דף סה קניני גזילה ב"ק סה:

בית מתתניק

משתמש רגיל
מרגליה בבי מדרשא היסוד הידוע, דה"והשיב" הוא רק בגדר 'עיכוב' לגזלן מלקנות ובלא"ה גזלן היה קונה את החפץ. ולכן קונה אחרי שינוי. ונתחבטו בזה טובי הלומדים מה הביאור בזה דגזלן היה קונה את החפץ הרי אינו שלו.
ולא מצאתי בזה דרך סלולה עד היום. אשמח להארת הדברים ע"י הרבנים שליט"א.
 

קפלן

משתמש רגיל
בית מתתניק אמר:
מרגליה בבי מדרשא היסוד הידוע, דה"והשיב" הוא רק בגדר 'עיכוב' לגזלן מלקנות ובלא"ה גזלן היה קונה את החפץ. ולכן קונה אחרי שינוי. ונתחבטו בזה טובי הלומדים מה הביאור בזה דגזלן היה קונה את החפץ הרי אינו שלו.
ולא מצאתי בזה דרך סלולה עד היום. אשמח להארת הדברים ע"י הרבנים שליט"א.
אכן ע"ז אפשר לומר, דנתקיים בנו מקרא שכתוב: לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע לדבר ה'. הצימאון בדורינו להבנת טעמי התורה, אפשר אולי, דהוא צימאון אינסופי, ישוטטו רבים ותרבה הדעת, ומינה ומינה יתקלס מלכא עילאה.
 
 

קפלן

משתמש רגיל
השאלה הגדולה בזה דנראה כביכול כניצחון הגזילה והרשע, שגזלן יקנה ויהיה בעלים על החפץ. ורק המצוה מעכבת. ומהו גדר העיכוב של 'המצוה'.
 

לימודי ה'

משתמש רגיל
כנראה שהתשובה לזה תלויה בסגנונות ההבנה השונים הקיימים. וכל בית מדרש לדרכו. מהרי"ל. מחשבה. מעגלי צדק. פוניבז'. חברון. חב"ד. סגנון מדעי פלוספי, שנתברכו בו מקצת מחכמי הפורום. וכמובן הסגנון היחודי של פותח האשכול דרך לימודו של ר' ברוך שליט"א. יועיל כל אחד לבאר לדרכו.
 

מן העידית

משתמש רשום
בס"ד:
מתני: אין הגונב אחר הגנב משלם  תשלומי כפל ולא הטובח ולא המוכר אחר הגנב משלם תשלומי ארבעה וחמשה                                                                                                                                                  ובגמ סט: וריו"ח דתנן אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל אמאי בשלמא לגנב ראשון לא משלם וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב אלא לבעלים נשלם אלא לאו ש"מ זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו.

א.                                                                                                                                                                                                                גנב שני נפוטרו בטענת בית האיש שמעשה לקיחת הגניבה היא אינו מרשותו של בעלים, ומשמע דהפקעת הברשותו היא כחלק מתוכנה של גזילה אולי כמעשה קנין, אמנם זה נצטרך לברר את תביעתנו לגנב שני, והא מה פעל חוץ מלעכב חפץ גנוב דבעה"ב, דהרי זה ודאי שאדם שמעכב חפץ חבירו ללא המעשה קנין דגזילה או כל צורתה ודיניה של הגנבה אינו בפרשת גניבה כלל, דבעלים תובע חסרונו ותורת בעלותו מתקיים הן בתביעתו תשלומי גניבה, ותחילת דברינו הוא במה שנבין שכעת השני מקיים חסרונו דבעלים וע"ז גופא נתבע חסרון בעלים שמתקיים בתפיסתו ונבין דצורת המעשה שיתבע ע"כ הוא מעשה נטילה אשר הוא נתבע מהבעלים על נטילה זו תשיבנו לי ואין לך רשות בממוני, ובלקיחה עבריינית זו הוא נתבע בתוכנו של מעשה המחסר, וקיום החיסרון הוא ע"י השני אמנם את המעשה אשר יתבע עליו השני הוא אינו מעשה המחסר אלא קיום חסרון התלוי במעשה שנתבענו ע"כ לולי מעשה גניבה מברשותו של בעלים.                                                                                  וכשנבוא לברר את דין התשלומים לבעלים שיש לו כבר את ממונו בחיוב של ראשון מציווי הוהשיב, אייה סיבת חיובו דשני הא בעלותו מעמידה לו את תביעת הממון מהראשון וכך היום מתקיימת בעלותו, שוב ליכא מקום כלל בממון זה לתבוע עוד תביעות אשר יכפילו את כח הממון שיש בידו, ואם תתפתל ותאמר דבכל בעלות איכא את העומד דזה שייך בבעלים אחד, אמנם בשלילה והוא העיכוב מהממון נלך דהוא שייך כלפי רבים ובגניבה הוא תובע זה גופא וזה יכול להתקיים כלפי שניהם, בדוק ותמצא, כי כל יחסינו הוא למה דעומד לבעלים ומה שנחייב הגנב בתשלומין הוא כסיבה ממה שעמד לבעלים ובזה הוא נסתר, ותוכן העבריינות הוא הוא מה שעומד לגנב ולא לבעלים.                                                         ומכ"ז נעמיד שתביעת הבעלים מהגנב אינו קיום בעלותו,  דנחזור ונשנה, דבעלותו זהו מה שעומד לו, ובגניבתו חידש זכות תביעה שהיא תקרב את בעלותו בממון שיעמוד לו ממון זה וזה הוא זכותו לתובעו אבל אין לו בו שהוא מאכילת בעלותו, ובזה עדיין לא נפטרנו איך נחדש ב' תביעות אשר כל אחת מהם מקיף בעלות גמורה,                                                                                                                              וידוע, דבכל גזילה יש בכוחה לחדש ב' תביעות מהגזלן אשר יקרבו לבעלים את ממונו, בתחילה הוא הממון בצורת מעשה הגניבה והוא הבעיין, או תשלומים דחפץ בדמים, ובפשטות תביעה זו מתקיימת דליכא לחפץ בעין, וזה גופא נבדוק , באיזה שעה יחולו ב' חיובים אלו, ונלך כסבי דאזלי אתיגרא, דלאמר דב' התביעות יחולו יחד, אינו נראה, דמדוע שלא יוכל לשלמו דמים מעיקרא כרצה מזה משלם ורצה מזה משלם, וזהו ודאי דהחיוב דמים מתקיים בתביעת התשלומין, לאחר הפקעת הבעיין זהו מופרך מפני שבאיתבר ממילא דמשלם כשעת הגזילה בדמים וכדי שיוכל להעמיד תמורה בדמים נצרכים אנו לתביעה מעיקרא אשר קיומה יהיה בתמורת הדמים, ולפוטרו באחריות כללית אשר תתחדש מיד במעשה הגניבה והיא אשר תתבע כ"ד בעיתו, קשה בפשטות דמה שמחייבו החפץ לא ישתלם בדמים ואם יספיק הדמים מה יחייבנו החפץ, ובכלל זהו ב' תכנים כשלעצמם וכשנבוחנם  זהו ב' דרגות בחיוב הגזילה[1], וגם את דרך זו שתובילנו לחיוב גנב שני משום שבירת הבעין והפסד מעלתו, איזה שומא נערכנו לו ודינו הוא, לשלם כערך הגניבה בכלל ולא כאיזה תשלום על מעלה ובתבא"ש חיובו יהא כשעת הגניבה, לולי זה, בתשלומי הראשון יקיים הוהשיב ושני לא הפסידו לבעלים כלום, ודמי תשלומי גניבת הראשון הוא דמי אונסי החפץ שנגנבו, ובדמי הראשון יצאנו ידי חובת השתלמות הבעין כלפי גניבתו.[2]

 ב.                                                     בשטמ"ק מביא הרא"ש קד:, ואע"ג דבפ"ק דערכין אמרינן דנזיקין מלוה הכתובה בתורה היא וכו', אבל גזלן הא דמשלם משום שנהנה הוא וזה מן הדין כשאר מלוה ע"פ שיש לו להחזיר מה שלווה, ולא חשיבא כמו מלוה הכתובה בתורה, עכ"ל.                                                                                                                   ויש שרצו ללכת בדברי הרא"ש, דודאי גזלן כל עוד החפץ קיים בידו הוא שייך במוגמר לבעלים ולכך נצטווה להחזירו חפץ השייך לבעליו, וחיוב הדמים חל מעיקרא לכשיאנס יצטרך לשלמו כשעת גניבתו,  וכבר טעון בזה האיבעיות שהעמסנו לעיל, ובפרט אם נאמר שהחפץ שייך לבעלים ומה שייך להעמיד תמורה מעיקרא לולי שעת האונס או השבירה דהפקעתו מהבעלים נעשה בשעת התא"ש, ולמה לא יהא כפיקדון שיוכל להקדישו,                                                                                                                               ונבאר את הדברים, דהנה בשעת הגזילה בהלכ' משפטי הממון הגזלן לא נתרבה בכלום ועדין החפץ של בעליו, הנאתו ממציאות השליטה בשו"א אין שייך בזה לשון של התרבות כי הלא זה שום תפיסה בחפץ וודאי גם לא כלפי הקניני גניבה שלא מעמידים כלום לגנב בתורת ריבוי ועל הנאתו המשפטית אין שום תוכן לחייבו, ובפרט שאין שום תוכן לחייב אדם על שבידו ממון חבירו לולי חסרונו דבעליו איזה טענה יטען לו על התרבותו, וכל מה שיצטרך הוא חסרונו דבעלים, וא"ת דנחייב את הגזלן על הא גופא חסרונו דבעלים, זהו פרשת נזיקין הכתובה בתורה חסרון הבעלים בפעולת המעשה,                                        ומה שהתחדש בפרשת גניבה יתכן אם נדגיש בלשון הרא"ש אבל גזלן הא דמשלם "משום שנהנה הוא",                                 ולשון זו תקרב את הדברים לתוכן חיובו דנהנה, וצורת הדברים תתפרש באם ננקוט את סדר הדברים, דעל חסרון לחוד והנאה לחוד לא יחויב, אמנם שגזלן לקח החפץ לקח לידו ממון אשר יקוים בידו כבעלים לשימוש כל ההנאות שיחפוץ וקיום שימושיו הוא ע"י חסרון הבעלים זהו פרשה חדשה, דאע"פ דשיעור הנאותיו ושיעור החסרון אינם עומדות זו כלפי זו, אבל כשנצטרך את חיסרון הבעלים והנאות הגזלן נאמר: דקיום חסרונו דבעלים הוא ע"י שימושיו דגזלן בהנאתו מהממון מחסר לבעלים, ולכך ישלם כשעת הגזילה, וכשנאנס זהו עצמו יעמוד כשימוש אשר נדונו כבר בשעת גזילה כקיום כל חסרון הבעלים בתמורה להתקבלותו דגנב.                                                                                                                     ופירכת מהלך זה יתלה בחוסר ביאורו, דאי חסרונו דבעלים לחוד והתקבלותו דגנב לא יהני לחייבו, צירוף הדברים יצטרך לתת טעם באופן דנקבלו, והלכה פסוקה היא                  (חו"מ, שס"ג) שאינו חייב לשלם כלום על השימושים, וזהו גם אם נתלה את שימושיו כקיום חסרונו, והא גופא למדנו דאינו שייך בחיובי הגזלן, ומה בכך אשר יתן תוקף חדש לשם "השימושים" אשר פטרנוהו עליו כבר, אבל זאת הצבענו בדברי הרא"ש דפרשת תשלומי גזילה הוי כמלוה שאינה כתובה בתורה, וכלשון התוס' בכתובות נו. דסברא הוא שיש לו לשלם מה שלוה ממנו, ונשים ליבנו אשר לא נהיה מהמורים היתר לעצמם לאחוז בה בלא משפט, והתורה כתבה והשיב את הגזילה, אשר בפרשת גזילה יוכרח תוכן השבה אשר נצרכנו לריבוי הפסוק חוץ מפרשת תשלומי גזילה, והוא יתקיים כמלוה הכתובה בתורה.

ג.                                                  

  והנה זאת ידענו, דכל תוכן תשלומים אשר יהיו הם כנגד שיעור מעשה מסוים, בשיעור התורה אף קנס מקוים בשיעור ממון מסוים אשר יעמוד כנגד סיבת חיובו בקיומו, ויש אשר נצטרך לחידושא דקרא ויש אשר נבינו כענין משפטי אשר הוא במשפטי תורותינו הק' שלמדנו בה צירופי דינין והלכות אשר הם יורונו בהלכ' הממון הצדק והיושר[3], פרשת תשלומי גזילה תבוא כמשפט אשר לא נצרכנו בה לימוד מסוים,  והכללים בידינו הם: אשר כל חיוב שנתבע מהאדם יבוא כתמורה להתקבלותו, פרשת מכירה וקנינים הם בהסכמתו ודעתו וקציצת התמורה היא זאת שתעמיד המקח, ופרשת גזילה תחייב כמקח בע"כ של בעלים, אשר בהיות הגזלן לקח אצלו ממון יחויב להעמיד כנג"ז תמורה דדמים[4], הממון בצורתו כחפץ הוא ברגשות הבעלים אשר כך עמד לו הממון, ומה שבידינו הוא ממון הלקוח שיחייב תמורה מהגזלן ויחויב בשעת גזילתו דמים, ונצרף לכך, דכשאמרה תורה והשיב את הגזילה כעיין שגזל יחזיר להחזיר החפץ כשהוא בעין, והוא, דחיוב התמורה שהוא מצווה עליה תקויים במיטבה בחפץ שלקח, בדברים ששכלינו משיג בהם, דהתוכן החדש שנוסף כמלוה הכתובה בתורה הוא חובת הגזלן להעמיד כמה שפחות קיום לגזילה, הכל בכללי התמורה, אבל ציווי התורה הוא להחזיר התמורה בחפץ שנגזל וכך יקרב לנגזל את ממונו העשוק ממנו[5], ונזכור, דהוא מלווה הכתובה בתורה[6].  

ומעתה נמצא מסילה לעלות בה, דבאיתבר ממילא משלם כשעת הגזילה דבאמת חיוב הדמים יחול מעיקרא כשעת הגזילה שאז קיבל הממון אשר יחייבנו בתשלומין, ובציווי הוהשיב יקיים את תמורתו בחפץ כשהוא בעיין וכשאיתבר יחזור לחיובו הראשון בדמים, אמנם בתבא"ש חיובו כמעכשיו, כשנצטווה לקיים לנגזל את תמורתו בחפץ כעיין שגזל יחזיר, נתפס בזכות זו כח דהנגזל אשר יוכל לתובעו מהגזלן תעמיד לי את ממוני והשיבהו לי כעין שגזלת "החפץ", וכשתבא"ש בהוקרה ע"ז גופא הגזלן נתבע שלם תמורתן ותחויב על שבירת זכותו דוהשיב כעין שגזל[7],    ונתבונן, דכשמשלם כשעת התבא"ש יש בזה צירוף של ב' מחייבים, הראשון הוא תמורת הממון שקיבל והוא מלווה שאינה כתובה בתורה, והמחייב השני הוא התוספת שאינו מחייב משפטי אלא תוכן כשלעצמו שהוא יתפרש בחיוב ממוני ככל שהוקר החפץ כמלוה הכתובה בתורה,

                                                הא לך לשון הרא"ש, קרן כעין שגנב מילתא דפשיטא היא דאילו איתברא ממילא על כרחך משלם ארבע, דבשעת שבירתה לאו מידי קעביד, ואפי' איתבר בפשיעה דגזלן לא מקבל עליו שמירתה ואשעת גזילה קמחייבת ליה וההיא שעתא הויא שויא ארבע, וכ"ש אי תברא או שתייה היה משלם דאם לא כן מצינו חוטא נשכר,                                                        ונשים לב, לסוף לשונו את חששו דא"כ מצינו חוטא נשכר, וסגנון זה ילמדנו דהיחס לוהשיב הוא תוכן של בירור זכויות, דהיה יתכן דא"א לתפוס את החבל בשני ראשין דבהוקרה ישלם כדהשתא מדין הוהשיב ובזולא שהוהשיב תובע זוזא חיובו יהא כשעת הגזילה, ובדברי הרא"ש מצאנו דחיוב הוהשיב הוא כזכות לנגזל שיבוטל לו גזילתו, ובזולא עד כמה ונקיים הוהשיב בדמים לא יתקיים תוכן הציווי, וודאי שלא נזכה לחוטא את התמורה לכה"פ.

והיה העקוב למישור, לכשנבין את תוכן חיובו דגזלן שני בגונב אחר הגנב דנחבטנו האיך נקיים חיובו לבעלים לולי המיעוט דוגונב מבית האיש, בעוד דממון הגזול מהבעלים קיים לו בחיובו של גנב ראשון, דגנב ראשון ודאי יחויב מכח מעשה גניבה שפעל, ובגנב שני יתחדש לנו בחידוש גדול שע"ז יוחד הדין במשנתינו, שחיובו הוא על שבירת הבעיין והוא תוכן נוסף בחיובי הגזילה אשר לבעלים יש כח לתבוע זאת השיבהו לי כעין שגזל וכשביטל לו זכות זו יחויב לשלם לו כמה ששוה עתה, דין הוהשיב הוא זיכוי הנגזל לקבל חפץ כצורתו, וע"ז יתבע השני הקרן דגזילה קרן דכעיין שגנב מלבד חיוב הראשון את תמורת התקבלותו, והבעלים יקבל לידו את זכותו לתבוע שניהם בחוסר סתירה בין חיוב ראשון דשני,

[גדר המחייבים בלשון קצרה: חיוב גנב ראשון הוא כמלוה שאינה כתובה בתורה, חיובו דגזלן שני כל תוכנו הוא מלוה הכתובה בתורה, והשיב את הגזילה אשר גזל.}

ד.

קול אומר קרא, דדרך זו תתכן לרב דגזלן קונה את הגזילה ונעשה מקח בע"כ, ועליה השלם כל הצעת הסוגייה. אבל לרבה כי אוקמיה רחמנא ברשותיה לענין אונסין אוקמיה ואין לגזלן בה שום קנין, איך נבין דיחול חיוב הדמים מעיקרא וכל שאר פרקי המסילה, וודאי מחויבים אנו להציע ביאור במחלוקתם אשר היא נוגעת בשורשי הסוגיה, אפשר ויפציע עלינו אור חדש אשר יתגלה בסוגיה דסנהדרין ע"ב., ויתקיים לנו בדרביה מיניה.    

 

                     ב

 א.                                                           בסנהדרין עב., אמר רב הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור מאי טעמא בדמים קנינהו, אמר רבא מסתברא מילתא דרב בששיבר דליתנהו וכו' ולא היא כי אוקמיה רחמנא ברשותיה לענין אונסין אבל לענין מקנא ברשותיה דמרייהו קיימי מידי דהוה השואל.  ופי' רש"י: אם קיימין הן אצלו והוא היה בא לעכבו ולומר דמים אני מחזיר לך לא קני ומהדר להו בעינייהו דכתיב והשיב את הגזילה והאי דכי נאנסו מחזיר דמים ולא מצי אמר ליה נאנסו ומיפטר משום דלא גרע גזלן משואל דמשום דכל הנאה שלו אוקמינה רחמנא ברשותיה לשלומי אם נאנס דכל כמה דקיימא הדרא בעיניה הא נמי כל הנאה שלו ומיחייב לשלומי.                                                                               רב ורבא נחלקו האם יפטר בטענת קלב"מ וטענותיהם הוא בגדר קניני הגניבה, ותוכ"ד נסלק מלפנינינו צד מחשבה לומר אשר בפטור קלב"מ יפטר מחיובו המשפטי, כגון חוב וגזילה אשר תביעתו הוא אינו בגזירת מלך אלא מעסקי מעשה עצמו, וזהו מופרך מסברא דעונש מיתה יכפר על דבר שאינו טעון כפרה, אלא כל תוכנו הוא חיוב משפטי בדיני הממונות יהיה אשר יהיה ע"ד שיעבודו בשיעבוד הגוף או בממונו, ומכאן נלך להבין את מה שנחלקו בגדרי המשפטים דקניני הגזילה אשר יתקימו או בפטור או בחיוב לאחר טענת הקלב"מ, בפשטות רב ורבא נחלקו ביש קנין בחפץ הגזול או דאוקמיה רחמנא ברשותיה, וחלוקת הדעות הוא דאי ענינו אוקמיה ברשותיה שוב חיוב אונסין יתחדש ויגזר מכח אוקימתיה זו.

ב.                                                                              לפום ריהטא, בעלותו דאדם תעמוד לו כאשר יש לו את הממון בידו וזהו כל ענינו אשר בהיות אצלו הממון לו הוא שייך ועומד לו ביכולת התקבלותו ממנו ככל שיחפוץ, בהלכ' הקנינים נאמר אשר חפץ שעומד לאדם ונמצא אצלו הממון שוב יעמוד לו בצורה הכי תקינה שאחרים לא יוכלו לקחת ממנו הממון, אשר כל מה שיש לו דינא זה הוא אינו לקיים הממון אצלו אלא כהרחקה משלילת מצב זה, וגזלן שלקח חפץ מבעליו שוב החפץ נמצא תחת ידו מתנהג בו היום כבעלים שזהו אמיתיות תוכן הבעלים דאין א"ז לבעלים דלבעלים יש קנין ואם אינו בעלים {הנגזל} מאי יהני ליה קניניה, וכל מה דקיים בידו הוא את שהחפץ שנמצא אצל הגזלן היה שלו יום אתמול וזה נלקח ממנו שלא כדין, אמנם בהלכ' הבעלות אין בידו כח להחזירו, וזה וודאי שהגזלן יחויב בתמורת ממון הן בדמים והן בחפץ כמקח שנעשה בע"כ של בעלים, אבל בחפץ עצמו לנגזל אין בו שום תפיסה, ושמו של קנין זה יקרא: קנין ע"י גזילה[8].

 וכשאמרה תורה וציוותה דישיב את הגזילה, דכשהחפץ בעיין יצטרך הגזלן להחזירו לנגזל שוב התורה נתנה לנגזל תפיסת יד בחפץ, וקודם שנבאר דברינו ניתנה ראש לדון במה שדנו לעייל, דזה וודאי דבעלות האדם בחפץ הוא על חפץ כזה ולא רק על ערך ממונו,  ויש שביקשו, דהא בעלות פי' שיעמוד לבעלים ומנוע מהעולם, וא"כ יבקשו לקיים את בעלות האדם בערך ממונו, וזה וודאי אינו,   דהא ערך הממון וודאי ישתווה כלפי העולם אמנם בעלותו היא זאת שתעמוד לו ושלילת העולם מחפצו הוא ממה שיעמוד לו, וערך הממון הוא בחלופי וקיום העולם בתמורה לחפץ שלו, ולכך בשעה שאינה עומדת לו אין בו שום בעלות וכמו דביארנו דהערך הממוני אשר יוכל לקיימו כמקח יתבע תמורה, ובחפץ עצמו אשר לאחר דנאמר בתורה והשיב את הגזילה, נח' רב ורבא מה תוכן תפיסה זו אשר יקוים לנגזל כהשבת חפצו, דלרב יתכן והנוסח בזה הוא, דיש א"ז לבעלים בחיוב השבה דגזלן והיינו, אשר לנגזל יש יד בגופו של ממון ע"י חיוב השבה דגברא והיא תפיסה בגוף הממון אשר מקוימת בחובת גברא, ולרבה זהו בגופו של ממון, ממון הגזול ממנו הוא כח לנגזל ותפיסה בממון זה אשר יצטרך להתקיים בו והשיב דגזלן וזהו זכותו בעצם הממון וקיים לן כדין משפטי אשר אמרה תורה, וזה אינו סתירה לבעלות דגזלן וקיום קנינו הוא בזה גופא אשר יהיה לו החפץ הגזול ביד דגזילה, שהתורה ביקשה שישיב הגזלן את הגזילה, וממילא יתכן דלרב דכל חובת השבה הוא חובה דגברא הגם אשר תעמוד לנגזל בזה יד ממוני שוב בחיובו דמיתה יפטר בקלב"מ אשר הוא גזירת מלך, אמנם לרבה אשר גדר תפיסתו דנגזל בממון זה הוא כעסקי מעשה עצמו כחוב אשר יתבע את החזרת החפץ אין שייך בזה קלב"מ, דכדהזכרנו דקלב"מ לא יוכל להתקיים לעולם בהלכ' המשפטים וגם במקום דהתורה הרחיבה המשפט להחזרת החפץ לנגזל וקיימה בידו תפיסה בממון עד כמה דהוא לא מסתיים כתוכן דחובת גברא לא ישייך בזה פטור דקלב"מ.

ג.

והנה בתוס' בכתובות לא:, הגדירו את מעשה הקנין אשר יוכל לעשותו ברה"ר, "דהא דקאמר דקני היינו לענין להתחייב באונסין אבל אינו קונה שיהיה שלו לגמרי", ומשמע בדברי התוס' דהקנין דגזילה הוא רק לתוכן מסויים ולא כקניין רגיל אשר יחלקו רב ורבא מה יש לו לאחר הוהשיב, עד כמה דהמעשה קנין יוכל להעשות ברה"ר, ושמא נאמר דלא יתכן שהגזלן ידרוש את החפץ כממונו מחד גיסא ומאידך גיסא יתבע את הגזלן כיש לו את החפץ, וא"כ בשעת תביעתו מן הגזלן הוא מקנה לו החפץ להיפרע ממנו לכשיאנס, הוא דחוק מאוד ובשביל יכולת דנגזל לתובעו לגזלן כיש לו החפץ לעניין אונסין יצטרך הקנאה קודם האונס וא"כ הגזלן יוכל לחייבו דמים מעיקרא והרי שנינו דכעיין שגזל יחזיר, וגם אנו נקשה לרבה דביארנו דלגזלן יש קנין גמור, דעד כמה דחובת השבה דגזלן תעמיד לו לנגזל בגוף הממון תפיסה שוב האיך נקיים קנינו, הגה בעצמך דיש לו את החפץ והוא נתבע להשיבו, וא"א לומר דמה דיש לגזלן החפץ אינו כסתירה ליד הנגזל לולי זאת דלרב הוא חובת דגברא, אלא דתפיסתו בחפץ הא מה שמחיוב להשיב לו ולא כיש לו, דבציווי הוהשיב כדין משפטי הוא תופס אצל הגזלן וכיום אין לו בו שום תוכן בעלות עד כמה דהממון מוכרח לשוב, וזהו סתירה מוכרחת אצל הגזלן בעצמו בתכני הדברים דבקנין הגזלן גופא יש לבעלים תורת נגזל,                                          ולכך נראה, דודאי לרב קונה את החפץ מעיקרא וחיובו הוא להעמיד כנגד קבלת הממון בתמורה לכך ובציווי הוהשיב הוא כחובת גברא אשר תתן לנגזל יד גזילה ותפיסה בממון כקיום חובת הגזלן, ורבה לא חלק עליו בכך דלולי הוהשיב יתקיים קנינו, אמנם נחלקו לאחר ציווי הוהשיב דלרב הקנין במקומו עומד ומחויב להשיב ועל ידו זכות הנגזל והוא בחובת הגברא ולרבה לא יהיה קיים פה קניין כלל כדביארנו דהוא נסתר לגמרי[9], אמנם הכי אוקמיה רחמנא ברשותיה לענין אונסין הוא צ"ב מהו האוקמיה ברשותיה בפשוטו לענין אונסין האיך יתכן לקנות חפץ למסוים ורק כדבר המחייבו וצריך לפשפש בה כדי למצוא בה טעם,

ונרצה להעמיד בזה הנוסח : דאוקמיה רחמנא "ברשותיה", אשר בשעת האונס יקוים המקח דשעת הגזילה, ומקודם דנבין נכנס במקצת כמראי מקומות בתוכן פטור האונס, כדברי הגמ' מידי דהוה השואל.                                                                                        

 

                    ג

 

א.

גמ': ולא היא כי אוקמינא רחמנא ברשותיה לענין אונסין אבל לענין מיקנא ברשותיה דמרייהו קיימי מידי דהוה השואל.                                                                                                                                             ופי' רש"י: והאי דכי נאנסו מחזיר דמים ולא מצי אמר להו נאנסו ומיפטר משום דלא גרע גזלן משואל דמשום דכל הנאה שלו אוקמינהו רחמנא ברשותו לשלומי אם נאנס דכל כמה דקיימא הדרא בעינא הא נמי כל הנאה שלו ומיחייב לשלומי.                                                                                                                    וברש"י לפנ"כ כתב, דלא מצי למימר ליה נאנסו דאשכחן בשומרים דחייבן הכתוב לישבע אם לא שלח ידו במלאכת רעהו וכו'.. ,ומשמע דמקור חיוב אונסין בגזלן ילפינן משליחות יד, ויתכן דאה"נ לימודו מצינו בשליחות יד, ורש"י ממשיך דלא גרע משואל ויש בו אותו תוכן שיתקיים על ידו חיוב אונסין.

והנה צריך להבין, מהו המחייב דכל הנאה שלו ומה בכך שאם יאנס החפץ יחויב, דממ"נ אם החפץ שייך לבעליו מה אכפ"ל דהשואל והן הגזלן נהנה מהחפץ ואפי' ברמה דכל הנאה שלו הלא אם מת לבעליו מתו, ואם נאמר דהוא שייך לגזלן מה התוכן דהנאה שנייחס אותו בפרטות לגזלן הא הוי שלו ומדוע אוקמינהו רחמנא ברשותיה אך לענין אונסין, ועוד יש להרחיב בהבנת הדברים כצריך ביאור, ונעמוד בזה.

ב. ברמב"ן בב"מ מג., וז"ל, הא דאמרינן איתבר ממילא משלם זוזא משום דהשתא לא עביד ליה ולא מידי, אני תמה כיון דאמרינן דכי איתיה הדרא בעיניה ורחמנא חייביה לגזלן באונסין אמאי לא מיחייב באונסין כדהשתא, וכדאמרינן נמי בעלמא {סנהדרין עב.} נהי דאוקמינהו רחמנא ברשותי' לענין אונסין לענין מיקנא מי אוקמינהו ברשותיה, והלכך כי אייקר וודאי ברשותיה דמריה אייקר, ותברא דממילא נמי איהו מחייב עלה דהא חייב באונסין כשואל אטו שואל כי האי גוונא מי לא משלם ארבעה.                                           וי"ל, דשאני שואל דמשעת משיכה חייב במזונותיה ולא מיחייב באונסין עד שעת שבורה ומתה וברשותיה דמאריה היא למכירה וק"ו להקדש, אבל גזילה כיון דמשעת משיכה מיחייב באונסיה ונפקא נמי מרשות בעלים למכירה והקדש לא מחייבינן ליה באונסיה אלא כשעת משיכה דגזילה כשעת שבורה ומתה דשאלה דההיא שעתא חל עליה חיוב, עכ"ל.

והנה היה מקום לומר דהחילוק בין גזלן ושואל, דבגזילה מיד בלקיחה הוא מפקיע את החפץ מבעליו, ובשואל כל עוד דהחפץ בעיין הוא עומד לבעליו, ולכשיאנס הוא יופקע ממנו ולכך בשואל הוא ישלם כשעת האונס משא"כ בגזלן, ולכא' אין מקום לחילוק זה דאם אמרת דכל עוד החפץ קיים לשואל זהו של בעליו אז גם במיתתה ימות לבעלים, וע"כ דכבר בחייה יש עליו תביעת החזרתה לבעליה, וגדר חיוב האונס הוא לא על שלא החזירה באונסה, ואין נראה שיתחייב על עצם האונס,                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                       אונס רחמנא פטריה, ויש שרצו באמת דמזלו גרם דברשותו מתה [10] , ולפי"ז החיוב הוא על עצם האונס והאוקמיניה רחמנא ברשותיה הוא היכת"מ לכך שמזלו גרם, ואין נראה כמו שכתבנו לעיל, ובכלל, לפי"ז איכא לחיוב חדש של אונסין, ובדין דכל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה יפקיע חיוב זה[11],

ג.

ויתכן לחלק בין שואל לגזלן, דשואל בנטילתו החפץ ענינו, דהחפץ נטול אצלו בתורת שאלה, ופי' חפץ שצריך לחזור לבעליו ועומד לו כעת לשימושיו, הפקעת תוכן השאלה היא בעת אונס החפץ וכל עוד דהחפץ נמצא אצל השואל, אין שום תוכן של חיובים וזהו מתקיים במה דהבעלים יכולים למכור ולהקדיש החפץ דאין מניעה ממונית שתמנע זאת מהבעלים אבל בגזילה תיכף בגזילתו יחד עם זאת שאינו יכול להקדיש ולמכור החפץ הוא נתבע על החפץ בעצמו תביעת ממון אשר במשפט הוא נתבע כנגד מה שלקח ליקוחי החפץ והן אמנם שכל עוד שהחפץ אצלו הוא מחויב להחזירו, אבל תביעתו את החפץ כל ימי גזילתו הוא בתורת חיובי ממון, משא"כ בשאלה כל ימי שאילתו הוא צריך להחזיר חפץ השאול אצלו, ורק כשנאנס מתחדש חיוב ממון שיצטרך להחזיר החפץ, והנה עם נעמוד כאן יקשה לנו, דהרי גם באונס הוא נתבע על נטילה ראשונה ואם כל החיוב הוא כשיאנס מה תוכן יש בנטילתו מלכתחילה ומה הוא סיבת חיובו בנטילה זו ואיזה תוקף יש לו בכך, ובכלל, הרי א"א לחלק את חיוביו, דעד כמה שזכותו של בעלים לתבוע השבת החפץ אז אין קיום לחיוב דמים, והחיוב דמים מוכרח להיגזר מביטול ההשבה, וא"כ מדוע בגזלן שלא יתחייב כשעת האונס כתבא"ש עד כמה שהחיוב דמים חל רק בשעת האונס, ואיזה חילוק נמצא בין השואל לגזלן אשר בשניהם חיובו הוא בשעת אונסו של חפץ.

וע"כ נלך בעוד קצת, ובזה נבאר דברי הרמב"ן בחילוקו על שעת החיוב דשואל וגזלן, דגדר חיוב האונס הוא דכל הנאה שלו, דבשואל כל הנאה שלו הוא שם החיוב ובגזלן הכל הנאה שלו הוא מבטל את הוהשיב בממילא. וביאור הדבר הוא, דענינו דכל הנאה שלו הוא, דהחפץ הגם דאינו שייך לו, אבל כשעומד לאדם חפץ תכלית בעלותו בחפץ הוא כילויו[12], וכשנהנה מהחפץ עד כדי שהוא נאנס ומתכלה הוא התקבל כבעלים מהחפץ וזה עצמו תובע ממנו תמורת ממון שלקח בעלותו דחבירו מחפצו וזהו לקיחת ממון, ולכך בשאלה כמו שביארנו דעד האונס החפץ שייך לבעלים ונתון לשואל בשימושים ובעת דהגיע לרמת מיצוי דכל הנאה שלו דזהו תכלית התקבלות האדם מחפץ, בשעת כילויו הוא נתבע על עצם החפץ תמורתו בממון, נטילה ראשונה היא נטילה דשכירות ובעת שעומד לו להנאה הוא לא מפקיע בעלותו דמשאיל וחוזר אליו בגמר ימי השאלה, אמנם בעת כל הנאה שלו כילוי החפץ מפקיע מהבעלים את בעלותו וזהו מוגדר שהשואל קיבל את הנאת בעלותו זו, ולכך מוכרח להחזיר לבעלים החפץ שלקח ממנו בשעה ראשונה בתורת שאלה, ושם החיוב הוא: על עצם זה דכל הנאה שלו. אמנם בגזלן כדביארנו דמעיקרא הגזלן הוא בעלים על החפץ ורק דבעלותו דבעלים יום אתמול מקיימת לו יד גזילה בחיוב השבת החפץ דהגזלן ואין קיום לקנינו, ולכך אין לו חיוב דמים דכשיחזיר החפץ אין ערך ממון לקנין לזמן ובשימושים הוא נפטר, אבל עם החפץ עמד לגזלן ברמת כל הנאה שלו שוב התברר דמעיקרא היה לגזלן קנין נצח ועל קנין נצח מתחייבים בתמורה והוא חיוב ממוני רגיל כמקח בע"כ, ומכיון דאיתבר ממילא ולא תבא"ש בידים דהוא ביטל הוהשיב אין מצרפין שבירת הוהשיב דהוא זכותו של בעלים, ומה שנשאר הוא החיוב תמורה דדיני המשפטים ככל קנין, וזהו מה דמצינו בגמ', כדמצינו בשואל אשר תוכן כל הנאה שלו יחייבו, ובגזילה הוא יתחייב באונסין מסיבה ראשונה שהוא מקח בע"כ ובשעת האונס נפקע הוהשיב ויש ברירה לקיום המקח.

וזהו מה שכתב הרמב"ן, אבל גזלן כיון דמשעת משיכה מיחייב במזונותיה ולא מיחייב באונסין עד שעת שבורה ומתה ונפקא נמי מרשות בעלים למכירה ולהקדש לא מחייבינן ליה באונסיה אלא כשעת משיכה דגזילה דהיא כשעת שבורה ומתה דשאלה דההיא שעתא חייל עלה חיוב.

דההיא שעתא חייל עלה חיוב, בגזלן הוא במשיכתה, ובשאלה היא בשעת כל הנאה שלו.

ד. אחר כל זאת, לשון הגמ' הוא: כי אוקמיה רחמנא ברשותיה לענין אונסין. חיובו הוא חיוב דגזלן ומשפטו הוא "והשיב את הגזילה", ולמידים אנו, דגם לאחר דהחפץ נאנס עדיין חיובו יהא מפרשת גזילה, ולא יתהווה קנין של לוקח, ופשיטא דהשינוי בין הגזילה ללוקח אינו עיבורו דמשפט לוקח.                                                         וע"כ אתה אומר, דאם זה אשר נצטרך לבאר ביתר דרגה סוגיה זו דסנהדרין, יקשה לנו האיך לאחר דליכא לחפץ בעין אשר בזה יתפס חיובו, יחויב לשלם דמים אם לא מתמורתו של מקח, ועל הדמים נצטרך יחס לכעצמו אשר גם בהם יקוים חיובו דוהשיב.

ועוד זאת אקרא, אשר הלכנו במשעולי דיניה דגזילה וכברור לנו דעצם דיניה בתשלומין הוא מלוה שאינה כתובה בתורה, ובדברים שלפנינו נלך בדרך אחרת אשר משמעותה בכל רבותינו ראשוניה ואחרוניה אשר וודאי גם תשלומי הגזילה יעמדו על הצריך לקרא, ובסופי הדברים נקיים שיטתו דהתוס' הרא"ש דבריו בדבריהם.                            

 

                          ד

א.                                                             פתח פתוח מצינו בתוכן החיובים דנזיקין וגזילה אשר התורה חילקה בהם, לא למדנו מכה בהמה ישלמנה מחיובו של גזלן עד אשר ר"ח מנהם כב' חיובים בכ"ד אבות נזיקין,                                             והיינו שלא זו שאין ללומדם זמ"ז אלא דגם אחר שלמדנו שכאו"א מהם חייב עדיין כשני ענינים יחשבו, ואין הגזילה צורת היזק נוספת להתחייב עליה בדיני אדם המזיק, יש בזה מה שאין בזה ויש בזה מה שאין בזה, ועלינו החיוב להשתלם היכן יבוא ההפרש בינהם,

ונהגה בליבנו אט אט, תחילתן של דברים הוא, אשר בגזילה איכא צורת היזק מחודשת אשר בה יקבע תוכנה, חיובה יתפס אך בצורה של היזק כזו, ובמכה בהמה ישלמנה לא קיימנו תביעה זו.                         וזה ראינו בסוגיות להדיא, דתוכן חיובו דגזלן לא מוכרח כלל בלקיחת הלפץ לעצמו, וודאי יתחייב על מעשה הלקיחה אמנם את שלקוח הוא אצלו, הוא אשר לא יהיה חפץ זה לבעלים בלקיחה דידיה ואף דימנע החפץ בכל צורה שהיא, וצריך דחפץ של חבירו יהיה לקוח ממנו במעשהו, ויצא מן הנגזל בתורת גזילה,                                                                                                      בטעמא דמילתא, יתכן לחלק דבמזיק ענינו הוא תביעה של מניעת החפץ מהבעלים, ובגזילה שהחפץ לקוח לאחר, והוא, דבגזילה מה שמקיים תביעתו דנגזל את שבפרשת משפטי הממון חפץ זה ראוי לו ועומד לו במצב כזה שמנוע מאחרים, והראוי לו זה הוא אשר יקיימו אצלו עת אשר יהיה ברשותו ובעת גזילתו הימנו היא זאת שתתבענו מהגזלן משפט הבעלות יעמיד לו החפץ והוא יתבענו שהראוי לו יקוים לו, אמנם במזיק חפצא דהיזק לעצמו אשר פרתו מתה אין לו שום תביעה למנוע מצב זה, דרוח שהיזיקתו ליכא תביעה למנוע מצב זה רק מי יתבע, דכל תוכן חיוב המזיק הוא במעשה הנזק, אם תרצה, במעשה של מזיק, וכיון שיש בידו אל תזיקני שוב שהיזיקו התורה הרחיבה לו זכות לתובעו על מה שהיזקת, הפסד החפץ אין בו שום זכות שלא יתהווה ומצב זה הוא אינו משולל מכח זכותו המשפטית, אלא הפסד שפלוני היזיקו בזה יתלה זכותו לתובעו על מעשה דידיה זה אשר יבוקש בפרשת חיובי נזיקין, משא"כ בגזילה אשר עצם לקיחתו הוא נתבע, ואף שוודאי אין תוכן אחר לתביעת מניעת הגזילה מהיזק אשר בשניהם אינו תביעת מניעת איסור הנאה מחפצו אלא תביעת מניעת הפסד הבעלים, וגם זה ייוחס לאדם מסוים אשר בו יתפס תביעתו ולא כלפי החפץ עצמו, עכ"פ מעלת הגזילה הוא במה שהאדם קיים גם בגופו של מעשה ולא רק בעשייתו אין בו צירוף מוחלט דמעשהו לכדי משפט פלילי אלא הוא מייחס אליו מעשה אשר בגופו הוא נתבע, משא"כ בנזיקין.

                                                                                              ב. ונחזה בחיוב הדמים בשני פרשיות אלו, אשר בנזיקין נאמר בתורה מכה בהמה ישלמנה וחובת דמים נאמרה בו, ובגזילה והשיב את הגזילה, אשר גם אם יבוא לחיובא דדמים, בהעדר השבה, עדיין נראה דיסודו של חיוב הוא בהשבת הגזילה,                              ובנזיקין בפשטות אין חיוב להשלים ולתקן החפץ אלא בדמים, והביאור בזה בפשטות אשר גם אם נאמר דתפיסת חיובו יהא בהעמדת גופו של חפץ הניזוק, עדיין כל עוד ולא שמענו דין מסויים אשר חיובו יתקיים בצורה זו דייקא, הוא מתקיים בהעמדת שוויו ככל דיני התורה, אשר ממון יהא נתון לחלופה ממון כנגד ממון והוא מועיל כהעמדת גופו, משא"כ בגזילה דהחפץ קיים לו וקנוי לו רק שאינו ברשותו וזכותו כבעלים יעמיד לו אם בפרשת הוהשיב ואם שנאמר דהוהשיב הוא זכותיה דבעלים, כל כה"ג הממון כצורתו שייך לו, והחפץ עצמו נתבע לו ואין זה נכון בדיני הממון להעמיד את שויו. 

ג. והנה בתוס' בדף סה. וז"ל: וי"ל דמתניתין דכל הגזלנים לא מצי מייתי דהתם אם איתא לגזילה בעין הויא בת השבה ולהכי כי ליתא נמי בעין משלם כשעת הגזילה אבל גבי אגודה דאם איתא בעין לא הויא בת השבה דהשתא לא שויא פרוטה הו"א דכי ליתא נמי לא משלם אבל מההיא דחמץ ועבר עליו הפסח מייתי שפיר דאילו הוי בעין לא שווי מידי אפ"ה היכא דליתא בעין משלם כדמעיקרא וכו'.                                                                                                  אשר נראה מדבריו, דאף ששומת דמים דגזילה הוא כדמעיקרא עדיין יש לומר שאם פקעה תביעת החפץ פקעה תביעת דמיו, אשר בהוזלה לפחות משו"פ דהחפץ קיים אינו חייב בהשבה, ומתוך זה אנו למידים דתוכן חיובא דהיזק ותוכן חיובא דגזילה הם שונים זמ"ז במהותם, אשר במזיק חיובא הוא תיקון דשלם ישלם, שהיזיקו מעיקרא תביעתו הוא על מעשה דמזיק וא"ז תובעו, נצרף לכך זמן נזקו ושוויותו של חפץ אם לא מצד יחס היום לזמן הנזק, אבל תביעתו תסתיים בשעת נזקו לא דדנים את החפץ דנים את פעולותו בחפץ ובזה יגמר כל חיובו, משא"כ בגזילה אשר בוהשיב חיובו הוא את החפץ עצמו כמו דביארנו דהוא מהראוי לו בתורת המשפטים, אשר חפץ זה יושב לו, וגם אם נצטרך לחובת דמים אם החפץ עצמו יאנס וכו' אבל תוכנו ישאר לעד השב לי החפץ ובזה הוא נתפס,                                                                                             ואה"נ בהעדר השבה אשר יבוא ממנו חובת דמים, ואם ראינו דיקיים הוהשיב בע"כ דזה הוי קיום תוכן הוהשיב לגמרי ולא למחצה, ולפי"ז כל מה דנזכר השבת החפץ דהוא יתפוס לנו מהותה של תביעה, תביעתו הוא חפץ הלקוח ממנו עד שנאמר שכל כוחו של נגזל הוא עד כמה שיש לו כח בתביעת השבת החפץ, אין החילוק בהיכת"מ דצורת ההיזק דבנזיקין שייך רק בדמים ובגזילה יצטרך להשיב החפץ דאדרבא גם בגזילה יוכל להשיב הדמים, והגם שבמזיק גם יכלנו לטעון שחיובו הוא העמדת החפץ הניזוק והדמים מקיימים את התביעה כתמורה, אלא שבמזיק אין יחס כלל לחסרון שנוצר בחפץ אלא מבקרים חסרונו בחפץ ביחס לחיובו של מזיק, והדמים קיימים כמקיימי אותה תביעה של היד המזיקה, ולא כתובע את החפץ אלא מעשה שעשית בחפצי שהיה לי רשות למונעך, משא"כ בגזילה הוא נתבע על החפץ בעצמו, לא כפעל את החסרון, אלא כיש לגזלן החפץ אשר הגיע לו בגזילה והתביעה את החפץ עצמו, דמים יתקנו את הוהשיב שהוא חיוב החזרת החפץ והדמים יבואו כתיקונו דחיוב.                              נזיקין: הוא חובת תיקון שלם ישלם.                                  גזילה: הוא חובת החפץ עצמו, אשר יוכל להתקיים גם בדמים אשר ממון מתקיים בשוויו.                                                                וממילא מבואר, דאף ששומת הדמים הוא כדמעיקרא כשעת הגזילה ע"י שמאז נתפסו הדמים לנגזל בתביעתו ושומתם מאותה שעה, מ"מ כאשר פקעה תביעת החפץ והגזלן לא נתבע על ממון שאצלו שוב בטלה חובת דמים בקיום הממון הנתבע.                                   בלשון קצרה: חיוב הדמים תלוים תמיד בגוף החיוב בקיום של החפץ עצמו, שבהפקע התביעה להשיב החפץ פקע הנזק, ואילו בנזק שהדמים באים לתקן הפסד אין לנו עסק אלא עם אותה שעה, הדמים באים על תיקון של התביעה, וזמנה בכלל תוכן חיובה ולכך ישאר כשעת הנזק.                                              והנה מן הראוי היה דכשיאנס החפץ לבעלים נאנס ותתבטל תביעת החפץ דהרי זה מה שנתהוה בממונו של נגזל והוא תובע את האין, לזה בא רבא דאוקמיה רחמנא ברשותיה, לדונו כברשותו כלו ואבדו ובאחריותו היא, ויתבאר לפנינו.

ד. דרכיהם יתפרדו עת אשר בנזיקין נחייב המזיק לשלם את נזקו בכ"מ שהוא וכל תקלת הימנעות התשלום מניזק היא בכלל גרמא דטירחה ואינו מחיוב במחייב דתשלומין להעמידו לניזק אפי' כשעת ניזקו, בהשבת הגזילה לא יפטר מחיובו עד אשר ישיבנו לביתו ולמקומו של נגזל דליחה של גזילה קיימת ונדרשת היא להיבטל,                                                                                         ונחשוב, דבמקום דהלקיחה של גזלן אינה קיימת בכל נידון שהוא אשר החפץ לא לקוח מבעליו בסיבת מעשהו של גזלן בלא להזדקק לטענת אונס אלא שאינו אצלו, נאמר דתבוטל תביעת הבעלים מה יתבענו החפץ בלקיחתו והוא אינו, דאף דהלקיחה נסתיימה בשעת הגזילה מ"מ לא נדונו כמזיק אשר נסתיים בשעת הנזק אלא השב לי החפץ כעת הוא אינו באחריותו,              בפשוטו היה נראה, דשלקח הגזילה הוא נתבע על הלקיחה הזאת ובתוכן נתבע זה איכא אחריות על הלקיחה, לקיחה זאת שלך היא וכל אשר יגורר אחריה וממנה ענין אחד הוא, וזה מה שייחס אליך בתביעה ראשונה, ואף אם באונס בא למקום אחר, הנאנס דחפץ הוא במה שהיא אינה אצל בעליה ושלקחת לקחת תוצאותיה, ואין נראה, דא"כ כל אונס דאינו מחמת הלקיחה דגזילה שוב יפטר הגזלן באחריותה דליכא לסיבה שנחייבו עד כמה דאינו מאחריות הלקיחה, ובמעשהו לא מנע כל האונסין שיבואו לרבות השכיחי אצל הבעלים, וזהו וודאי שהוא מתחייב כבעלים.

ה. ובזה היה נראה, דתשובת טענה זו תצטרך להנתן בסוגייה דסנהדרין: דאוקמיה רחמנא ברשותיה.                                        וכבר שללנו דבדרגה זו תסתיים בדברי רבא על כי אוקמיה רחמנא ברשותיה, דכל הנאה שלו יהפך למקח ע"י שיגמר לקיחתו וזה מה שיחייבו בדמים, דעדיין תפיסתו בתביעתו הוא בגוף החפץ אשר זו תתן כוחו בתביעת כלל הגזילה הן את הדמים וזה נשאר בפרשת הגזילה ולא כמו"מ, ובנאנס החפץ תביעתו הוא מפרשת גזילה אשר גם בזה מחיוב דתורת לקיחתו תתקיים ומה הואלנו דאוקמיה רחמנא ברשותיה לעניין אונסין, כל הנאה שלו ולאחר האונס ליכא להנאה ועדיין אנו צריכים את תוכן התביעה שהחפץ יתבע לבעלים, וא"כ גם בלא הסוגיה דסנהדרין חייב הגזלן בהשבת הגזילה כל עוד ולא שבה לבעליה ואף לאחר שכבר אינו מעכב הימנו,

ובהצעת הדברים נראה, שאנחנו דנים את הגזילה שבלקיחתו הגזלן מיד הנגזל לקיחה מוחלטת, הכל לקח מיד בעלים, דאה"נ הוהשיב אינו תיקון הגזילה, אלא תביעת הגזילה שממוני אצלך השיבהו לי, אבל תביעת הוהשיב הוא להשיב את הלקיחה, לקיחה זו היתה בשעת הגזילה ואותה תשיב, שוב אין צריך שבכל שעה שלא השיב החפץ הגזילה תתקיים לו ברמה אשר יכולה לחדש מצ"ע תורת חיובא דגזילה כי וודאי אנו דנים את הגזילה הראשונה שבה נתחייב להיות נתבע את החפץ, השב לי החפץ אשר קיים לי אצלך ותוכן זה נתפס בשעת הגזילה הראשונה,                                                            ורק שנפקע כוחו של גזלן בגופו של חפץ פקעה כל הגזילה, וגם כשהחפץ מת אין לי עסק עם מיתתה, היחס לחפץ הוא כשעת הגזילה, מיתת החפץ לא ביטלה את תוכן הגזילה "שהחפץ בא לרשות גזלן ולא שב ממנו", שאצל הגזלן נתקיים חפץ הבעלים כולו, החפץ שהבעלים תובע נתפס בפרשת הגזילה דהתורה ובה יקבע כלליה, תביעתי אשר אני תובע היא "גזילתי" ולא את חפצי, והגזילה של החפץ לא נתבטלה כלל הגם שהחפץ לא קיים, ורק אם פקע הכח של הנגזל בחפץ פקעה תביעתו, שפקע כוחו בחפץ הגזול בשעת הגזילה אין לו בו את הכח בתביעתו את שעת הגזילה, אף שהפקעת כוחו חלה עכשיו, אבל מכיון שכל התביעה היא שהממון ראוי לו בדיני המשפטים שזה מתבטל אין למה שיתבע את הגזילה,  ונמצאינו, דגם שהחפץ מת עדיין איכא לתביעת ממוני בא אצלך במושלם, ויתחייב להשיב את דמיו כמעיקרא, שמאז עמדו דמיו לקיים תביעת הגזילה.

ו. אבל מה שהיה ראוי לפוטרו בזה שהחפץ מת, הוא טענת "דידך מת",                                        מכיון שהחפץ הוא של הנגזל ומה שראוי לו בחפץ הוא תובע א"כ שהחפץ נאנס, שוב לנגזל הוא נאנס ולמה יוכל לתבוע מהגזלן חפץ שאינו קיים לו, שהרי אין לו חפץ שראוי להיתבע ואין א"ז לנגזל לתבוע מהגזלן תבטל את לקיחתך כי כיום הגזלן לא לקוח בזה, והמיתה היא של הנגזל, וכשמת החפץ אין לו חפץ להשבה ומפקיע כוחו של בעלים, ולא שנפקע ממנו במיתת החפץ אלא להעדר כוחו מתחילה שאין לו חפץ להשבה,                                 {טענת מיתה אינה מיתה כלפי חיובו דגזלן שעסק דידיה הוא, אבל דידך נאנסו שבטל כוחך, שלך הוא שאני מחיוב להשיבו ושלך הוא אם הוא מת אין לו בה שהוא כלום}.

וע"ז בא תשובת רבא בסנהדרין דכיון וכל הנאה שלו אוקמיה רחמנא ברשותיה, חייביה רחמנא להיות נדון כך בתביעת העמדת הגזילה, תפיסת כללי התורה בלקיחת החפץ עת אשר יקרא גזילה עד אשר נאמר שיתחייב הגזלן בטענת כל הנאה שלו שתובעת אחריות העמדת החפץ שלא יפטר בטענת דידך מת, ו'באמת' אין זה נכון במשפטי החיובים שבפועל יהיה אצלו כבעלים גמור ואילו קיומו יהא כעסק של הנגזל, אין לנגזל עסק עם הנעשה בחפץ הגזול כלפי קיומו לתביעתו והינו תובעו במושלם מהגזלן.

 

                     ה

ניתנה ראש לדון בדברי הרא"ש הובא בשטמ"ק ק"ד, וז"ל: אבל גזלן הא דמשלם משום שנהנה הוא וזה מן הדין כשאר מלוה ע"פ שיש לו להחזיר מה שלוה ולא חשיבא כמו מלוה הכתובה בתורה.

דברי הרא"ש באו על תשלומי גזילה אשר קיומם יהא בדמים וקאמר דהוי מתורת נהנה והוא כמלוה שאינה כתובה בתורה, וקודם שנדון בגוף דבריו, ניצב בפנינו הקושי שיעמוד מאליו כאיך יתכן לקיים סוגיה דסנהדרין אשר דעת רבה בה דשייך קלב"מ בגזלן והא כמו דביארנו במלוה שאינה כתובה בתורה לא ישייך דעונש מיתה יכפר על דבר שאינו טעון כפרה אלא כל תוכנו הוא דין משפטי בדיני הממונות,                                             ובכלל, א"א להכחיש, שחיובא דגזילה נסתיים בלקיחת הממון אשר נתחייב בה בשעת גזילתו, אלא איכא תביעה כ"ז חפץ שלי אצלך ואותו השיבהו לי וזהו תפיסתו,                                             וחזינן ברבותינו דהלכו בזה דתורת גזילה הוא מן הצריך לקרא, בברכ"ש הביא בשם רבו הגר"ח {ב"ב ס"ז} ותי' לי מו"ר בזה"ל דגם מה שההנהו הוא ג"כ דין מלוה הכתובה בתורה, פירוש דהא ל"ל לי זכותי ממון ולא ברשותי' דידי נתאכלו אלא דמחויב הוא לשלם בכדי שלא יהיה גזלן על אותו הנאה וכו', עי"ש.                                                וכן ברעק"א ב"ק, סה., ואופן ספיקתי ביסוד קנין גזילה אם אמרינן דהתורה עשאו לענין חיוב כאילו היה מדעת הבעלים, או דהתורה עשאו כאילו לא היה בעלים לחפץ זה דהיה קונה מהפקר ה"נ בגזילה חיב באונסין וכו'.                                       ומסגנון דבריהם משמע דפרשת גזילה ותשלומיה הוי מלוה הכתובה בתורה.

ונפרט קצת את הענין, דהנה לכא' בתשלומי נזיקין ל"ל קרא לחיבו בתשלומין, אותה סיבה דתמנעו מלהזיק ויכולת ניזק לאל תזיקני תחייבו בתשלומין שיש בהם תיקון הנזק בממונו, והיה מקום לומר דאה"נ יש ביד המזיק חובה לתקן הנזק בממונו, אבל עד כדי חובת ממונו כצורת חוב בעלמא זה צריך חידוש דקרא, ולכך נחזור מעין הדברים שהרחבנו לעיל, אשר בפרשת נזיקין יכולת התביעה דניזק הוא אל תזיקני ואין בתוכן זה יכולת תביעה על תיקון הנזק תיקון החפץ וכדו' אלא תביעה על מעשהו וא"ז הוא ימנע, תשלומין יבואו להשתלמות הניזוק וזה לא ישייך לולי הקרא, וגם במזיק בודאי יש עליו חובה שלא להזיק גם בהוצאת ממון ע"כ, אלא אלחר שהזיק שוב אין בזה תוכן חובו,                                               ולפי" בגזילה, בשלמא אי הגזילה הווה תשלומין ותיקון על גזילתו שוב נצרכנו לבקרא, או לטעמא דהתוס' הרא"ש דכן נהנה, למימר דאיכא חוב ממון אשר יש בה להוציא ממון והוא לא יסתיים בחטא דבנ"א לחבירו, אבל לדרך אשר סללנו דענינה של השבה הוא דעד אשר לא ישיב דינינן ליה כגזלן ונתבע בגופה של גזילה, א"כ אע"פ דאין כאן בפועל תביעת אל תגזול (על דרך אל תזיקני) אלא תביעת הגזילה מידו, מ"מ אם תוכן תביעה זו היא דרישה לבטל הגזילה (ולא כתיקון) הוא כמו האל תזיקני קודם הנזק אשר מחויב למנוע זאת בממון, וממילא יחויב בתשלומי דמים כדי לקיימה לבעליו וזהו דינו שהוא חיב לא לגזול אף בהפסד ממונו.

ואמנם מה שנראה בזה, דהן המזיק והן הגזלן לעולם לא נוכל לחייבם בתשלומי ממון לולי חיבם הפסוק או דהוא מתבקש בפרשת חיובי הממון ובגזלן יאמר התוס' הרא"ש דהוא מסיבה דנהנה, והענין בזה הוא, אשר גם אם נאמר דאיכא חובת אל תזיק או אל תגזול עד כדי לקיומי תביעה זו בממונך זה יסתיים במה שממונו יעמוד לקיום ממונו דחבירו וזה כבר לא נדרש ממנו, באופן דהוא נדרש להפסיד ממונו בכדי שלא יזיק את חבירו זהו נכון, אבל לאחר שחבירו הוזק והוא מעמיד את ממונו אצל חבירו, וגם זה ישייך למה דביארנו דהמזיק אינו נתבע לתקן החפץ, שוב אין זה נכון לדונו כך דמאי חזית ממונל ממוני, חוץ אם הוא קודם ההפרש ובפעולותו יפסידו, ולכך יבוא בפרשת התשלומין בנזיקין אשר בה זכה הניזק להעמיד תיקון ממונו בממונו של מזיק.

והתבונן בחובת נהנה, דהתוס' הרא"ש דרך בזה דהוא מלוה שא"כ בתורה, ובהרבה ראשונים מוכח לא כן וסוברים דהוא נאמר בפרשת גזילה ולדברי התוס' הרא"ש שפיר דתשלומי הגזילה הוא מפרשת נהנה וזה גופא הוי מלוה דא"צ לקרא, וממ"נ חזינן דבנהנה ליכא לבעלים שום חסרון והממון קיים לבעלים כמתכונתו, ובכלל, ההנאה שנהנה מהממון לא נחסרה לו, והוא זה שחידש הנאה זאת לעצמו ולא חיסר זאת לבעלים,אלא דמכיון שממונו של בעלים הגיע אליו, כשנהנה המצב הוא דאיכא בידו ממון בעלים בלא הסכמתו הוא מתחייב מדינא דגזילה, אוין אלו דמי הפסד הבעלים כי הלא לא נחסרו, וגוף חיובו הוא ממון אשר ישתלם בדמים, הממון של הבעלים אצלך ובחא תמורה ולכך הוי גזילה,

ובזה יראה לקיים שיטתו דהתוס' הרא"ש, דאה"נ גם יודה התוס' הרא"ש אשר עצם חיובה של גזילה ותוכנה היא הצריך לקרא ובלא זה לא היה בעיקר המחייב דגזילה, אלא דעיקר דבריו באו לקיים תביעת ההשבה דיוכל לקיימה בדמים, וענין זה דבמקום שהחחפץ אינו בעיין שיוכל להעמיד כנג"ז דמים זהו מה שהתוס' הרא"ש הצביע דזהו ממלוה שא"כ בתורה אלא דין ממוני דתורת המשפטים אשר ממון יוחלף בממון, ובנהנה חזינו אשר כל ענינו הוא התמורת ממון בלא החסרון ממון אלא עצם הישארות ממון ביד אשר לא יתן תמורתו, דנים הגזלן כממוני גבך בכתוב בתורה: "והשיב את הגזילה אשר גזל", לתבוע חליפיו מתורת נהנה הוא מדיני הממון שא"צ לקרא.

ובזה נפטרנו דודאי המח' דרב ורבא בסנהדרין הוא בעיקר חיובא דגזילה אשר בזה דהתורה חידשה ע"ז יפטר בקלב"מ,

והכל ילכו בדרך אחת אשר מסילתה היא הכתוב בתורה בפרשת גזילה, וסופה היא הצריך לקרא בפרשיות בעלות ממון וקניניו.

 


[1] והנה הימ"ל דבהעדר שייך לתבוע ב' חיובים כרצה מזה גובה רצה מזה גובה, ויתכן דזה שייך רק בנזיקין דהתביעה היא באחריות שניים להשלים חסרוני ולא כתובע ממוני גבך, ובזה אחר זה הוא מופרך לגמרי.
[2] ואל תטעה בזה , לומר דבגניבת השני גנב ראשון יפטר מחיובו דוהשיב עד כמה דהשני מתחייב בלקיחת החפץ, דהחיוב והשיב הוא לבית האיש שיעמוד לו כבעלים, וביחס לחיובו נתמהה איך ישייר ב' חיובים.
[3] ברמב"ן בהשגות לסה"מ שורש י"ד, וז"ל: והנה כל אלו מנו אותם אחת ואין להם ענין לכללם בבת אחת אלא ששם אחד יכלול אותם והוא המשפט, והמתקרב אל הדעת מזה שהוא ית' וית' צווה לשפוט בצדק שנאמר ושפטו את העם משפט צדק והצדק הוא לעשות בכל דבר ודבר מן הנולדים בין בני אדם כאשר ציווה הוא יתעלה אותנו ולא נחוש על הפרשיות והחילוקים בדבור בכל אשר אין בהם ציווי מוחלט לעשות ככה או ככה או מניעה מוחלטת להישמר מן הפועל הפלוני ואם כן יהיו כל הדינין הבאים בחשבון מצווה אחת.
[4] וז"ל הרעק"א בשו"ת, דכך אמרה תורה כו' הוי כאילו קנה את הגזילה ע"י קנין דגזילה דנתחייב בדמיו כאילו בשעת הגזילה התחייב בדמיו לשלם וכקונה מקח דמי.
[5] כמו דמצינו בחמסן שהתוס' כתב דיעבור בלא תחמוד וליכא חיוב השבת החפץ, ובחמסן דליכא לוהשיב חזינן דאיכא לקיום המקח בע"כ של בעלים.
[6] ולא שנאמר דדרגת חיוב דנזיקין חוקה יותר ממלוה שאינה כתובה בתורה, דגם מלוה שא"כ בתורה נסמכת על הכתוב בתורה שכל משפטי הממון כתובים הם ולולי היו כתובים ל"ה קיימים שאין לנו אלא משפטי התורה בלבד, אלא שיש אשר כתיבתם נסתיימה במה שנדע פרשת בעלות ממון וקניניו מפרשות מפורשות בקרא, והנה אין מלוה זו כתובה בפרשת מלוה אלא היה כתובה בממילא בפרשת קניני ממון ובעלותם בסברת חז"ל, משא"כ מלוה הכתובה בתורה נצרכת למחייב מחודש שאם היותו מבואר בטעמו, עדיין הוא משפט מחודש הצריך מקרא בכל המשפטים.
[7] וכבר מצינו בדברי הגר"ח פ"ט מגזילה, דתביעת דמים שבגזילה ענינם תשלום היזק הנעשה בחפץ, ויש בגזילה מתכונתו דחסרון ממון דנזק.
[8] וז"ל הגמ' ב"ק קיט., נפש בעליו יקח מאי בעליו בעליו דהשתא, ופי' רש"י: גזלן שנעשה עכשיו בעלים לממון.
[9] ונשים ליבנו דהראשונים בב"מ דהק' על החילוק בין שאלה לגזילה, הק' רק על רבה, ומדבריהם משמע דלרב אינו קשה.
[10]   כעיין מה שמצינו בריש כתובות גבי חלתה היא דמציא אמרה ליה נסתחפה שדהו.
[11]   ובסגנון אחר, עוד יש להעיר בביאור קושיית הרמב"ן, דלפום ריהטא היה נראה דכל קושיתו הוא רק מדוע שונה דין הגזלן מדין השואל הא תרוויהו הוי מאותה פרשת חיוב וכמשנ"ת, אך המעיין בכל אריכות דבריו רואה להדיא דלא רק הך מילתא היה קשה לו, דפשוט הוא שאם כל קושייתו היתה רק משום דמאי שנא גזלן משואל א"כ היה מקשה בקצרה כמו שמקשה הריטב"א {שהובא נמי בשיטמ"ק שם} בזה"ל, וא"ת וכיון דגזלן הוא וחייב באונסין למה אינו משלם כשעת האונס, דשואל כשעת האונס הוא משלם כדמוכח בשמעתין לקמן, עכ"ל הריטב"א, וצ"ע מה כוונתו בכל אריכות דבריו, ואשר נראה לכאורה, דכוונתו של הרמב"ן להקשות בתרתי, מסברא ומהלכתא, והיינו דבתחילה הק' מכח סברא, דכיון שעד שעת האונס כאשר עדיין בעיין חוזר הוא לבעליו ואין זה נקנה לגזלן כלל כמבואר בגמ' סנהדרין, א"כ מסתברא טובא שהחיוב אונסין חל רק בשעת האונס, דרק אז נחסר החפץ לבעלים, וכיון ששעת חלות החיוב אונסין הוא רק בשעה שקרה האונס א"כ פשיטא שהחיוב יהיה כפי השווי של החפץ השתא בשעת האונס ולא שעת הגניבה, ולאחמ"כ הוסיף הרמב"ן להקשות מעצם יסוד ההלכה של חיוב אונסין דגזלן, דכיון שיסוד החיוב הוא אותו פרשה של חיוב אונסין דשואל, ושואל הרי חייב כשעת האונס, א"כ כיצד אפשר לחלק בין חיובא דשואל לחיובא דגזלן שזה יתחייב לפי שעת האונס וזה יתחייב לפי שעת הלקיחה, הא תרוויהו הוי אותו פרשת חיוב, כך היה נראה לכאו' בביאור כוונת הרמב"ן בקושייתו, {אך אליבא דאמת דמה שכתבנו לבאר בחלק הראשון של קושייתו אינו נכון, וזה מתרי טעמא, חדא, דלפי"ז העיקר חסר מן הספר, דהא לפמש"כ עיקר הגורם להא דהחיוב צריך להיות לפי שעת האונס {לפי קושייתו} הוא משום דאז הוא שעת החיוב אונסין, ופרט זה שהחפץ נשאר בבעלות הבעלים כל זמן שהוא בעין זה רק גורם להוכיח שהחיוב חל בשעת האונס אך אין הוא עצם הסיבה לזה ששווי החיוב יהיה כפי שעת האונס, והרמב"ן הזכיר רק הפרט הזה שהחפץ נשאר בבעלות הנגזל ולא הזכיר את הפרט המוכח מכח זה שרק בשעת האונס חל החיוב אונסין אשר הפרט הזה הוא הגורם להא דהיה צריך להיות שהחיוב יהיה כשווי של שעת האונס,  ודו"ק בזה, ועוד דמתוך תירוץ הרמב"ן נראה להדיא דהיה פשיטא ליה דהחיוב אונסין של הגזלן חל הוא מיד בשעת הגזילה ומעולם לא ס"ל הפוך מזה, דכתב שם בתוך דבריו וז"ל, "אבל גזילה כיון דמשעת משיכה מיחייב באונסיה" וכו', ומוכח דהאי מילתא היה פשיטא ליה ולא זה הפרט שנשתנה בין הקושיה לתירוץ, וזהו להדיא דלא כהנ"ל, וצ"ע בביאור הרמב"ן,}
והשתא נבוא לבאר את תירוצו של הרמב"ן, דכתב שם וז"ל, וי"ל דשאני שואל דמשעת משיכת הבהמה מיחייב במזונותיה ולא מחייב באונסין עד שעת שבורה ומתה, וברשותיה דמאריה היא למכירה וק"ו להקדש, אבל גזילה כיון דמשעת משיכה מיחייב באונסיה ונפקא נמי מרשות בעלים למכירה ולהקדש, לא מחיבינן ליה באונסין אלא כשעת משיכה דגזילה דהיא כשעת שבורה ומתה דשאלה, דההיא שעתא חל עליה חיוב, עכ"ל הרמב"ן, והדברים צ"ב, ואשר צ"ל לכאורה בביאור הדברים, דהרמב"ן בתירוצו חידש ב' דברים, חדא,דהא דבשואל חל חיוב אונסין בשעת השבירה של החפץ {דהיינו שעת האונס} אין זה מחמת דאיכא תוכן כלשהוא בזה שהחפץ נאבד מן העולם, ואשר זהו הגורם לחיוב אונסין בשעת האונס, אלא מה דאיכא בשעת האונס אשר הוא הגורם לחיוב אונסין הוא מה דבשעה שהחפץ נשבר הפסידו הבעלים את החפץ שלהם, והמציאות הזאת שהבעלים הפסידו את חפצם היא הסיבה לחיוב האונסין בשעת האונס, ועיין בזה היטב, ועוד חידש הרמב"ן, דאחר דסבירא לן שהסיבה לחדש את החיוב אונסין בשעת האונס הוא לא עצם אבידת החפץ מן העולם אלא מה שהבעלים הפסידו את החפץ, א"כ שפיר יתכן להוסיף ולומר שבשביל לחדש חיוב אונסין לא נצרך שיהיה הפסד מוחלט לבעלים כדי שיתחדש החיוב אונסין אלא אף אם נפסדו הבעלים רק בזה שאין להם את השליטה בחפץ להקדישו ולמוכרו זה כבר מספיק בשביל שיהיה סיבה לחיוב אונסין, ומשו"ה בגזילה שהחפץ יוצא מרשות הבעלים לענין הקדש ומכירה כבר בשעת הגזילה תו ודאי חל החיוב אונסין כבר בשעת הגזילה דהא איכא כבר לסיבה הגורמת לחיוב האונסין שהוא "הפסד הבעלים", ודו"ק בזה, ואשר לפי זה, מיושב היטב הקושיות של הרמב"ן, דבאמת מכיון שיסוד החיוב אונסין של גזלן הוא מאותו פרשה של שואל, לכך החיוב אונסין של גזלן חל הוא באותו המצב שבו חל החיוב אונסין של שואל, דהיינו בשעה שקרה את ההפסד לבעלים,ורק דבשואל זה קרה רק בשעת האונס כשהחפץ נשבר ובגזלן זה קרה מיד בשעת הגזילה שכבר אז יצא מרשות הבעלים לענין הקדש ומכירה, ומשו"ה חל החיוב אונסין בשואל בשעת האונס וגזלן בשעת גזילה, ודו"ק.
והנה לפי הדברים הללו נפקא, דעיקר תירוצו של הרמב"ן הוא דכיון דכבר בשעת הגזילה יצא החפץ מרשות בעלים לענין הקדש ומכירה משו"ה חל החיוב אונסין כבר משעת הגזילה ולא רק בשעה שקורה האונס, ומעתה יש להעיר על זה, דלפי"ז לשון הרמב"ן קשה מאוד, דכאשר עומד לבאר הא דשאני גזילה משואל פותח הוא בהא דבגזלן החיוב אונסין חל כבר בשעת הגזילה ורק לאחר מכן הוסיף וכותב דבגזילה נפקא נמי מרשות בעלים להקדש ומכירה כבר בשעת הגזילה, ומשמע להדיא דהא דבגזלן החיוב אונסין חל כבר בשעת הגזילה אין זה משום שאז יצא מרשות בעלים להקדש ולמכירה, וצע"ג, ועוד יש להעמיס בזה הרבה קושיות דכן יקשה הסתירה בשיטת הרמב"ן שהקשה הגרש"ש בסימן ל"ד עי"ש וכו'.
[12] בבית הלוי פרשת ויצא, וז"ל: דהטור כתב בחושן משפט (סי' רכ"א) דאבידה מדעת היא הפקר ואם הניח כיסו ברה"ר נעשה הפקר וכל מי שירצה יכול לזכות בו, וכתבנו לחלק בין מניח כיסו ברה"ר לבעה"ב הזורק כלי מראש גגו דמבואר להדיא במסכת ב"ק (דף כו:) דלא נעשה הפקר מדשקיל וטרי שם בבא אחר ושברו אם חייב או לא, והחילוק הוא דבמניח כיסו ברה"ר ולא איכפת ליה כלל מה שיהיה בו הוא דס"ל להטור דהוא הפקר אבל בזורק כליו לשברם דיש לו בזה כוונה ורצון לשוברו כל זמן שלא נשברו הם שלו עדיין.
 

מן העידית

משתמש רשום
בית מתתניק אמר:
של מי המערכה.

חומר בעניין שהסתובב בישיבת מהרי"ל (תיקיית ישיבת מהרי"ל), כנראה זה נכתב ע"י אברך או בחור מתלמידי הישיבה ניכר על החומר והסגנון הכתיבה שזה בהשראת  הרב שרייבר שליט"א
 

מן העידית

משתמש רשום
קפלן אמר:
השאלה הגדולה בזה דנראה כביכול כניצחון הגזילה והרשע, שגזלן יקנה ויהיה בעלים על החפץ. ורק המצוה מעכבת. ומהו גדר העיכוב של 'המצוה'.

וז"ל הגמ' ב"ק קיט., נפש בעליו יקח מאי בעליו בעליו דהשתא, ופי' רש"י: גזלן שנעשה עכשיו בעלים לממון.
 

בית מתתניק

משתמש רגיל
פותח הנושא
מן העידית אמר:
קפלן אמר:
השאלה הגדולה בזה דנראה כביכול כניצחון הגזילה והרשע, שגזלן יקנה ויהיה בעלים על החפץ. ורק המצוה מעכבת. ומהו גדר העיכוב של 'המצוה'.

וז"ל הגמ' ב"ק קיט., נפש בעליו יקח מאי בעליו בעליו דהשתא, ופי' רש"י: גזלן שנעשה עכשיו בעלים לממון.
אם הוהשיב מעכב למה נעשה בעלים לממון???
 
 

אהרן פישר

משתמש ותיק
בית מתתניק אמר:
מן העידית אמר:
קפלן אמר:
השאלה הגדולה בזה דנראה כביכול כניצחון הגזילה והרשע, שגזלן יקנה ויהיה בעלים על החפץ. ורק המצוה מעכבת. ומהו גדר העיכוב של 'המצוה'.

וז"ל הגמ' ב"ק קיט., נפש בעליו יקח מאי בעליו בעליו דהשתא, ופי' רש"י: גזלן שנעשה עכשיו בעלים לממון.
אם הוהשיב מעכב למה נעשה בעלים לממון???

אולי הוהשיב "נכנס" לתוך הבעלות הזה
 

rk1234

משתמש ותיק
יש בחידושי הגר"ש קידושין סימן י' שכיון שנתחייב בתשלומיו קונה כמו במעילה שנקנה לו כיון שנתחייב בתשלומו אז הוא קונה תמורתו
 

rk1234

משתמש ותיק
יש בחידושי הגר"ש קידושין סימן י' שכיון שנתחייב בתשלומיו קונה כמו במעילה שנקנה לו כיון שנתחייב בתשלומו אז הוא קונה תמורתו
 

HaimL

משתמש ותיק
בית מתתניק אמר:
מרגליה בבי מדרשא היסוד הידוע, דה"והשיב" הוא רק בגדר 'עיכוב' לגזלן מלקנות ובלא"ה גזלן היה קונה את החפץ. ולכן קונה אחרי שינוי. ונתחבטו בזה טובי הלומדים מה הביאור בזה דגזלן היה קונה את החפץ הרי אינו שלו.
ולא מצאתי בזה דרך סלולה עד היום. אשמח להארת הדברים ע"י הרבנים שליט"א.
מהיכן היסוד הנ"ל? איזו ראיה יש ליסוד הזה?
 
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
בית מתתניק אמר:
מה הביאור בזה דגזלן (היה) קונה את החפץ הרי אינו שלו.
כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל־רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה. הרוצח הופך איש חי למת בכח הזרוע, והגזלן הופך רכוש הזולת לרכושו־הוא בכח הזרוע.​
לאמר, החפץ נעשה שלו מכח המציאות.
 
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
אפיזודה הקשורה לענין:
היֹה היה חכם גרוזיני בשם רבי משה דַּבְּרַאשְׁוִילִי עליו השלום.​
בשנות הבחרות למד בישיבת ראדין, ותקופה מסוימת למד הוראה אצל רבי שמחה זליג הי"ד בבריסק.​
עם עליית יהודי גרוזיה בשנות השבעים עלה לארץ, התיישב בירושלים והצטרף ללומדים בבית־המדרש של בתי מונקאטש.​
מרתק היה לראות יהודי בגיל הגבורות מתרפק יום־יום בכל הכח ובכל המח על התלמוד הבבלי לאחר נתק של כיובל שנים. מִי זֹאת עֹלָה מִן־הַמִּדְבָּר מִתְרַפֶּקֶת עַל־דּוֹדָהּ.​
יום אחד ראינוהו נרגש ביותר, מכה בשתי כפות ידיו על קדקדו, עיניו תהויות וכולו אומר צער ויסורים.​
מה קרה?​
התברר כי משה הקטן (כך היה מכונה) גילה, תוך כדי הלימוד בפרק מרובה, כי גזלן קונה בשינוי, והחפץ הגזול נהיה שלו. הידיעה המרעישה הזאת היא אשר הדריכה את מנוחתו והיא אשר כה הסעירה את רוחו:
כלום הוזה אני?! ושמא עברתי ובטלתי מן העולם?! לא ולא! בפירוש אומר רבה: שינוי קונה כתיבא ותנינא. אך היתכן?! רבונא דעלמא כולא, מה זאת לפני?
 

הצעיר שבחבורה

משתמש ותיק
HaimL אמר:
בית מתתניק אמר:
מרגליה בבי מדרשא היסוד הידוע, דה"והשיב" הוא רק בגדר 'עיכוב' לגזלן מלקנות ובלא"ה גזלן היה קונה את החפץ. ולכן קונה אחרי שינוי. ונתחבטו בזה טובי הלומדים מה הביאור בזה דגזלן היה קונה את החפץ הרי אינו שלו.
ולא מצאתי בזה דרך סלולה עד היום. אשמח להארת הדברים ע"י הרבנים שליט"א.
מהיכן היסוד הנ"ל? איזו ראיה יש ליסוד הזה?

מבוסס על דברי הגמרא בבא במחתרת
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
בית מתתניק אמר:
מה הביאור בזה דגזלן (היה) קונה את החפץ, הרי אינו שלו.
כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל־רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה. הרוצח הופך איש חי למת בכח הזרוע, והגזלן הופך קנין הזולת לקנינו הוא בכח הזרוע.​
לאמר, החפץ נעשה שלו מכח המציאות.
 
 

איש ווילנא

משתמש ותיק
יש שני הבנות יסודיות בזה ולשנייהם יש מקור וצריך לדעת לשלב בינייהם.

א. שהעובדא שתופס את החפץ מהווה קניין בחפץ. הגם שאין לו זכות לתפוס. ליסוד זה יש ראיה מהגמרא בתמורה דף ו א שהגמ' אומרת שהטעם שגזלן קונה בשינוי. הוא משום שכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני. וכבר ביאר הקצות החושן שהכוונה היא על הגזילה שמה שקונה בשינוי הוא מחמת שיש לו קנין גזילה. ונמצא מבואר שגדר הקנין הוא משום פעולת גזילתו וקנינו שלא כדין .

ב. שמה שהתורה חייבתו באונסים זה מה שמקנה לו את החפץ. כך לשון הגמ' בסנהדרין דף עב א שמה שאוקמה רחמנא ברשותיה לחייביה באונסים זה מה שמקנה לו את החפץ. וכן כתב הנתיבות. והיינו שכיון שנתבע על אחריות החפץ ולשלם את החפץ ממיילא זוכה בחפץ.
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
איש ווילנא אמר:
לשון הגמ' בסנהדרין דף עב א שמה שאוקמה רחמנא ברשותיה לחייביה באונסים זה מה שמקנה לו את החפץ.
התם בגזילה שלא נשתנת עסיקינן, דברשותיה דמרה קיימא (מחמת מצות השבה).
 

איש ווילנא

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
איש ווילנא אמר:
לשון הגמ' בסנהדרין דף עב א שמה שאוקמה רחמנא ברשותיה לחייביה באונסים זה מה שמקנה לו את החפץ.
התם בגזילה שלא נשתנת עסיקינן, דברשותיה דמרה קיימא (מחמת מצות השבה).
אכן. 
אבל מבואר שם שעל כל פנים לדעת רב גם זה סיבה לקנין 
כשיש קם ליה בדרבה מיניה. 

 
 

לעצמו נברא

משתמש ותיק
בגמ' בסנהדרין שם מבואר שעצם הלקיחה היא ודאי לא סיבה לזכות בממון דהרי בקלב"מ לא זוכה בממון אלא רק נפטר מהתשלומין.
וחזינן בהיפוך דוהשיב הוא הסיבה לזכות בממון דכדי שתוכל להתחייב צריך שהממון יהא מוגדר אצלך דל"ש להתחייב על ממון שלא קשור אליך ואותו הענין גם בשואל שיתחייב באונסין. וזה עניין האוקמיה רחמנא ברשותיה שם.
וגם בשינוי, ההגדרה היא שלא זכה בעצם הממון אלא רק הצורה נשתנתה אצלו וע"כ מתחייב בדמיו.
מש"כ הרב פותח האשכול הוא יסוד של ר' אלחנן והוא תמוה מאוד.ומהסוגיא שם מוכח בהיפוך.
 

עת הזמיר

משתמש ותיק
זכורני בבחרותי שהסתובב קונטרס מר' משה לוי ר"מ במעוז חיל להפריך את היסוד מכל וכל.
היה כאן אשכול שדיבר על בעלות וקנינים לא מזמן והיה שם התיחסות מענינת למושג של קניני גזלה.
לעצמו נברא אמר:
ומהסוגיא שם מוכח בהיפוך.
,
לא כל כך להיפך אדרבה יש סיוע גדול משם שיש לגזלן קנין בעצם רק שיש מונע ממנו לכאו'
 

מחכים

משתמש ותיק
בית מתתניק אמר:
אם הוהשיב מעכב למה נעשה בעלים לממון???
כמה שאני זוכר,
ו"והשיב" אינו מעכב של הקניין,
אלא ד"השיב" הוא הוא זכות הנגזל, דזה שהתורה חייבה את הגזלן להשיב את הגזילה זה גופא זכות הנגזל
וכמו "ממון השבט" שלדעת הגר"ח אינו ממון באמת של השבט, אלא הגדרה של חיוב הנתינה שיש ליתנה לשבט הכהונה.
ודו"ק
ובפשטות זהו יסוד לקניין שינוי שהרי אין מקור לקניין שינוי אלא ביחס לפטור מחיוב ההשבה
ולהגרי"ז (עפ"י הגר"ח) ב' דיני שינוי איכא, שינוי (למעליותא) שפוטר מחיוב ההשבה ומילא הוי שיוני קונה, ושינוי (לגריעותא) שאינו יוצא בה חיוב ההשבה ואינו יכול לומר הש"ל, והוא שינוי ד"אין שמין"
 

חידוד

משתמש ותיק
מצד הסברא המובן ביותר זה טעמו של הנתיבות שמה שזוכה בחפץ זה משום שמתחייב ממון ולכן זיכתה לו התורה את התמורה לחיובו, ולדבריו צ"ל שמה שבכל זאת חייב להשיב את החפץ בעין הגדר הוא שאת חיוב הממון ישלם ע"י גוף החפץ.

אלא שלכאו' שי' הנתיה"מ אינה עולה בקנה אחד עם שי' רב בסנהדרין כי שם הרי לא נתחייב בכלום ומ"ט יזכה וא"א לאומרה אלא בשיטת רבא.
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
אפיזודה הקשורה לענין:
היֹה היה חכם גרוזיני בשם רבי משה דַּבְּרַאשְׁוִילִי עליו השלום.​
בשנות הבחרות למד בישיבת ראדין, ותקופה מסוימת למד הוראה אצל רבי שמחה זליג הי"ד בבריסק.​
עם עליית יהודי גרוזיה בשנות השבעים עלה לארץ, התיישב בירושלים והצטרף ללומדים בבית־המדרש של בתי מונקאטש.​
מרתק היה לראות יהודי בגיל הגבורות מתרפק יום־יום בכל הכח ובכל המח על התלמוד הבבלי לאחר נתק של כיובל שנים. מִי זֹאת עֹלָה מִן־הַמִּדְבָּר מִתְרַפֶּקֶת עַל־דּוֹדָהּ.​
יום אחד ראינוהו נרגש ביותר, מכה בשתי כפות ידיו על קדקדו, עיניו תהויות וכולו אומר צער ויסורים.​
מה קרה?​
התברר כי משה הקטן (כך היה כינויו) גילה, תוך כדי הלימוד בפרק מרובה, כי גזלן קונה בשינוי, והחפץ הגזול נהיה שלו. הידיעה המרעישה הזאת היא אשר הדריכה את מנוחתו והיא אשר כה הסעירה את רוחו:​
כלום הוזה אני?! ושמא עברתי ובטלתי מן העולם? לא ולא! בפירוש אומר רבה: שינוי קונה כתיבא ותנינא. אך היתכן?! רבונא דעלמא כולא, מה זאת לפני?
 

biden

משתמש חדש
יפה באמת שזה כואב למישהו
גזלן לא אמור לקנות את החפץ. ודאי לא כי הוא גזל!
זה אומר שגדלנו והפסקנו לדקל סיסמאות

ואם כבר אז באמת הגיע הזמן לדבר על זה
מה זה באמת "בעלות"
למרות האנטיגוניזם שזה מייצר
אחרי שמבינים את זה קניני גזילה זה בהחלט מהדברים הברורים ומחויבי המציאות.
 

זאב בודד

משתמש ותיק
כל התגובות לא עסקו בעצם הנקודה.
באיזה מובן החפץ שייך לגזלן , וההשלכוץ.
 
חלק עליון תַחתִית