ביקש רבי לעקור תשעה באב - פלפול נאה מאת רבה של ירושלים - העיון היומי

כלומר

משתמש רגיל
 
במגילה (דף ה' ע"ב) אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא, רבי בקש לעקור תשעה באב, ולא הודו לו חכמים. מתחילה סבר ר' אלעזר שרבי בא לעקור תשעה באב של כל שנה, עד שביאר לו ר' אבא בר זבדא, שלא בא רבי אלא לעקור ט' באב שחל בשבת, וקרא עליו ר' אלעזר "טובים השנים מן האחד"!
והקשו התוספות (ד"ה ובקש): קשה, היכי סלקא דעתך דהאי תנא, [דרבי] היה רוצה לעקור ט' באב לגמרי, והא אמרינן (תענית דף ל' ע"ב) כל האוכל ושותה בתשעה באב, אינו רואה בנחמה של ירושלים! ועוד, דהא "אין בית דין יכול לבטל דברי בי"ד חבירו, אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ובמנין"!
ותירצו התוספות: ויש לומר, דלא רצה לעוקרו - אלא מחומרא שיש בו יותר משאר תעניות. אי נמי יש לומר, דרצה לעקרו מתשיעי ולקבעו בעשירי, כדאמר ר' יוחנן (שם כ"ט ע"ב) אילו הואי התם קבעתיה בעשירי.
 
לכאורה, שני תירוצי התוספות, לא תירצו אלא את קושייתם הראשונה, אבל הקושיא השניה של התוספות, נשארה! שהרי בכלל תקנת הבית דין הראשון, שתיקנו את צום ט' באב, היה ג"כ שיהיה חמור יותר משאר תעניות, וכן שיהיה בט' ולא בי', וכלשון ר' יוחנן "אילו הואי התם קבעתיה בעשירי", משמע שהם קבעוהו בתשיעי, וא"כ עדיין קשה, איך רצה רבי לבטל "פרטים" אלו שמתוך התקנה, הרי אין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חבירו!
והיה אפשר לדון, שרק לבטל תקנה לגמרי, אין כח לבי"ד אחר לבטל, אבל "לשנות" פרטים בתקנה הראשונה, זה יכול בי"ד אחר לעשות, גם אם אינו גדול בחכמה ובמנין!
אולם זה נסתר מסוגיית הגמרא בתחילת המסכתא (מגילה ב' ע"א) שם מבואר, שאילו היו אנשי כנסת הגדולה מתקנים את קריאת המגילה רק בימים י"ד וט"ולא היו יכולים אח"כ להוסיף את הדין שכפרים מקדימין ליום הכניסה, כי אין בי"ד מבטל דברי בי"ד חבירו! רואים, שאפילו לבוא לשנות פרט אחד, איזה יום יקראו את המגילה, אין בי"ד אחר יכול לבטל, ושוב קשה איך היה רבי יכול לשנות מהתקנה הראשונה!...
 
רבה של ירושלים, רבי בצלאל ז'ולטי זצ"ל, בספרו משנת יעבץ (או"ח סי' מ"ו) ביאר את דברי התוספות באופן נפלא.
בדברי הרמב"ם (פ"ב ממרים ה"א) מבואר יסוד גדול, שכל הכלל ש"אין בי"ד מבטלין דברי בי"ד חבירו" נאמר רק לגבי "גזירות ותקנות" שתיקן הבי"ד הראשון. אבל כשחולקים ב"עיקר הדין", שאמרו הבי"ד הראשון דין מסברא, והבי"ד השני נראה לו להיפך, יכול הבי"ד הבא אחריו לחלוק, שהרי "אין לך אלא שופט שבימיך".
ומעתה יש לומר, רבי לא בא "לבטל" את תקנת ט' באב, אלא היה כאן מחלוקת יסודית ב"עיקר הדין".
בחינוך (מצוה ת"מ) מבואר, שאפילו לשיטה הסוברת ש"מקריבין קרבנות במקום המקדש אף על פי שאין בית", כי קדושה הראשונה קדשה גם לעתיד לבוא, מכל מקום, אין "חיוב" להקריב קרבנות כשאין בית, אלא "רשות" בלבד.
ויש לומר, שרבי חלק על דין זה, וסובר שלאחר החורבן נשאר אפילו החובה להקריב את הקרבנות, שלא נשתנה כלום בקדושת בית המקדש במה שחרב, וכן יש ללמוד משיטת רבי ביבמות (ע"ט ע"ב) שגם לאחר חורבן בית המקדש נשאר השעבוד של הגבעונים למזבח ה', ע"ש.
ולכן סבר רבי, שאין חומרא בט' באב יותר משאר תעניות, שהרי בגמרא (ר"ה כ"ח ע"ב) מבואר שהחומר של ט' באב יותר משאר תעניות הוא משום ש"הוכפלו בו צרות", וביארו התוספות (שם ד"ה הואיל) שחורבן בית המקדש "תקיפא טובא". וזהו כשיטת החינוך שלא נשארה קדושת בית המקדש בתוקפה, אבל רבי הסובר שגם לאחר החורבן עדיין נשאר קדושתו כבתחילה, סובר שאין החורבן "תקיפא טובא" יותר משאר הצרות שנעשו לישראל!
ומעתה, כיון שעיקר הויכוח הוא בעיקר הדין, לא שייך כאן הכלל ש"אין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חבירו"...
 
  
 
 
מ"מ נוספים ועיון נוסף: א. על דרך דברי המשנת יעבץ, יש לבאר גם את תירוצם השני של התוספות, שרבי בא לשנות את יום הצום לי' באב, שגם זה הוא מחלוקת בסברא, אם העיקר הוא הזמן בו הוצת בית המקדש, או הזמן בו נשרף רובו, ובמחלוקת של סברא אין הכלל ש"אין בי"ד יכול לבטל"...
ב. אולם בעיקר הדבר יל"ע, הרי זה ברור שאין חובת הצום מעיקר הדין, אלא מתקנת חכמים, שהרי אין חיובה אלא מדרבנן, ואם כן, גם אם יחלוק רבי על "טעם התקנה" של הבי"ד הקודם, וכי על ידי זה יוכל לבטל את עצם התקנה, אם אינו גדול בחכמה ובמנין מהבי"ד שתיקנו אותו? וצ"ע.
ג. ובגוף חידוש הרמב"ם, הנה כן כתבו גם היד רמ"ה (סנדהרין ל"ג. סוד"ה ואיבעיא), והסמ"ג (מ"ע קי"א). ועיין או"ש שהביא ראיות לזה מכמה סוגיות. אך לכאורה אין דין זה מוסכם, דבדברי הראב"ד והר"ש בפירושם למשניות (עדיות פ"א מ"ה) משמע שאפילו במילתא דעיקר הדין נאמר כלל זה, וכן ברא"ש (סנהדרין פ"ד סי' ה') הביא בתו"ד כלל זה, אף דאיירי שם לענין מחלוקת בעיקר הדין. ועיין במנ"ח (תצ"ה-ו' אות ד') שדייק מדברי החינוך דלא כהרמב"ם, וכתב דדברי הרמב"ם ברורים מצד הסברא.
 ​
 

דבש לפי

משתמש ותיק
לכאורה צ"ע מה פשר קושיית תוס' השניה, והרי כדרך שרבי רחץ בי"ז בתמוז כדי להורות שבזמנו שאין שמד לא חייבים להתענות אע"פ שמחורבן הבית ועד זמנו התענו, ואין זו עקירת התקנה הראשונה כי בזמן שהחלו להתענות זה היה חובה מפני השמד, - כך היה מקום גם לבטל את תשעה באב מהאיי טעמא (ומה שלא הודו לו זה מהטעם דאמר רב פפא בראש השנה יח:, ולרבי אבא בר זבדא גם רבי מודה לטעמיה דרב פפא ולא ביקש לעקור תשעה באב רגיל).
ואולי יש לומר שהתוס' במגילה סובר כדעת הרמב"ם שכל זמן שאין מקדש הוי שמד וחייבים להתענות בכל ארבע התעניות אבל לא סבירא ליה כרמב"ן שדינן כתשעה באב, ו"אין שלום ואין שמד" היינו בזמן בית שני ואז התענו רק בתשעה באב (ושלום היינו בתקופות יותר טובות מזמן בית שני, אולי 26 השנים של מלכות חשמונאי, ואולי גם זה לא אלא רק לימות המשיח).
 
חלק עליון תַחתִית