הראשונים וכך הלכה בשולחן ערוך (יו,ד רא,מח עי' ב"י שם)
אבל יש ראשונים שסוברים שהלכה זו של הוויתן על ידי טהרה נאמרה רק לעניין דברים שהתורה הצריכה להם מים חיים, דהיינו מעיין, כגון לצורך מי חטאת או לטבילת זהב, (רמב"ם בפירוש המשנה מקוואות ה,ה ובהלכות מקוואות ו,ב; ט,יג-יד) וביאור שיטתו עי' רא"ש בתשובה לא,ז [שבעצמו צידד כן, שהדרשא דהוייתו ע"י טהרה אינו חוזר אלא על מעין, ולא על בור ומקוה מים, שהם כשרים בידי אדם.] שו"ת חת"ס יו"ד קצט, חזו"א מקוואות תניינא ג,טז ועוד.
למלא מבור שהתמלא ממעיין
פרה ו,ה, הַמְפַנֶּה אֶת הַמַּעְיָן לְתוֹךְ הַגַּת (בור לכינוס יין[7]), אוֹ לְתוֹךְ הַגֵּבִים (חפירות למילוי מים[8]), פְּסוּלִים... לְקַדֵּשׁ בָּהֶן מֵי חַטָּאת, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִתְמַלְּאוּ בְכֶלִי[9].המפנה מעין לגת או לגבים ואח"כ הפסיק את המים שבגת ובגבים מחיבורם למעיין, המים אינם נחשבים עוד מים חיים (ר"ש. ועי' מקוואות ה,א).
גם לקדש ישירות את המים שבגבים ובגת עצמם אי אפשר, שאע"פ שנתמלאו ממים חיים, הרי אלו פסולים למי חטאת, שהרי אינם כלי.
מי הים הגדול
הקדמה:קידוש מי חטאת טעון מים חיים שנא' ונתן עליו מים חיים אל כלי. מים חיים הם מי מעיין נובעים מן הארץ, אולם מי גשמים אינם נחשבים מים חיים.
שני הבדלים עיקריים להלכה יש בין מקווה למי מעיין.
א. מקווה מטהר רק באשבורן, ואילו מעיין, שמעצם טבעו מימיו נובעים וזוחלים, מטהר אף אם מימיו זוחלים.
וכך דרשו חז"ל בתו"כ שמיני ט,ג: אי מה מעיין מטהר בזוחלים, אף מקווה מטהר בזוחלין? ת"ל אך מעיין ובור מקווה מים יהיה טהור. 'אך' – מיעוט. רק מעיין מטהר בזוחלין, ומקווה אינו מטהר אלא באשבורן.
ב. בג' מקומות הצריכה תורה מים חיים: טבילת זב זאת דם ציפור לטהרת מצורע, וקידוש מי חטאת. מים חיים פירושו מים זכים ונובעים (עי' מקוואות א,ח). סתם מי מעיין הם מים חיים. אבל מי מקווה אינם "חיים" (ר"ש רש"י שבת קט. ד"ה כל)
ג. הבדל נוסף: מי מעיין מטהרים את הטובל אפילו אם אין בהם מ' סאה, ובלבד שיכסו המים את כולו. מה שאין כן מקווה שצריך מ' סאה. בדין זה נחלקו הראשונים, ויש אומרים שאין מעיין מטהר בכל שהוא אלא כלים בלבד, אבל לטבילת אדם צריך גם במעיין מ' סאה. (עי' טור רסי' רא, וע"ע פיה"מ)
דינו של ים
1. ותנן פרה ח,ח: כָּל הַיַּמִּים כְּמִקְוֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א), וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
לדעת ר"מ כל הימים יש עליהם תורת מקווה ולא תורת מעיין לטהר בזוחלים, ושיהיו מימיהם נקראים מים חיים שכשרים לטבילת זב והזאת מצורע וקידוש מי חטאת.
שנא' " וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים " – הקב"ה קרא לכינוס המים ימים. והיות והימים נקראים 'מקוה' בלשון הכתוב, תורת מקווה עליהם לכל דבר.
לולי הפסוק היינו אומרים שדינם כמעיין לכל דבר, כיון שהם מקור מים טבעי, שהרי אינם נקווים מהגשמים, וכן יש להם קיום תמידי ואינם חסרים לעולם (עי' לבוש יו"ד רא,ה גולות עליות מקוואות ה,ד ועי' משנ"א)
בכלל זה האוקיינוס, וכל הימים המחוברים לו, כדוגמת הים התיכון, וכן הימים הפנימיים שאינם מחוברים לו, דוגמת הכינרת ים המלח הים הכספי ועוד (בועז ד תפא"י מקוואות ה,ד)
2. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַיָּם הַגָּדוֹל כְּמִקְוֶה, לֹא נֶאֱמַר יַמִּים, אֶלָּא שֶׁיֶּשׁ בּוֹ מִינֵי יַמִּים הַרְבֵּה.
לדעת רבי יהודה רק האוקיינוס דינו כמקווה, ואילו שאר ימים אין דינם כמקווה אלא דין מים חיים עליהם (רש"י שבת קט.), שאין הפסוק עוסק אלא בים הגדול. ומדוע נאמר "ימים" בלשון רבים? מפני שמעורבים באוקיינוס מיני ימים הרבה, שכל הנחלים הולכים אל הים. [תדע שמעורבים בו מיני ימים רבים, שטעמו של דג שניצוד בעכו שונה מטעמו של דג מאותו המין באספמיה (רש"י על הפסוק, רא"ש)
כאמור הים הגדול הנזכר בדברי רבי יהודה היינו האוקיינוס (פיה"מ ורא"ש) ויש שכתבו שבכלל זה גם הימים שמחוברים לו, כדו' הים הצפוני, הים התיכון ועוד. ולא התמעטו אלא הימים הפנימיים שאינם מחוברים לו, כגון ים כינרת, הים הכספי וכו'. (תפא"י. ועי' רש"ש ולח"ש)
לפי רבי יהודה מימי האוקיינוס אינם כשרים לטבילה אלא באשבורן, אבל שאר ימים מטהרים אף בזוחלים. כמו כן מי האוקיינוס אינם נחשבים מים חיים, משא"כ מימי ימים אחרים.
[והנה, הדין הוא שמי "מעיינות" מלוחים אינם בכלל מים חיים. ואעפ"כ מימי שאר "ימים", שאינן בכלל הים הגדול, כשרים בתורת מים חיים. עי' לקמן בענין זה.]
3. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל הַיַּמִּים מְטַהֲרִין בְּזוֹחֲלִין, וּפְסוּלִין לַזָּבִים וְלַמְצֹרָעִים וּלְקַדֵּשׁ מֵהֶן מֵי חַטָּאת.
רבי יוסי סובר כמו רבי מאיר, שכל הימים נקראים מקווה. ולא רק הים הגדול. אבל לדעתו אין טעם זה מועיל אלא להוציא את מימיהם מכלל מים חיים, להיות פסולים לזב ולהזאת מצורע ולקידוש מי חטאת, אבל עדיין תורת מעיין עליהם לטהר בזוחלים, כי מכיון שדרך הים להיות הנחלים זוחלים בתוכו, לא מסתבר שהתורה תפסלנו לטבילה בהיות מימיו זוחלים, ולא לעניין זה קראו הכתוב "מקווה" (רש"י שבת קט. ר"ש)
אבל אינם מים חיים, שהרי אינם נובעים מהארץ, ומסתבר שהכתוב קרא לימים מקווה לפוסלם מתורת מים חיים (תוס' שבת קט. ד"ה רבי יוסי, תוי"ט ועי' גם תפא"י אבל עי' גם משנ"א ועי' פי' הרא"ש נדרים מ. ד"ה אין)
תוס' מפרשים שהטעם שנחשבים כזוחלים מחמת שיש בהם גלים וזה דרכם להיות הולכים ושבים ממקום למקום כל הזמן. ולכן דינם כמעיין לטהר גם כשהם זוחלים ונשפכים ממקום למקום (תוי"ט תפא"י)
שיטת הרמב"ם
פרשנו ע"פ רוב הראשונים, שלדעת רבי יוסי אף הים הגדול מטהר בזוחלים.
אבל הרמב"ם (בפיה"מ ובהלכה י) מפרש, שרבי יוסי סובר כמו רבי יהודה שהים הגדול דינו כמקווה לכל דבר ואינו מטהר בזוחלים. אלא שהוא חלוק על רבי יהודה בנוגע לשאר הימים, שלדעת רבי יהודה הם חשובים כמים חיים גם במקום זחילתם מחוץ לים, אבל רבי יוסי סובר שאין תורת מים חיים עליהם אלא במקומם בשטח הים עצמו, אבל כשהם זוחלים ויוצאים מחוץ לים הם נעקרים ממקום חיותם, הלכך אע"פ שהם מטהרים בזוחלים, אינם חשובים מים חיים.
וכך פירוש דברי רבי יוסי: כל הימים (חוץ מהים הגדול) מטהרים (את הטמאים) בזוחלין (אף במקום זחילתם מחוץ לים, ופסולים (הם במקום זחילתם לדברים הצריכים מים חיים: לזבים למצורעים ולקדש בהם מי חטאת. (ועי' חזו"א יג,יג לישוב הסתירות שעולות בדברי הרמב"ם בהל' מקוואות י,יב והל' פרה בפרקינו הלכות י-יא)
לפירושים אחרים בדעת הרמב"ם עי' כס"מ במקוואות משנ"א ועי' ערוה"ש סב,יב[10]
מעיינות מוכים
פרה ח,ט: הַמַּיִם הַמֻּכִּים, פְּסוּלִים. אֵלּוּ הֵן הַמֻּכִּים, הַמְּלוּחִים וְהַפּוֹשְׁרִים."מים מוכים" הם מי מעיינות טבעים הנובעים מהארץ. אלא שהם מקולקלים ונפסדים. כגון שהם מלוחים או חמים (פיה"מ ע"פ תוי"ט ורמב"ם כ"י רא"ש) והיינו "מוכים" שנפסדו משתיה. [לשון הכאה או לשון "מך"] (ערוה"ש סב,טז)
התנא נקט 'מלוחים' ו'חמים' לרבותא, שאע"פ שהם ראוים קצת לשתיה, הרי הם פסולים. וכל שכן אם היו המים מרים או רותחים כדוג' חמי טבריה וכדו' שאינם ראוים כלל לשתיה לצימאון אלא לרפואה בלבד (תפא"י).
וה"ה שמים סרוחים שאינם נחשבים מים חיים (עי' רש"י קידושין נח:)
מדוע מים מוכים פסולים למי חטאת?
לדעת רמב"ם ורא"ש, מים מוכים פסולים למי חטאת משום שאינם מים חיים.
שכן מים חיים הם מים נובעים מתוקים (פיה"מ ורא"ש כאן ומקוואות א,ח) או מים זכים ויפים (תפא"י שם) טובים ובריאים (משנ"א ומלבי"ם ויקרא יד,ה). אבל מים מקולקלים פסולים לדברים שהתורה הצריכה בהם מים חיים. לזב למצורע ולמי חטאת.
[ומכל מקום כיון שהם נובעים תורת מעיין עליהם לענין שמטהרים בזוחלים. (מקוואות א,ח)]
לדעת הר"ש מים מלוחים ופושרים פסולים משום שיש להם שם לואי. דהיינו שאינם נקראים "מים" סתם, אלא יש להם שם לוואי, שקורין להם "מים מוכים" "מים מלוחים" "מים פושרים" (בועז ה) ואינם בכלל מים שאמרה תורה, שמשמע סתם מים שאין להם שם לוואי. (וע"ע תוי"ט ור"ש נגעים יד,א)
יוצא שלפי דעת הר"ש, מים מוכים פסולים לא משום שאינם מים חיים אלא מפני שאינם בכלל מים סתם. (עי' ר"ש בנגעים, וגמ'זבחים כב.: בנוגע למי כיור) אלא שבמשנה מקווואות א,ח משמע לכאורה שמים מוכים אינם בכלל מים חיים (משנ"א)
מי ים
במשנה ח' מבואר שנחלקו תנאים האם מי שאר ימים כשרים למי חטאת. ויש לשאול, אע"פ שנחשיב את הימים כמעין, יפסלו למי חטאת כיון שמימיו מלוחים? הכסף משנה (בהלכה יב) מתרץ שלוש תירוצים.
הדיון במשנה הקודמת הוא אודות מקומות ידועים בים שמימיו מתוקים.
עוד יש לומר שמי ים עדיפים שיש דרכים למתק אותם. משא"כ מי מעין מלוחים (אבל עי' בועז ה)
באופן נוסף יש לומר, שמים מלוחים פסולים רק כשמליחותם באה מחמת הארץ שהם עוברים עליהם. אבל מים מלוחים מברייתם, כגון מי הים הרי הם כשרים למים חיים. (עי' גם בכסף משנה במקוואות ט,יב ועי' ערוה"ש סב,טז)
באופן דומה מחלק בבועז ה, שאין מים מלוחים פסולים אלא כשנמלחו או התחממו בידי אדם בעודם מחוברים למעיין, שכיון שנשתנו מטבעם אינם נקראים מים חיים, אבל כשהם מלוחים או פושרים בדרך הטבע, הרי הם כשרים למים חיים.
ולפי הר"ש הנ"ל ניחא, שמים מלוחים ופושרים פסולים משום שיש להם שם לואי, אבל מי הים אין להם שם לואי והם נקראים מים סתם (בועז ה תו"ח) [ומה שהם נקראים "הים הגדול" וכדומה אינו אלא לציין מקומם של המים, ואינו נחשב שם לואי, בניגוד לשם לוואי של מים מלוחים, שבא לציין את תכונת המים ואת השינוי בינם ובין מים רגילים. בועז ה]
מים המכזבים
פרה ח,ט: הַמַּיִם הַמְכַזְּבִים, פְּסוּלִין.מים שפוסקים לפרקים מלנבוע ומתייבשים נקרים "מים מכזבים" ע"ש הפסוק "וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו"
א. לפי הרמב"ם הר"ש והרא"ש פיסולם משום שאינם "מים חיים", שמים חיים משמע מים הנובעים בתמידות בלי הפסק (כמו שהחי לא פוסק מתנועתו. מלבי"ם ויקרא יד,ה) ועל כן הם פסולים למי חטאת ולשאר דברים הצריכים מים חיים.
לפירוש זה מים אלו פסולים רק משום שאינם מים חיים, אבל יש להם תורת מעיין, והם מטהרים בזוחלים (משנ"א חזו"א יג,יד)
ב. ויש ראשונים שסוברים שמעיינות או נהרות שמימיהם מכזבים ופוסקים בלי סיבה ידועה, אפילו רק לעיתים רחוקות, הם פסולים מחשש שמא מקור המים הוא מי גשמים, ואין להם תורת מעין, ואינם מטהרים אף בזוחלים (ר"ן נדרים מ. רמב"ן ור"ן שבת סה:)
מכזבים לעיתים רחוקות
ותנן, אֵלּוּ הֵם הַמַּיִם הַמְכַזְּבִים, הַמְכַזְּבִים אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ.
ומשמע שאם הם מכזבים פעם ביותר משבע שנים, הם אינם נחשבים "מכזבים" והם כשרים למי חטאת ולשאר דברים הצריכים מים חיים (רמב"ם בהלכה יב תוי"ט תפא"י)[11]
כשיש סיבה ידועה
עוד שנינו, הַמְכַזְּבִים בְּפֻלְמְסָיוֹת וּבִשְׁנֵי בִצָּרוֹן, כְּשֵׁרִים. שדווקא מים שנביעתם פוסקת מעצמה בלי סיבה ידועה פסולים. אבל כאשר ידועה סיבת הפסקת נביעתם, כגון מחמת מלחמה או בצורת, כיון שהדבר נגרם מכוח דבר שמבחוץ להם, הם נחשבים למים חיים, גם אם פסקו אחת לפחות משבע שנים (תפא"י)
פולמסיות - מלחמות (רב האיי גאון עי' סוטה ט,יד) או חילות של גייסות מלחמה (ר"ש רא"ש) והיינו שמצויים שם אנשי צבא רבים והם גורמים לייבוש המעיין ולסתימתו בשתייתם ובשתיית בהמתם ובמרמס רגליהם (רע"ב עי' רש" מלכים ב,יט,כד) או משום שהם סותמים את המעיינות כדי למנוע מים מן האוייב (חזון איש יג,טו עי' גם תפא"י)
סתימת המעיינות במקום אחד, גורמת גם לשאר המעיינות לכזב, ולהפסיק את נביעתם, כי בסתימת פתח המעיין מוצאים להם המים נתיבים חדשים וגם המעיינות האחרים משנים את מסלולם ומפסיקים לנבוע, ורק לאחר זמן חוזרין המים ומפלסים להם דרך למסלולם הישן וחוזרים למקומם (חזו"א)
שני בצרון - שני בצורת, שבהן חום שגורם לעצירת גשמים גורם גם לייבוש מעיינות קטנים. אבל אין כוונת המשנה שעצירת הגשמים בעצמה גורמת להתמעטות מי המעיינות ולהפסקת נביעתם, שאם כן יש לנו לפוסלם משום שהם מי גשמים ולא מים חיים (תפא"י)
אבל יש אומרים שגם אם מקור נביעת המעיינות היא מי גשמים, מימיהם נחשבים מים חיים, שכל טיב מהות המעיינות, שמי גשמים נבלעים ומחלחלים לעומק האדמה, והמים חוזרים ונובעים ונעשים מעיין של מים חיים. לכן גם אם עצירת הגשמים עצמה היא הגורמת להפסקת נביעת המים, מ"מ המים כשרים (חזו"א יג,יד)
שיטת רבי יהודה
שנינו במשנה, שרַבִּי יְהוּדָה פוֹסֵל.
לדעת התפא"י, רבי יהודה פוסל גם אם מכזבים (פעם בשבע שנים) מחמת סיבה ידועה. אבל מודה רבי יהודה שאם מכזבים לעיתים רחוקות, יותר מאחת לשבע שנים, שהם כשרים.
המשנה אחרונה מפרש להיפך: רבי יהודה סובר שמים המכזבים פסולים אפילו אם הם מכזבים מחמת סיבה ידועה, וכל שכן אם הם מכזבים מחמת סיבה שאינה ידועה שהם פסולים אפילו אם הם מכזבים אחת לחמישים שנה או יותר. ועי' גם תוספתא ט,א וחסדי דוד שם.
מעין שמימיו מתרבים ומתמעטים
כ' הרמב"ם, היו מימיהן פעמים מרובין ופעמים מועטין ואינן חרבין הרי אלו כשרים
מעין שיצא בתחילה
עוד כ' רמב"ם, ומעיין היוצא בתחלה כשר ואינו צריך לבדוק שמא יכזב. (תוספתא ט,א)
מי ביצים
פרה ח,י: מֵי קַרְמְיוֹן וּמֵי פוּגָה, פְּסוּלִין, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מֵי בִצִּים.אין לפרש שהמדובר באגמים של "ביצות", שהרי בגמ' ב"ב מבואר שהם נהרות ממים נובעים (תוס' סנהד' ה: עי"ש ברמ"ה ופיה"מ). אלא הכוונה שהם מעורבבים בעפר וטיט. והעפר והטיט חוצצים בין המים לכלי, ובעינן מים חיים "אל כלי" וליכא (תוס' סנהדרין וב"ב בשם ר"ת וכ"כ הר"ש והרא"ש). [וכוונת המשנה שהם "כמו" מים של ביצות, שהם עכורים]
פירוש אחר כ' התוס' בב"ב, שהם אכן נהרות הנובעים, אבל מימיהם מתערבים במי אגמים וביצות שעוברים בהם, והם פסולים לחטאת משום שהמים אינם זורמים במרוצה מחמת העפר והטיט, ואין זה "מים חיים"
לפי הפי' הראשון מי קרמיון ופוגה הם מים חיים ואינם פסולים אלא למי חטאת משום חציצה, אבל הם כשרים לזב ולמצורע (שו"ת עין יצחק א יו"ד כ,ח ע"פ תוס' בכורות נו ע"א ד"ה אין וחזו"א מקוואות תניינא א,ו)
ולפי הפי' השני מי קרמיון ומי פוגה איינם מים חיים, ופסולים גם לטבילת זב ולטהרת מצורע. (שו"ת עין יצחק אות ט חזו"א מקוואות תניינא א,ו)
הרמב"ם מפרש שמי ביצים הינו מים המתמצים ואינם נובעים. וטעם פיסולם משום שיש לחוש בהם למי תערובות. וכך כוונת המשנה, מים המתמצים, כגון מי קרמיון ומי פיגא, וכל שכן מים שידוע שהם מי תערובות, כגון מי הירדן ומי הירמוך, הרי אלו פסולים.
[קרמיון ופוגה הם נהרות של א"י[12] עי' ב"ב עד ע"ב, "ועל נהרות יכוננה", אלו ד' נהרות שמקיפים את א"י: ירדן ירמוך קרמיון ופוגה[13] (בגמ', פיגה) (ר"ש)]
מי תערובות
פרה ח,י: מֵי הַיַּרְדֵּן וּמֵי יַרְמוּךְ[14], פְּסוּלִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מֵי תַעֲרֹבוֹת.מי הירדן ומי הירמוך מקורם במי מעיינות, אבל כיון שמתערבים בהם נחלים פסולים, אין מימיהם כשרים לדברים הצריכים מים חיים.
מי תערובות פסולים אפילו אם המעיין הפסול הוא מיעוט ביחס למעיין הכשר.
ואע"פ שאם נפלו מים שאובים או מי גשמים למעיים הם בטלים ברוב ונעשים חלק מהמעיין עצמו (עי' מקוואות ה,ה וראב"ד פרה בהלכה י), מכל מקום כשמתערב 'מעיין' פסול (שיש לו חשיבות) אין הולכים אחר הרוב, וכל המים פסולים למי חטאת (חזו"א אבל עי' תפא"י בועז ז ועי' ערוה"ש סב,יז)
בתוספות בכורות נו. מבואר שהירדן והירמוך כשרים לטהרת מצורע ולטבילת זבים, ואינם פסולים אלא למי חטאת.
וצריך לומר שהתוספות סוברים שהירדן והירמוך הם "מי תערובות" לא של נהרות הפסולים לגמרי, אלא שמתערבים בהם מי ביצים, שאינם פסולים אלא למי חטאת משום חציצה, אך הם כשרים לטהרת מצורע ולטבילת זבים (עי' עין יצחק א, יו"ד כ,ח)
אלו הן מי תערובות
תנן, וְאֵלוּ הֵן מֵי תַעֲרֹבוֹת, אֶחָד כָּשֵׁר וְאֶחָד פָּסוּל, שֶׁנִּתְעָרְבוּ.
מים פסולים: כגון מי ים (עי' משנה ח) מי גשמים או מים מוכים (מלוחים או פושרים) או מים מכזבים (עי' משנה ט) (עי' חזו"א יג,טז)
נהר או מעיין הכשר לקידוש שהתערב בפסול לקידוש, הרי זה פסול ממקום התערובת ולמטה [אבל למעלה ממקום התערובת כשר, אחרת אין לך נהר או נחל כשר, שהרי כל הנחלים הולכים אל הים, והים הרי הוא פסול כמ"ש במשנה ח. חזו"א יג,יח עי' בועז ו]
שְׁנֵיהֶן כְּשֵׁרִין וְנִתְעָרְבוּ, כְּשֵׁרִין. רַבִּי יְהוּדָה פוֹסֵל.
טעמו של רבי יהודה משום שהוא גוזר על תערובת שני נהרות או שני מעיינות כשרים משום תערובת שני נהרות שאחד מהם פסול.
בתוספתא ט,א מבואר שרבי יהודה אסר רק מי תערובות של נהרות או מעיינות שנתערבו זה בזה, אבל הוא מודה שמותר למלאות חבית ממעין אחד וחבית ממעין אחר ולתת אותן בשוקת אחת ולקדש בהם את אפר הפרה (הובא בר"ש)
שאר נהרות
מהמשנה משמע שרק ארבעת הנהרות המנויים פסולים לחטאת, אבל שאר הנהרות כשרים, שהם מי מעיינות נובעים.אבל אין הדברים פשוטים, שכן במסכת נדרים מ ע"א-ע"ב נחלקו לגבי נהר פרת (ושאר נהרות. ר"ש) בזמן שמימיו מתרבים וגואים בזמן הגשמים. לדעה אחת המים פסולים לטבילה שמא ירבו מי הגשמים על הזוחלים הנובעים. ויחשב הנהר למקווה, ואינו מטהר בזוחלין.
לדעה אחרת הנהר מתרבה בעיקר ממעיינותיו הנובעים בקרקע, ולא ממימי גשמים (עי' תענית כה:) ולדעה זו אכן כל הנהרות חוץ מהנזכרים במשנתנו כשרים בכל ימות השנה למים חיים ולטבילת טמאים. אפילו כשאנו רואים שהתרבו מימיהם מחמת ירידת הגשמים. אבל לדעה א' כל הנהרות כשרים רק בתשרי קודם עונת הגשמים, אבל בשאר ימות השנה אנו חוששים שמא רבו הנוטפים והם אינם כשריים לטבילה ולמים חיים (ר"ש אבל עי' ר"ן שם ע"ב ד"ה אלא פרת)
על פי זה מקשה הר"ש (עי' תוס' שבת סה: ובכורות נה: נו.) כיצד אפשר למצוא בשאר ימות השנה מים כשרים לחטאת, למצורע ולזב? ומתרץ שניתן להשתמש במעיין באופן שידוע לנו שלא מתקבצים בו מי גשמים: כגון מעיין מכוסה או באר מים חיים (עי' בועז ז וחזו"א יג,יז)
וראה בדברי הרמב"ם בהל' א' שממלאים מי חטאת מהנהרות המושכין. ובהל' י' שכ' על פי התוספתא שכל הנהרות פסולים (ורק מעיינות כשרים) ובמש"כ בכסף משנה, ובמרכבת המשנה (שלא הכשיר רמב"ם בהל' א אלא נהר "הנובע ממעין") ובספר טעם ודעת בבה"ל.
מים שנשתנו
תנן בפרה ח,יא: הַמַּיִם שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ וְשִׁנּוּיָן מֵחֲמַת עַצְמָן, כְּשֵׁרִין.מי מעיין שחל שינוי במראם או בטעמם, אם השינוי נעשה מחמת עצמם, דהיינו מחמת האויר וכדומה, אין זה נחשב לשינוי והמים כשרים למים חיים (תפא"י) אבל אם השינוי נגרם מחמת דבר אחר שהתערב בהם, כדון מי צבע וכדו', אע"פ שלעניין מקווה שינוי כזה שאין בו ממשות אינו פוסלו (עי' מקוואות ז,ג באיזה אופן מדובר) מ"מ לעניין מים חיים הם פסולים, שכיון שהשינוי הוא קלקול למים, שוב אינם נקראים "מים חיים", שמשמעו מים בריאים וטובים (משנ"א עי' תוספתא ט,ז הובאה בר"ש ט,ה וע"ע חזו"א יג,יא)
מקווה שלם של מ' סאה שנפל בו דבר שמשנה את מראיתו, כגון יין, נפסל לטבילה, ואם אין בו ממשות של גוף הדבר שמשנה את מראהו, כגון מי צבע, או מי הדחת כלים, הרי זה כשר (עי' מקוות ז,ג ויו"ד רא,כה)
אבל לגבי מעיין, שום שינוי מראה אינו פוסל בו, והוא תמיד כשר לטבילה (ראב"ד בבעלי הנפש שער המים יא, יו"ד רא,כח)
ודווקא לטבילה, אבל לעניין מים חיים, דינו של שינוי מראה במעיין חמור יותר מאשר במקווה, וכל נשתנו המים על ידי דבר אחר הרי הם פסולים לכל הדברים הצריכים מים חיים (משנ"א ועי' חזו"א יג,יא)
[שינוי מראה נוגע גם לנטילת ידים, עי' או"ח קס,א ומ"ב ב]
באר שנפל לתוכה חרסית
בְּאֵר שֶׁנָּפַל לְתוֹכָהּ חַרְסִית אוֹ אֲדָמָה, יַמְתִּין לָהּ עַד שֶׁתִּצַּל, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַמְתִּין.הרמב"ם מפרש שמדובר בשברי כלי חרס שנפלו לבאר והעלו חול ועפר מקרקע הבאר, והעכירו את המים. או שנפלה אדמה לבאר, והתערבה במימיו והעכירה אותם[15]
רבי ישמעאל סובר שצריך להמתין עד שישקעו החול והעפר ויחזרו המים להיות צלולים. משום שמים שהם עכורים בעפר ובחול דינם כמו מי ביצים (במשנה הקודמת) שהם פסולים למי חטאת, משום שבשעת מילוי המים, העפר והחול חוצצים בין המים לכלי, וכין כאן "מים חיים אל כלי" (תפא"י) אבל עי' חזו"א יג,יט.
ולדעת ר"ע גם כשהמים עכורים הם כשרים ואין צריך להמתין שיצטללו. ואינו דומה למי ביצים שהם פסולים מחמת הטיט והעפר שבהם שחוצצים בין המים והכלי, שחרסית ואדמה שהם שוקעים ויורדים מהר לשולי הכלי אין בהם משום חציצה. אבל מי ביצים שמטבעם הם מעורבים והעפר אינו יורד לעולם, יש בהם משום חציצה בשעת מילוי (תוי"ט כפי שביארו במשנ"א במ"י, אבל עי' בועז ח ועי' משנ"א כאן שכתב שכם רבי ישמעאל מודה שבדיעבד המים כשרים גם כשהם עכורים)
החזון איש יג,יט מפרש שהדיון במים עכורים מחמת חרסית ואדמה הוא לענין אם הם בכלל מים שנשתנה מראם: רבי ישמעאל סובר שמים עכורים הם בכלל מים שנשתנה מראם, ואינן מים חיים עד שתשקע עכירותם ויחזרו להיות צלולים. ור"ע חולק וסובר שהואיל והמים עומדים להיות צלולים אין זה שינוי מראה גמור והמים כשרים למים חיים (עי"ש ובועז ח)
והלכה כרבי עקיבה, שאינו צריך להמתין
אבל אם נפל לתןך הבאר שטף של מימי גשמים, צריך ימתין עד שתיצל (רמב"ם הלכה טו מהתוספתא), שהעכירות גדולה יותר (טעם ודעת אות קמג)
אמת המים הבאה מרחוק
בפרה ח,יא: אַמַּת הַמַּיִם הַבָּאָה מֵרָחוֹק, כְּשֵׁרָה, וּבִלְבַד שֶׁיִּשְׁמְרֶנָּה שֶׁלֹּא יַפְסִיקֶנָּה אָדָם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הֲרֵי הִיא בְחֶזְקַת מֻתֶּרֶת[16].אמת המים שבאה ממעיין, אפילו אם הוא במרחק רב, כל עוד המים נמשכים בלי הפסק הרי הם נחשבים מים חיים. אמנם סובר ת"ק שצריך לשמור שלא יבוא אדם להטות את המעין ולהפסיק זרימתו לאמת המים, שאם לא כן נמצא שהוא ממלא ממים שפסקה תחילתם מהמעיין והם פסולים (רמב"ם בהלכה טז תוי"ט).
ואילו רבי יהודה סובר שאין צריך לחשוש שמא פסקה זרימת מי המעיין מהאמה, ואין צריך לשמור שלא יפסיק אדם זרימתם, שאנו מעמידים מי אמת המים על חזקתם הראשונה שידוע לנו שהמים נמשכים מהמעין ללא הפסק (תפא"י)
והנה בדרך כלל הולכים אחרי חזקא דמעיקרא. אבל סובר ת"ק שלמי חטאת יש להחמיר יותר ולבדוק שאכל לא היה כל שינוי והפסק בזרימת המים.
אולם נראה שגם ת"ק אינו מחמיר אלא לכתחילה אבל בדיעבד שכבר שאב מים מאמת המים ולא שמר שלא יפסיקנה אדם מודה ת"ק המים כשרים למי חטאת. [ורבי יהודה חולק וסובר שאף לכתחילה יכול לסמוך על החזקה וא"צ שום שמירה (משנ"א חזו"א יד,ח)[17]]
[1] בדרך כלל אין דורשים למעט אישה ממה שכתבה תורה בלשון זכר, שהרי כל התורה נאמרה בלשון זכר (אלא אם כן נאמר במפורש לשון "איש"), אלא שכאן דורש רבי יהודה ממה ששינתה התורה את לשונה מלשון רבים "ולקחו" ללשון יחיד "ונתן", ללמד בכך שדווקא זכר כשר לקידוש ולא נקבה (תוספות ביומא)
[2] כלי חרס גדול שדולים בו יין מהבור כדי להעבירו לחביות (עי' טהרות י,ז ורש"י ע"ז עד:)
[3] רמב"ם בהלכה ג שו"ע קנט,ג
ואם היו מחזיקים רביעית יש מכשירים (מ"ב יב בשם טור וב"י שה"צ טו בשם חיי"א ועוד. ועי' כס"מ ברכות ו,א בד' סמ"ג. לנידון האם צריך ליחדם לתשמיש עי' מ"ב ושה"צ יג
ויש אומרים שכיון שהם שבר כלי פסולים אפילו מחזיקים רביעית (הכרעת המ"ב יב וכמג"א ועי' כס"מ בדעת רמב"ם)
מגופת חבית שהרחיבה מלמטה עד שמקבלת רביעית כשהיא יושבת לא מסומכת, דינה ככלי (קנט,ג ועי' מ"ב טו)
[4] רמב"ם בהלכה ב
[5] רמב"ם בהלכה ה.
והנה לשונו ז"ל, ואם לאו, הרי הן כמי שהקיף עטרה של טיט בסלע או על הארץ ומילא אותה מים שהן פסולין מפני שאינן בכלי.
ומשמע לכאו' שאם הקיף על כלי תלוש ממש היה כשר בכל ענין. ולא מובן למה. אבל הערוה"ש סא,יד כ' שלאו דווקא, אלא שלא מצוי שיעשו עטרה חלשה על גבי כלים.
[6] רמב"ם בהלכה ו (ונחלקו נו"ב וט"ז בדעת הרמב"ם: לנו"ב סמרטוט "פוסל" אפילו במוציא משקה, ולט"ז סמרטוט לא מעלה ולא מוריד: היה הנקב פחות מכונס משקה - כשר, ככונס משקה – פסול. עי' תוי"ט)
[7] רמב"ם מפרש, גת, ששם דורכים את הענבים. הר"ש כנראה לא רצה לפרש כן, כיון שבד"כ הוא כלי גדול ולא חפירה, ולכן פי' שהוא חפירה לפני הגת בו מקבלים את היין. אבל עי' כלאים ה,ד שהיו גיתות עשויות בקרקע.
[8] עי' תוי"ט שתמה על הר"ש שפי' רקק משל מים, שמשמעו שלולית מלאה רפש וטיט (עי' רע"ב שבת יא,ד) והרי מהכתובים נראה שגבים הם מקומות כינוס מים זכים (כמו, עשה הנחל הזה גבים)
[9] רמב"ם פרה ו,א,ט. ערוה"ש סב,ז-ח. וסתם ולא כתב שדווקא אם הפסיקו. אבל הערוה"ש ז הביא ד' הר"ש שדווקא בהפסיקו
ובענין מים שפינה ממעין למקווה והפסיקו האם הוי מעין או מקוה עי' שו"כ רא,י ש"ך שם ועי' ד"מ יד פרישה כא חזו"א תניינא ב,טו-אז אבל עי' רמב"ם מקוואות ט,ט ע"פ כס"מ וטור ע"פ ב"י
[10] ואכן דעת מרן רא,ה כמשמעות רמב"ם מקוואות ט,יב שכל הימים דמטהרים בזוחלים. ומ"ש כאן שהים הגדול כמקווה ואינו כמעיין היינו דווקא לענין טהרת זב מצורע וקידוש מי חטאת ולא לענין טהרה בזחילה.
לדעת הרמב"ם כל הימים כשרים לזבים ומצורעים ולמי חטאת אם היו באשבורן. אבל אם כן היו זוחלים גזרו עליהם חכמים אטו נהרות שהם פסולים. כמ"ש במשנה י בע"ה שיטת הרמב"ם.
והים הגדול פסול לשלושת אלו אפילו היו באשבורן. (רמב"ם פרה ע"פ כס"מ מקוואות, וערוה"ש סב, יב-יד שמה שאמר שהם פסולים לזב מצורע ומ"ח הוא דווקא בזוחלים אבל באשבורן כשרים.
מי מעיין כשרים אף בזוחלים. ולא גזרו עליהם אטו נהרות, משום שמימיהם מועטים ולא מחלף בנהרות. שהם פסולים.
[11] ומה שכתוב בר"ש ורע"ב פעם ביובל כנראה לאו דווקא. עי' תוי"ט ועי' משנ"א ולחם שמים
[12] לדעת התבואות הארץ (סט-ע) קרמיון הוא הקרוי בערבים "אל-באראדי" ופוגה הוא המעיין "פיג'י" לצפון כפר פיג'י. ואילו לדעת אדמת קודש (פא,א) שני נהרות אלו הם נהר פוגה (השני זורם לתוך הראשון ונחשבים אחד) ואילו קרמיון הוא נהר הליטאני או נהר הקאסאמיא.
[13] קרמיון הוא אמנה ופוגה הוא פרפר, שני הנהרות הסוריים המפורסמים, שליד דמשק (נזכרו במלכים ב ה,יב) (ערוך)
[14] נהר הירמוך הוא ממקורותיו העיקריים של הירדן. והוא זורם ממזרח למערב ונשפך לתוך הירדן מדרום לכינרת.
[15] המילה חרסית משנתנה לפי הענין והמקום. במקום אחר פירשו שחרסית היא טיט דק כמו חרס או חרסים כתושים. (רע"ב כלים ג,ז) ויש מי שפי' שחרסית היא מין אדמה שעושים ממנה כלי חרס (רע"ב מע"ש ה,א) אחרים מפרשים שהוא מין סיד שחופרים בקרקע (ר"ש בכלים בשם הערוך)
[16] ר"ש כ"י גורס "בחזקתה ומותרת" עי' משנ"א להבדל המשמעות בין הגרסאות.
[17] לגבי דינים אחרים מודה ת"ק שסומכים על החזקה אפי' לכתחילה עי' מקוואות ו,ח לענין מקרה דומה שכשרותו של מקווה נסמכת על חיבור למקווה רחוק יותר וע"ע משנ"א וחזו"א