בפרשת השבוע: "את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם, אותו תשמרו לעשות, לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו".
מכאן נלמד האיסור להוסיף או לגרוע ממצוות התורה, ובלשון הגמרא (ר"ה כ"ח ע"ב ועוד) "בל תוסיף" ו"בל תגרע".
בכל המקומות בש"ס, בהם דנה הגמרא באיסור "בל תוסיף", האופן הוא, שהאדם מקיים מצוות עשה, והוא מוסיף באופן קיום המצווה, יותר ממה שהוא מחוייב.
וכגון, דם קרבן החייב במתנה אחת ונתן ארבע מתנות (זבחים פ' ע"א), הישן בשמיני של סוכות בסוכה (ר"ה כ"ח ע"ב), כהן שמוסיף עוד ברכה משלו על ברכת כהנים (שם), המניח ציצית בבגד שכבר יש בו ציצית (מנחות מ' ע"ב), ועוד.
אכן הרמב"ם (פ"ב ממרים ה"ט) חידש אופן נוסף שעוברים על "בל תוסיף".
בית דין שמוסיפים על איסורי התורה, וכגון שאומרים שלא רק בשר בהמה בחלב אסור, אלא גם בשר עוף בחלב, אם הם אומרים שהאיסור הוא מן התורה, הרי זה מוסיף. וחז"ל שחידשו הרבה איסורים, היינו משום שאמרו בפירוש שמן התורה הדבר מותר, ורק מדרבנן אסרוהו מחמת גזירה.
מכח דברי הרמב"ם הללו, עמדו כמה מן האחרונים [עיין בהוספות] על הנוסח שאומרים ב"לשם יחוד" בכמה מצוות שאינן אלא מדרבנן, כגון ספירת העומר לרוב השיטות, "לקיים מצוות עשה", שמשמע שמקיימים מצווה דאורייתא, ולכאורה יש בזה חשש בל תוסיף! שהרי אומר על מצווה מדרבנן שהיא מדאורייתא!...
ויש שבאמת החמירו בדבר, ויש שדנו ליישב בכמה אופנים...
אמנם, לולי דמסתפינא היה נראה, שאין נדון זה שייך לבל תוסיף כלל!
וכי הרמב"ם חידש כאן "איסור אמירה"? שאסור "לומר" על דרבנן שהיא דאורייתא?!
והיה אפשר לומר, שהאיסור אינו ב"אמירתו", אלא במה ש"עושה את המעשה על דעת שהיא דאורייתא".
אולם גם זה חידוש רב, שהרי בדברי הרמב"ם לא מצאנו אלא דין ל"בית דין", שאסור להם להוסיף מצוות לישראל, אבל אדם מן השורה אין בכוחו כלל להוסיף ציווים על ציווי התורה! ואין הוספתו הוספה כלל!
וביותר דלשון הרמב"ם הוא "שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן ולקבוע הדבר לעולם", ומשמע רק אם קבעו כן לעולם אסור, והרי זה שמכוון פעם אחת, לכל הפחות אין כאן קביעה לעולם!...
ומצאתי להגר"מ שטרנבוך שליט"א (תשובות והנהגות ח"א סי' ש"י) שכתב כן.
ודברי האחרונים שדנו מצד בל תוסיף צ"ע...
מ"מ נוספים ועיון נוסף: חלק מהאחרונים שדנו בעניין זה הם, מנחת אלעזר (ח"ה סי' א), דברי יציב (או"ח סי' ח'), הליכות שלמה (תפילה פט"ז הערה מ"ד), הערות הגריש"א ר"ה (ט"ז ע"ב), שו"ת דברי משה (או"ח סי' כ"ט), שו"ת רבבות אפרים (ח"ז קמ"ב), שו"ת שבט הקהתי (ח"ג קס"ט).
והנה הם הביאו את דברי הבכורי יעקב (תרנ"ח א') שהנוטל לולב בירושלים ת"ו, צריך לכוון בעת נטילתו שהוא מקיים או מצוה דאורייתא או מצוה דרבנן, כדי שלא יכנס לחשש דבל תוסיף או בל תגרע, ע"ש. ורואים שאסר אפילו ביחיד. ובאמת כן מוכח גם בפרי מגדים (פתיחה כוללת ח"א אות מ') שכתב לגבי נשים במ"ע שהזמ"ג, שלא יכוונו לקיים מצוה דאורייתא, שלא לעבור על בל תוסיף ע"ש.
וצ"ע כנ"ל דברמב"ם לא מבואר אלא איסור על ב"ד. ואולי י"ל, דברמב"ן (דברים ד' ב') כתב ג"כ כדעת הרמב"ם, ושם לא דיבר במפורש דווקא על בית דין, ע"ש.