פשט בגמרא מכות דף טו ע"ב - טז ע"א

ארזי ביתר

משתמש רגיל
דאיתמר, שבועה שאוכל ככר זה היום, ועבר היום ולא אכלה, רבי יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו, אינו לוקה. רבי יוחנן אומר, אינו לוקה, משום דהוי לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. ר"ל אומר, אינו לוקה, משום דהוי התראת ספק, וכל התראת ספק לא שמה התראה.

ותרוייהו אליבא דרבי יהודה, דתניא, ולא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר וגו', בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, לומר שאין לוקין עליו, דברי רבי יהודה. ר' יוחנן דייק הכי, טעמא דבא הכתוב, הא לא בא הכתוב, לוקה, אלמא התראת ספק שמה התראה. ור"ל דייק הכי, טעמא דבא הכתוב, הא לא בא הכתוב, לוקה, אלמא לאו שאין בו מעשה לוקין עליו.

ור"ש בן לקיש נמי, הא ודאי התראת ספק הוא. סבר לה כאידך תנא דר' יהודה, דתניא, הכה זה וחזר והכה זה, קילל זה וחזר וקילל זה, הכה שניהם בבת אחת או קילל שניהם בבת אחת, חייב. רבי יהודה אומר, בבת אחת חייב, בזה אחר זה פטור.
ורבי יוחנן נמי, הא ודאי לאו שאין בו מעשה הוא, סבר לה כי הא דאמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם א"ר יצחק א"ר יוחנן, ר' יהודה אומר משום רבי יוסי הגלילי, כל לא תעשה שבתורה, לאו שיש בו מעשה לוקין עליו, לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, חוץ מן הנשבע וממיר והמקלל את חבירו בשם.

קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה. אי לר"ש בן לקיש, תרי תנאי אליבא דרבי יהודה, אי לרבי יוחנן, לא קשיא, הא דידיה, הא דרביה.



ובפשטות, הפשט במחלוקתם אליבא דרבי יהודה בנותר, היתה מה בוחרים להסיק מדברי רבי יהודה, האם מסקינן מדבריו שהתראת ספק שמיה התראה, וממילא לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו - וכן סבר ר' יוחנן - או דמסקינן מדברי רבי יהודה שלאו שאין בו מעשה לוקין עליו, וממילא התראה ספק לאו שמיה התראה.

אך אם נעמיד הביאור כך, לכאורה בסוף הסוגיא, היה צריך להעמיד לפי רבי יוחנן, דהוו תרי תנאי אליבא דרבי יהודה. דבברייתא דנותר, אמר התנא אליבא דרבי יהודה, דהתראת ספק שמיה התראה, ובברייתא דהכאה, אמר התנא אליבא דרבי יהודה דהתראת ספק לאו שמה התראה. ולפי ר"ל היה צריך להעמיד, דרבי יהודה דידיה אמר, דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו, ורבי יהודה מדרביה אמר, דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו.

אלא יש לבאר מהלך הסוגיא באופן אחר. בהו"א סברה הגמ' שר"י ור"ל נחלקו בדרבי יהודה דנותר. אך לאחר ביאור מחלוקתם, הקשתה הגמ' לר"ל, לדבריך שמדברי רבי יהודה מסקינן דהתראת ספק לא שמה התראה, א"כ האיך הוא לוקה בנותר, והלא אין כאן התראה. ועל כך יישב ר"ל, דאה"נ בברייתא זו, אין להוכיח שרבי יהודה סבר דהתראת ספק לאו שמה התראה, אלא מברייתא דהכאה. ובהמשך, הקשתה הגמ' לר"י, לדבריך שמדברי רבי יהודה מסקינן דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, א"כ האיך לוקין בנותר, והלא לאו שאין בו מעשה הוא. ועל כך יישב ר"י, דאה"נ בברייתא זו, אין להוכיח שרבי יהודה סבר דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, אלא מדברי רבי יהודה משום רבי יוסי הגלילי.

ודאתאן להכא, מבוארים דברי הגמ' שפיר. דאליבא דר"ל, התראת ספק לרבי יהודה, תלויה בתרי תנאי: תנא דנותר אליבא דרבי יהודה סבר, דהתראת ספק שמה התראה, ותנא דהכאה אליבא דרבי יהודה סבר, דהתראת ספק לאו שמה התראה. ואליבא דרבי יוחנן, לאו שאין בו מעשה לרבי יהודה, תלוי בדידיה או בדרביה: בדידיה - בנותר - סבר דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו, ובדרביה סבר דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו.

ומה שכתבה הגמ' דר"י ור"ל נחלקו ברבי יהודה, היינו בשתי הברייתות האחרונות, ולא בברייתא דנותר, דמנותר אין להוכיח.


חו"ר אתרא קדישא הדין, מתבקשים להודיעני האם זכיתי להבין דברי הגמ'.
 

HaimL

משתמש ותיק
זהו הפשט הפשוט, לא הבנתי, מה היה לך בה"א, ומה במסקנה

בה"א ר"י דייק מהברייתא שהתראת ספק שמה התראה, מדאצטריך קרא, ולא חשש לדייק מכאן, שגם לאו שא"ב מעשה לוקים עליו. ור"ל דייק שלאו שאב"מ לוקים עליו, ולא חשש לדייק שהתראת ספק שמה התראה. מכאן, מוכיחה הגמרא שר"י ור"ל לא יכולים לחלוק בברייתא, ולכן הם לומדים משניות או ברייתות אחרות דר' יהודה. אבל כיוון שסו"ס שמעת תרתי מהברייתא דרבי יהודה, הרי תקשה דר"י על ר"י גם בהתראת ספק גם בלאו שאין בו מעשה. ע"כ מתרצת הגמרא דר"י סובר דרבי יהודה גופיה ס"ל לוקין על לאו שאב"מ, ומה שאמר שאין לוקין עליו, הוא משמיה דרבי יוה"ג. ור"ל סובר דרבי יהודה ס"ל התראת ספק שמה התראה בברייתא דנותר, ואיהו ס"ל כאידך תנא דרבי יהודה, שהתראת ספק ל"ה התראה.
 

תלמיד טועה

משתמש ותיק
ארזי ביתר אמר:
דאיתמר, שבועה שאוכל ככר זה היום, ועבר היום ולא אכלה, רבי יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו, אינו לוקה. רבי יוחנן אומר, אינו לוקה, משום דהוי לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. ר"ל אומר, אינו לוקה, משום דהוי התראת ספק, וכל התראת ספק לא שמה התראה.

ותרוייהו אליבא דרבי יהודה, דתניא, ולא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר וגו', בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, לומר שאין לוקין עליו, דברי רבי יהודה. ר' יוחנן דייק הכי, טעמא דבא הכתוב, הא לא בא הכתוב, לוקה, אלמא התראת ספק שמה התראה. ור"ל דייק הכי, טעמא דבא הכתוב, הא לא בא הכתוב, לוקה, אלמא לאו שאין בו מעשה לוקין עליו.

ור"ש בן לקיש נמי, הא ודאי התראת ספק הוא. סבר לה כאידך תנא דר' יהודה, דתניא, הכה זה וחזר והכה זה, קילל זה וחזר וקילל זה, הכה שניהם בבת אחת או קילל שניהם בבת אחת, חייב. רבי יהודה אומר, בבת אחת חייב, בזה אחר זה פטור.
ורבי יוחנן נמי, הא ודאי לאו שאין בו מעשה הוא, סבר לה כי הא דאמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם א"ר יצחק א"ר יוחנן, ר' יהודה אומר משום רבי יוסי הגלילי, כל לא תעשה שבתורה, לאו שיש בו מעשה לוקין עליו, לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, חוץ מן הנשבע וממיר והמקלל את חבירו בשם.

קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה. אי לר"ש בן לקיש, תרי תנאי אליבא דרבי יהודה, אי לרבי יוחנן, לא קשיא, הא דידיה, הא דרביה.
בעניין זה נתעוררה לי קו',
דבריש מכילתין [ד"ד] מייתי' לברייתא זו דנותר אינו לוקה משום דהוי לאו הניתק לעשה, ור' יעקב פליג וס"ל דאינו לוקה משום דהוי לאו שאיב"מ, לפו"ר משמע דר' יהודה ס"ל דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו, ודלא כר"ל, וצ"ע.
 
חלק עליון תַחתִית