העיון היומי - בדברי הט"ז שאפשר לברך שהחיינו בבין המצרים מחשש שמא ימות

כלומר

משתמש רגיל
 ​
פסק המחבר [תקנ"א י"ז] "טוב ליזהר מלומר שהחיינו בין המצרים על פרי או על מלבוש". אך הוסיף הרמ"א, דמ"מ, על פרי כזה שלא ימצאהו לאחר ט' באב, מותר לברך עליו שהחיינו בין המצרים.
וחידש הט"ז [סקי"ג], שלפי דברי הרמ"א, יש להתיר לברך שהחיינו על כל הפירות, ואפילו פירות שנמצאים גם לאחר ט' באב, כי יש לחשוש שמא ימות עד לאחר ט' באב, ולא יספיק לברך שהחיינו...
והביא ראיה מדברי התוספות [מו"ק י"ח ע"ב ד"ה ואלו] שמותר לכתוב בחול המועד שטרות וכדו', כי נחשבים "דבר האבד", דשמא ימות הנותן או העדים או הב"ד. והובא בבית יוסף [תקמ"ה ד"ה ואלו]. ומעתה, הדברים קל וחומר! אם "דבר הרשות" התירו לעשות בחול המועד, מחשש שמא ימות, כל שכן ש"דבר מצוה" - ברכת שהחיינו - יש להתיר, מחשש זה!...
 
והקשה עליו ה"כתב סופר" [או"ח סי' ק"ג], שמדברי הרמב"ם בכמה מקומות, רואים שפסק שלא חיישינן למיתה! האחד הוא בהלכות עבודת יום הכיפורים [פ"א ה"ג], שפסק הרמב"ם כשיטת חכמים שאין צריך להכין אישה אחרת לכהן גדול, ולא חיישינן שמא תמות אשתו, ודלא כרבי יהודה שחשש כן, והצריך להכין אישה אחרת.
והשני בהלכות סוכה [פ"ד הט"ז], שפסק הרמב"ם שאפשר לעשות את דפנות הסוכה מבעלי חיים, ובגמרא [סוכה כ"ג ע"א] מבואר שרבי מאיר פסל מחשש שמא תמות הבהמה. ורואים שלהלכה לא חיישינן למיתה.
ומה שהביא הט"ז מדברי התוספות לגבי חול המועד, יש לדחות, כי שם הדבר תלוי בהרבה אנשים, וחיישינן שמא אחד מכל אלו ימות, ועוד, שכבר מצאנו שבחול המועד הקילו בהרבה דברים, ועוד שהתוספות כתבו עוד חשש, שמא ילכו למדינת הים, ומי יאמר שחוששים רק למיתה, ועוד שהרמב"ם כתב טעם אחר בטעם ההיתר לכתוב השטר...
והביא הכתב סופר את דברי התוספות [גיטין כ"ח ע"א ד"ה הא] שהכריעו, שבשאלה זו, אם חיישינן למיתה או לא, יש לחלק בין "זמן מרובה" ל"זמן מועט". לאחר זמן מרובה צריך לחשוש שמא ימות, אך שמא ימות תוך זמן מועט אין לחשוש.
ועל פי זה הכריע הכתב סופר להלכה, דמאחר שכתב המגן אברהם [תקנ"א ס"ק מ"ב] להתיר ברכת שהחיינו בשבת שבין המצרים, מעתה אסור לברך שהחיינו בימות החול, כי יכול להמתין עם הברכה עד שבת, דשבעה ימים הוא "זמן מועט", ושמא ימות לזמן מועט לא חיישינן...
 
אמנם דבריו תמוהים, שהרי כל מה שחילקו התוספות בין זמן מרובה לזמן מועט, היינו דווקא לשיטת רבי מאיר שאינו חושש ל"שמא ימות", בזה חידשו התוספות שמכל מקום לזמן מרובה חיישינן, אבל אנן הרי קיימא לן כרבי יהודה! שחושש ל"שמא ימות" אפילו לאלתר!
וכן פסק הרמב"ם [פ"ט תרומות ה"א] שכהן שנתן גט לאשתו ואמר: הרי זה גיטיך שעה אחת קודם למיתתי, אסורה לאכול בתרומה מיד! כי יש לחשוש שמא עוד שעה אחת ימות הבעל, וזהו כשיטת רבי יהודה, שחשש לשמא ימות אפילו לאלתר!
וכבר מצאנו לרבי עקיבא איגר, שהקשה קושיא כזאת על דברי המגן אברהם. השו"ע פסק [תקס"ה ג'], שמי שנדר להתענות סך תעניות, יכול לדחותם עד ימות החורף, ותמה המגן אברהם [ס"ק י"ג], איך מותר לו לדחות? הרי צריך לחשוש שמא ימות! והביא מהרא"ש בנדרים [ג' ע"א] שכתב לחלק בין שמא ימות ל"זמן מועט" לשמא ימות ל"זמן מרובה". והקשה רבי עקיבא איגר, הרי כל דברי הרא"ש הם רק אליבא דרבי מאיר, אבל אנן קיימא לן כרבי יהודה שחושש אפילו לזמן מועט! וכמו שפסק הרמב"ם!
אך לכאורה, הרמב"ם עצמו סתר את משנתו! שהרי לגבי יום כיפור, ולגבי סוכה, פסק שאין צריך לחשוש למיתה!...
 
ואולי יש לומר בדעת הרמב"ם, שסבר שאפילו שפוסקים כרבי יהודה לענין תרומה, יש לחלק בין שמא ימות לזמן מרובה לשמא ימות לזמן מועט, ולכן לגבי יו"כ וסוכה שהם זמן מועט, אין צריך לחשוש, ומיושב גם כן דברי המגן אברהם שכתב להלכה לחלק בין זמן מרובה לזמן מועט, אלא דסבר הרמב"ם, דבתרומה לא נחשב "זמן מועט" אלא "זמן מרובה"! דאף על פי שבכל רגע ורגע הספק הוא ל"זמן מועט", שמא ימות עוד שעה אחת, ולזה אין צריך לחשוש, אבל מכיוון שהנדון הוא תמידי, אם מותר לאכול לה תרומה לעולם או לא, ולזמן מרובה צריך לחשוש למיתה, אי אפשר להתיר לה לאכול בתרומה באופן תמידי, שהרי לבסוף ימות בעלה, ונמצא שאכלה זרה בתרומה...
ולפ"ז, מתורצים גם כן דברי הכתב סופר, שחילק להלכה בין זמן מועט לזמן מרובה...
 
 ​
 
 ​
 
מ"מ נוספים ועיון נוסף: ע"ע בגמרא נדרים [י' ע"א] שהמקדיש קרבן, אסור לו לומר "קרבן להשם" דחיישינן שמא יאמר "להשם קרבן", ו"שמא אמר לה' ולא אמר קרבן וקא מפיק שם שמים לבטלה". ופירשו כמה מהאחרונים [של"ה הק' [פסחים מצה עשירה דרוש א' רנ"ו], וכן הביא ישועות יעקב [יו"ד קמ"ח] בשם הירשולמי, ובהגהות מהרש"ם [פסחים נ"ט ע"א] בשם הזוה"ק, וכ"כ החת"ס [נדרים שם], והחיד"א בפתח עינים [יומא ל"ט ע"א] ועוד], שהחשש הוא שמא ימות בין תיבת להשם, לתיבת קרבן, ונמצא שאמר שם שמים לבטלה. אך בדברי הראשונים [פירוש הרא"ש שם, ריטב"א ותוס' ישנים ותוס' הרא"ש יומא ל"ט ע"א] מבואר שלמדו החשש שמא "ימלך בדעתו" ולא ישלים תיבת "קרבן", אבל לא שמא ימות. עוד מצאנו במשנה במסכת אבות [פ"ב משנה י'] "שוב יום אחד לפני מיתתך". וביארה הגמרא בשבת [קנ"ג ע"א], שלכך יש לשוב בתשובה כל יום, שמא למחר ימות, ולא יוכל עוד לשוב בתשובה....
 
ייש''כ. עשיתי מה שעשיתי כי גופן קופה בגודל כזה אינו קריא.




פסק המחבר [תקנ"א י"ז] "טוב ליזהר מלומר שהחיינו בין המצרים על פרי או על מלבוש". אך הוסיף הרמ"א, דמ"מ, על פרי כזה שלא ימצאהו לאחר ט' באב, מותר לברך עליו שהחיינו בין המצרים.
וחידש הט"ז [סקי"ג], שלפי דברי הרמ"א, יש להתיר לברך שהחיינו על כל הפירות, ואפילו פירות שנמצאים גם לאחר ט' באב, כי יש לחשוש שמא ימות עד לאחר ט' באב, ולא יספיק לברך שהחיינו...
והביא ראיה מדברי התוספות [מו"ק י"ח ע"ב ד"ה ואלו] שמותר לכתוב בחול המועד שטרות וכדו', כי נחשבים "דבר האבד", דשמא ימות הנותן או העדים או הב"ד. והובא בבית יוסף [תקמ"ה ד"ה ואלו]. ומעתה, הדברים קל וחומר! אם "דבר הרשות" התירו לעשות בחול המועד, מחשש שמא ימות, כל שכן ש"דבר מצוה" - ברכת שהחיינו - יש להתיר, מחשש זה!...

והקשה עליו ה"כתב סופר" [או"ח סי' ק"ג], שמדברי הרמב"ם בכמה מקומות, רואים שפסק שלא חיישינן למיתה! האחד הוא בהלכות עבודת יום הכיפורים [פ"א ה"ג], שפסק הרמב"ם כשיטת חכמים שאין צריך להכין אישה אחרת לכהן גדול, ולא חיישינן שמא תמות אשתו, ודלא כרבי יהודה שחשש כן, והצריך להכין אישה אחרת.
והשני בהלכות סוכה [פ"ד הט"ז], שפסק הרמב"ם שאפשר לעשות את דפנות הסוכה מבעלי חיים, ובגמרא [סוכה כ"ג ע"א] מבואר שרבי מאיר פסל מחשש שמא תמות הבהמה. ורואים שלהלכה לא חיישינן למיתה.
ומה שהביא הט"ז מדברי התוספות לגבי חול המועד, יש לדחות, כי שם הדבר תלוי בהרבה אנשים, וחיישינן שמא אחד מכל אלו ימות, ועוד, שכבר מצאנו שבחול המועד הקילו בהרבה דברים, ועוד שהתוספות כתבו עוד חשש, שמא ילכו למדינת הים, ומי יאמר שחוששים רק למיתה, ועוד שהרמב"ם כתב טעם אחר בטעם ההיתר לכתוב השטר...
והביא הכתב סופר את דברי התוספות [גיטין כ"ח ע"א ד"ה הא] שהכריעו, שבשאלה זו, אם חיישינן למיתה או לא, יש לחלק בין "זמן מרובה" ל"זמן מועט". לאחר זמן מרובה צריך לחשוש שמא ימות, אך שמא ימות תוך זמן מועט אין לחשוש.
ועל פי זה הכריע הכתב סופר להלכה, דמאחר שכתב המגן אברהם [תקנ"א ס"ק מ"ב] להתיר ברכת שהחיינו בשבת שבין המצרים, מעתה אסור לברך שהחיינו בימות החול, כי יכול להמתין עם הברכה עד שבת, דשבעה ימים הוא "זמן מועט", ושמא ימות לזמן מועט לא חיישינן...

אמנם דבריו תמוהים, שהרי כל מה שחילקו התוספות בין זמן מרובה לזמן מועט, היינו דווקא לשיטת רבי מאיר שאינו חושש ל"שמא ימות", בזה חידשו התוספות שמכל מקום לזמן מרובה חיישינן, אבל אנן הרי קיימא לן כרבי יהודה! שחושש ל"שמא ימות" אפילו לאלתר!
וכן פסק הרמב"ם [פ"ט תרומות ה"א] שכהן שנתן גט לאשתו ואמר: הרי זה גיטיך שעה אחת קודם למיתתי, אסורה לאכול בתרומה מיד! כי יש לחשוש שמא עוד שעה אחת ימות הבעל, וזהו כשיטת רבי יהודה, שחשש לשמא ימות אפילו לאלתר!
וכבר מצאנו לרבי עקיבא איגר, שהקשה קושיא כזאת על דברי המגן אברהם. השו"ע פסק [תקס"ה ג'], שמי שנדר להתענות סך תעניות, יכול לדחותם עד ימות החורף, ותמה המגן אברהם [ס"ק י"ג], איך מותר לו לדחות? הרי צריך לחשוש שמא ימות! והביא מהרא"ש בנדרים [ג' ע"א] שכתב לחלק בין שמא ימות ל"זמן מועט" לשמא ימות ל"זמן מרובה". והקשה רבי עקיבא איגר, הרי כל דברי הרא"ש הם רק אליבא דרבי מאיר, אבל אנן קיימא לן כרבי יהודה שחושש אפילו לזמן מועט! וכמו שפסק הרמב"ם!
אך לכאורה, הרמב"ם עצמו סתר את משנתו! שהרי לגבי יום כיפור, ולגבי סוכה, פסק שאין צריך לחשוש למיתה!...

ואולי יש לומר בדעת הרמב"ם, שסבר שאפילו שפוסקים כרבי יהודה לענין תרומה, יש לחלק בין שמא ימות לזמן מרובה לשמא ימות לזמן מועט, ולכן לגבי יו"כ וסוכה שהם זמן מועט, אין צריך לחשוש, ומיושב גם כן דברי המגן אברהם שכתב להלכה לחלק בין זמן מרובה לזמן מועט, אלא דסבר הרמב"ם, דבתרומה לא נחשב "זמן מועט" אלא "זמן מרובה"! דאף על פי שבכל רגע ורגע הספק הוא ל"זמן מועט", שמא ימות עוד שעה אחת, ולזה אין צריך לחשוש, אבל מכיוון שהנדון הוא תמידי, אם מותר לאכול לה תרומה לעולם או לא, ולזמן מרובה צריך לחשוש למיתה, אי אפשר להתיר לה לאכול בתרומה באופן תמידי, שהרי לבסוף ימות בעלה, ונמצא שאכלה זרה בתרומה...
ולפ"ז, מתורצים גם כן דברי הכתב סופר, שחילק להלכה בין זמן מועט לזמן מרובה...





מ"מ נוספים ועיון נוסף: ע"ע בגמרא נדרים [י' ע"א] שהמקדיש קרבן, אסור לו לומר "קרבן להשם" דחיישינן שמא יאמר "להשם קרבן", ו"שמא אמר לה' ולא אמר קרבן וקא מפיק שם שמים לבטלה". ופירשו כמה מהאחרונים [של"ה הק' [פסחים מצה עשירה דרוש א' רנ"ו], וכן הביא ישועות יעקב [יו"ד קמ"ח] בשם הירשולמי, ובהגהות מהרש"ם [פסחים נ"ט ע"א] בשם הזוה"ק, וכ"כ החת"ס [נדרים שם], והחיד"א בפתח עינים [יומא ל"ט ע"א] ועוד], שהחשש הוא שמא ימות בין תיבת להשם, לתיבת קרבן, ונמצא שאמר שם שמים לבטלה. אך בדברי הראשונים [פירוש הרא"ש שם, ריטב"א ותוס' ישנים ותוס' הרא"ש יומא ל"ט ע"א] מבואר שלמדו החשש שמא "ימלך בדעתו" ולא ישלים תיבת "קרבן", אבל לא שמא ימות. עוד מצאנו במשנה במסכת אבות [פ"ב משנה י'] "שוב יום אחד לפני מיתתך". וביארה הגמרא בשבת [קנ"ג ע"א], שלכך יש לשוב בתשובה כל יום, שמא למחר ימות, ולא יוכל עוד לשוב בתשובה....
 

יוסף ה'

משתמש ותיק
לכאו יש מקום לומר דמהא דיוה"כ לא קשה, כיון דאין זה חשש שמא ימות אלא שמא מת, ושמא מת לא אמרינן כיון שיש לאשתו חזקת חיים, וכל מאי דחיישינן היינו היכן שאמר שעה אחת קודם מיתתו וכיוצ"ב דאז אין זה משנה מן החזקה.
ומהא דסוכה י"ל, דבסוכה עם בעלי חיים זה חשש אחר לגמרי, כיון שמאי אכפת לן אם ימות, הרי כל זמן שלא מת, הסוכה במקומה עומדת, ובשלמא השולח חטאתו השתא השליח אינו יודע אם משלחו מת או לא, אבל בסוכה הלא יושב הוא בסוכתו שפיר, וא"כ מאי אכפת לן אי בעוד זמן יחרב סוכתו.

כתבתי מקופיא, איני מצוי בנבכי הסוגיא, אשמח לשמוע דעת הגאון הרב @כלומר
 

כלומר

משתמש רגיל
פותח הנושא
יוסף ה' אמר:
לכאו יש מקום לומר דמהא דיוה"כ לא קשה, כיון דאין זה חשש שמא ימות אלא שמא מת, ושמא מת לא אמרינן כיון שיש לאשתו חזקת חיים, וכל מאי דחיישינן היינו היכן שאמר שעה אחת קודם מיתתו וכיוצ"ב דאז אין זה משנה מן החזקה.
הנדון ביוה"כ הוא אם יש חיוב להעמיד אשה אחרת "קודם" יוה"כ, ולכאו' נקרא "שמא תמות".
יוסף ה' אמר:
ומהא דסוכה י"ל, דבסוכה עם בעלי חיים זה חשש אחר לגמרי, כיון שמאי אכפת לן אם ימות, הרי כל זמן שלא מת, הסוכה במקומה עומדת, ובשלמא השולח חטאתו השתא השליח אינו יודע אם משלחו מת או לא, אבל בסוכה הלא יושב הוא בסוכתו שפיר, וא"כ מאי אכפת לן אי בעוד זמן יחרב סוכתו.
סברא יפה.
 

כלומר

משתמש רגיל
פותח הנושא
למה זה תשאל לשמי אמר:
ייש''כ. עשיתי מה שעשיתי כי גופן קופה בגודל כזה אינו קריא.
עשיתי העתקה מגופן שהיה אצלי, אבל כנראה שרק אצלי זה מופיע בגופן שמותקן במחשב שלי, ולא אצל הת"ח שבכאן.
אתקן בעז"ה להבא.
 

יוסף ה'

משתמש ותיק
כלומר אמר:
יוסף ה' אמר:
לכאו יש מקום לומר דמהא דיוה"כ לא קשה, כיון דאין זה חשש שמא ימות אלא שמא מת, ושמא מת לא אמרינן כיון שיש לאשתו חזקת חיים, וכל מאי דחיישינן היינו היכן שאמר שעה אחת קודם מיתתו וכיוצ"ב דאז אין זה משנה מן החזקה.
הנדון ביוה"כ הוא אם יש חיוב להעמיד אשה אחרת "קודם" יוה"כ, ולכאו' נקרא "שמא תמות".
כל העניין של קודם יוה"כ זה אולי כי יש איסור לקדש בשבת ויו"ט, אבל אילולי זה לא נראה לי שיש משמעות לקודם יוה"כ. הרעיון הוא, שהכ"ג תמיד צריך להיות במצב של וכיפר בעדו ובעד ביתו, ובשעה שהוא מכפר, ייתכן ואשתו מתה, וזה נקרא לחשוש שמא מת ולא שמא ימות.

זאת דעתי בסוגיא, ואם טעיתי, עמי תלין משוגתי.  
 
 

כלומר

משתמש רגיל
פותח הנושא
יוסף ה' אמר:
כל העניין של קודם יוה"כ זה אולי כי יש איסור לקדש בשבת ויו"ט, אבל אילולי זה לא נראה לי שיש משמעות לקודם יוה"כ. הרעיון הוא, שהכ"ג תמיד צריך להיות במצב של וכיפר בעדו ובעד ביתו, ובשעה שהוא מכפר, ייתכן ואשתו מתה, וזה נקרא לחשוש שמא מת ולא שמא ימות.
עי' סוכה כ"ד ע"א שהקשו בגמ' מדברי ר' יהודה גבי דופן של בע"ח לדבריו גבי אשה אחרת דכה"ג, ותירצו דמעלה עשו בכפרה ע"ש, וחזינן דהיינו הך.
ועי' היטב בתוס' ישנים יומא י"ג. ד"ה מיתה לא שחיכא מה שהקשה מאביי בגיטין, ומוכח מדבריו דספק דאשה אחרת הוא שמא ימות.
וצ"ל, כיון דכל הנדון הוא בערב יוה"כ, אם חייבין להתקין אשה אחרת או לא, תהיה הסיבה אשר תהיה, לכן איקרי שמא ימות.
 
חלק עליון תַחתִית