להרב המופלג
@אבי חי, ייש"כ על טובת ה'עיין' שכבודו נהג בדבריי.
אני כותב את הדברים שבהמשך בידיעה שאולי נשתרבבו בהם דברי בורות, ובכל זאת לא אמנע מלהעלותם, שאולי מתוך כך תעמידני על האמת במה ששגיתי.
ואני מתנצל מראש על האריכות, ועל כך שאולי הדברים לא יהיו מסודרים כראוי (חלק מהציטוטים לקוחים מהאשכול שצוין לעיל).
אבי חי אמר:
א. ברור אצלי שהרשב"א פירש הירו' כהבבלי בלי שום הפרש
זה ברור, רק השאלה שצריכה להישאל היא איך הוא פירש את הבבלי...
כמה דקדוקים בדברי הרשב"א -
א. מצד אחד הוא טוען על השואל מכח ריו"ח אליבא דהל"ק [ומחבר את דבריו עם ד' ר"ח שבירו'], ומצד שני הוא נוקט גם את רבא משמיה דר"ח, וכל זה כאשר בסוגיות [בזבחים ועירובין] מבואר שלל"ק ריו"ח ורבא פליגי. הכיצד ?
ב. ולא עוד אלא שבהמשך מוכח שהוא בכלל נוקט בד' ריבר"ח כגי' הל"ב, שהרי ציטט 'חוצץ' ולא 'יתור'. ואילו את ד' ריו"ח נקט כהל"ק.
ג. בד' רבא פירש"י דמה שאמר גע"ג חוצצות כוונתו לומר דהוי ייתור, ומריהטת דברי הרשב"א לא נראה שפי' כן כלל.
הנה יש לעי' בד' רש"י בזבחים, שמפרש את הלשונות 'חציצה' שמוזכרות שם דהיינו 'ייתור'.
ובל"ק בד' רבא ביאר שמה שנקט את דין הייתור דגע"ג בלשון 'חוצצות', זהו איידי מה שהזכיר בנימא שהיא 'חוצצת'.
אבל א"כ לכאו' נופלת בשי' רש"י קושיא גדולה, שהרי גם בהמשך בל"ב בד' ריבר"ח שאמר שצלצול חוצץ, בי' רש"י דהיינו ייתור.
ולכאו' הוא תמוה מאד, דא"כ למה נקט ריבר"ח דינו בלשון חציצה, הרי לא שייך אצלו את הטעם של 'איידי' ולמה לא אמר בלשון 'ייתור' כהוגן ?
ושו"מ שכן דקדק בשעה"מ הל' כלה"מ פ"י ה"ט, יעוי"ש. וכן מצאתי שכבר קדמני לבאר בד' הראב"ד, כעין הביאור שעלה בדעתי לבאר בד' הרשב"א.
והיינו, שרק בל"ק 'חוצצות' דרבא מתפרש על ייתור מכח ההכרח של רש"י, אבל בל"ב גם 'חוצץ' דריבר"ח מתפרש כפשוטו, ולא איירו כלל בדין ייתור בגדים.
ומציאה נפלאה מצאתי בספר 'ערכי תנאים ואמוראים' (לריב"ק משפירא מרבותיו של הרוקח) ערך 'יהודה בנו של רבי חייא אחיו של חזקיה', שאמנם צ"ת בלשונו שם ולכאו' גם צריך קצת הג' שם. אבל כלליות דבריו מורה לענ"ד שגם הוא למד כעין הפשט הנ"ל.
ובזה מיושבים כל הדקדוקים בדברי הרשב"א,
א. למעשה הוא נקט לעיקר את הל"ב וכפי הכלל הידוע. אמנם מצד שני תפס להלכה גם את דברי ריו"ח בל"ק, מכיון שדבריו מסכימים עם ד' ר"ח בירושלמי. ואפשר לקיים שניהם. ב. וא"כ ברור גם למה נקט את לשון ריבר"ח שבל"ב. ג. וברבא הוא אכן מבאר לשון חציצה כפשוטה. (ושוב אזכיר, שמכיון שהרשב"א ציין שפירושו מוסכם גם על הרמב"ם, ע"כ צ"ל שפי' את הרמב"ם בה"ט דלא כבי' הכס"מ, אלא כמו שבי' הרדב"ז בא"נ.)
ולפי"ז מה שחשב כבודו לפרש את דברי רבי חנינא כדרבא משמיה דר"ח, דשלא במקום בגדים בעינן גע"ג למיהוי ייתור, אין לזה כל מבוא בדברי הרשב"א, שהרי לפי פירושו בל"ב האמוראים לא איירו כלל בייתור אלא בחציצה, ואדרבה איכא למידק שמשום חציצה הוא דאיכא הא משום ייתור לית לן בה. ואם כן הבעיא באבנט ע"כ היא רק משום דהוי בגד"כ, ומשום דהוו שלא במקומן איתשיל.
ולגבי הצד השני...
אבי חי אמר:
א"נ הא גופא קא מיבעיא לי' אם אבנט דהיינו צלצול קטן הוי יתור בגדים אף בפחות מג', וכצדדי הבבלי.
על זה לכאו' ניתן להוכיח שאינו נכון כבר מגוף דברי הירו',
שהרי ר"ח אמר 'בלבד שלא יחוץ בינו לבין בגד, ולא בין בגד לבגד', ומשמעות הירו' שבא לאפוקי מד' יהודה ברבי שאסר בניגיון (-צלצול קטן), וכוונת ר"ח לומר שאין בזה אלא משום חציצה. וא"כ, הרי שמתבאר בו שאין בצלצול קטן משום ייתור אפי' במקום בגדים, ובאמת לא יהא אסור אם רק יהא ע"ג הבגדים מלמעלה.
ולמעשה אינני מודה להנחה שהאבנט היה פחות מג' אצבעות, וראה להלן. וא"כ גם הצד השלישי שצידד מר לבאר, לענ"ד אינו.
כל מה שנשאר לנו להתווכח ואין בידי ראיה ברורה כנגד, זה רק בדין בגד גע"ג במקום בגדים, שעדיין יש בידך לטעון שבבגד גע"ג יהיה בו משום ייתור כשזה יהיה במקום בגדים.
אלא שאם ננקוט כדברי הבבלי שדין צלצול ובגד גע"ג שווה, ולא נעשה פלוגתא בין הבבלי לירו' בלא הכרח, אם כן אחרי שהוכח שצלצול לא חשיב ייתור בגדים ה"ה בבגד גע"ג.
ואם כנים הדברים, על כרחינו לומר שמשמעות דברי הרשב"א (בתחילת דבריו) שיכול להיות בתפילין משום ייתור בגדים (לו יצויר שהיו על המצנפת), מורה באצבע שיש בתפילין טעם מיוחד להיחשב כייתור אע"פ שסתם בגד אינו ייתור. ואולי זה כהצעתי.
ולפי כל הנ"ל מתבאר, שבראש דבריו באמת לא נצרך הרשב"א לחדש את הסברא שאין לתפילין חשיבות של צלצול, וכל מה שחידש את זה, זה רק לל"ק לריבר"ח ורבא משום ר"ח שסוברים שיש ייתור שלא במקום בגדים, וכמפורש בלשונו 'ולא עוד אלא אפילו למ"ד שלא במקום (בגדים) ג' על ג' הוי יתור'. וז"פ.
אבל בל"ב שנקט להלכה בתחילת דבריו, שלשיטתם אין צורך להגיע לסברא המחודשת שתפילין אינן אפי' כצלצול, אכתי יהא תלוי אי הוי במקום בגדים או לאו.