איך מברכים? להניח תפילין בפתח או בקמץ???

[חוצפית המתורגמן]

נאמר בשו"ע אורח חיים סימן כה' סעיף ז' בעניין הנחת תפילין "יְבָרֵךְ לְהָנִיחַ בְּקָמָץ תַּחַת הַהֵ''א וְלֹא בְּפַתָּח וּבְדָגֵשׁ."
היינו שכאשר אדם מברך להניח תפילין צריך להגיד "להניח" בקמץ ולא בפתח, וכפי שמסביר המשנה ברורה: שהמילה להניח מתפרשת לשתי היבטים או שפירושו לעשות את הפעולה של ההנחה או שהפירוש הוא לעזוב. (כך לדוגמא כאשר אנשי מעלייא דחב"ד שמבקשים ומזכים את הרבים בהנחת תפילין א"א להיפטר מהם במימרא "תניח לי" כי מטבע לשון זה משתמע לשתי פירושים)
אי לכך ובהתאם לזאת כתב ר' יוסף קארו כי צריך להגיד "להניח" בקמץ ולא בפתח! כדי שלא ישתמע מלשוננו שאנו עוזבים את התפילין.
ועכשיו אני שואל מה עם בני עדות המזרח? האם באמת אנו צריכים לפסוק כשיטת מרן ולברך כל בוקר "להניח תפילין" בקמץ?
וא"כ איפה זה התחבא עד היום?

[גלואיט]

מרן מדגיש "בקמץ ולא בפתח ובדגש", ולפי הברת בני המזרח (שהשתמש בה גם מרן עצמו) ההבדל היחיד הוא
רק לענין הדגש - ואכן אנו אין מדגישים את הנ' של להניח.

[חוצפית המתורגמן]

למעשה כעת ראיתי בבאר היטב שמציין שיש שחלקו על השולחן ערוך

[פינת יקרת]

נאמר בשו"ע אורח חיים סימן כה' סעיף ז' בעניין הנחת תפילין "יְבָרֵךְ לְהָנִיחַ בְּקָמָץ תַּחַת הַהֵ''א וְלֹא בְּפַתָּח וּבְדָגֵשׁ."
היינו שכאשר אדם מברך להניח תפילין צריך להגיד "להניח" בקמץ ולא בפתח, וכפי שמסביר המשנה ברורה: שהמילה להניח מתפרשת לשתי היבטים או שפירושו לעשות את הפעולה של ההנחה או שהפירוש הוא לעזוב. (כך לדוגמא כאשר אנשי מעלייא דחב"ד שמבקשים ומזכים את הרבים בהנחת תפילין א"א להיפטר מהם במימרא "תניח לי" כי מטבע לשון זה משתמע לשתי פירושים)
אי לכך ובהתאם לזאת כתב ר' יוסף קארו כי צריך להגיד "להניח" בקמץ ולא בפתח! כדי שלא ישתמע מלשוננו שאנו עוזבים את התפילין.
ועכשיו אני שואל מה עם בני עדות המזרח? האם באמת אנו צריכים לפסוק כשיטת מרן ולברך כל בוקר "להניח תפילין" בקמץ?
וא"כ איפה זה התחבא עד היום?

ומה תעשה עם שם אדנות המבואר ברבינו בחיי ריש פרשת וירא שבקמץ הוא שם קודש ובפתח הוא שם חול.
וכתב שם שהמשנה בניקוד ההברה בין קמץ לפתח פעמים שהוא כופר.
וההבדל בין קמץ לפתח הוא כהבדל האור מן החושך. עיי"ש מש"כ באורך.

אלא שכיון שלבני ספרד אין ידוע ההיכר בין קמץ לפתח כך הם אומרים ואין בזה בעיה וכידוע ומפורסם.
 

[חוצפית המתורגמן]

נאמר בשו"ע אורח חיים סימן כה' סעיף ז' בעניין הנחת תפילין "יְבָרֵךְ לְהָנִיחַ בְּקָמָץ תַּחַת הַהֵ''א וְלֹא בְּפַתָּח וּבְדָגֵשׁ."
היינו שכאשר אדם מברך להניח תפילין צריך להגיד "להניח" בקמץ ולא בפתח, וכפי שמסביר המשנה ברורה: שהמילה להניח מתפרשת לשתי היבטים או שפירושו לעשות את הפעולה של ההנחה או שהפירוש הוא לעזוב. (כך לדוגמא כאשר אנשי מעלייא דחב"ד שמבקשים ומזכים את הרבים בהנחת תפילין א"א להיפטר מהם במימרא "תניח לי" כי מטבע לשון זה משתמע לשתי פירושים)
אי לכך ובהתאם לזאת כתב ר' יוסף קארו כי צריך להגיד "להניח" בקמץ ולא בפתח! כדי שלא ישתמע מלשוננו שאנו עוזבים את התפילין.
ועכשיו אני שואל מה עם בני עדות המזרח? האם באמת אנו צריכים לפסוק כשיטת מרן ולברך כל בוקר "להניח תפילין" בקמץ?
וא"כ איפה זה התחבא עד היום?

ומה תעשה עם שם אדנות המבואר ברבינו בחיי ריש פרשת וירא שבקמץ הוא שם קודש ובפתח הוא שם חול.
וכתב שם שהמשנה בניקוד ההברה בין קמץ לפתח פעמים שהוא כופר.
וההבדל בין קמץ לפתח הוא כהבדל האור מן החושך. עיי"ש מש"כ באורך.

אלא שכיון שלבני ספרד אין ידוע ההיכר בין קמץ לפתח כך הם אומרים ואין בזה בעיה וכידוע ומפורסם.

אז מדוע בכל זאת כתב זאת השולחן ערוך? (למעשה השאלה מבוססת על כך שלא מצאתי זאת בטור ודווקא כן בשו"ע - ייתכן ולא חיפשתי טוב ואשמח למראה מקומות.)

[חוצפית המתורגמן]

פינת יקרת
דבריך אכן שרירין וקיימין, הרעיון הוא האם באמת לשיטת ע"מ כשאני אומר מילה שיכולה להתפרש לשתי כיוונים האם עוזר באמת קיום הפעולה תוך כדי - שעצם כך שאני כעת שם תפילין ואומר להניח אז המילה מתפרשת לעניין הנחה של מצווה - מה שאין כן בבני אשכנז שאם בטעות אמר להניח תפילין בפתח צריך לחזור ולברך כיוון שלא בירך ולא כלום.

[פינת יקרת]

פינת יקרת
דבריך אכן שרירין וקיימין, הרעיון הוא האם באמת לשיטת ע"מ כשאני אומר מילה שיכולה להתפרש לשתי כיוונים האם עוזר באמת קיום הפעולה תוך כדי - שעצם כך שאני כעת שם תפילין ואומר להניח אז המילה מתפרשת לעניין הנחה של מצווה - מה שאין כן בבני אשכנז שאם בטעות אמר להניח תפילין בפתח צריך לחזור ולברך כיוון שלא בירך ולא כלום.

בשם אדנות אין פעולה ובכל זאת אין בעיה.
ידוע שהסטייפלער אמר שלכן בן אשכנז יקפיד להגות שם אדנות בקמץ גם אם מתפלל בהברה כמנהג הספרדים
כיון שיש בזה שינוי מהמשמעות
וכבר ענו על דבריו גדולי הפוסקים שאין בזה בעיה דוכי לבן ע"מ יש בזה בעיה?
 

[יוסף תהילות]

בצירי, אליבא דהספרדים.

[חוצפית המתורגמן]

בצירי, אליבא דהספרדים.

להניח בצירי?
מה המקור?

[משה נפתלי]

שו"ע אורח חיים סימן כה סעיף ז: יְבָרֵךְ 'לְהָנִיחַ' בְּקָמַץ תַּחַת הַהֵ''א וְלֹא בְּפַתָּח וּבְדָגֵשׁ.

ואע"פ שלא שמענו טעם הגון לכך*, מ"מ כל אשר דיבר מרן נעשה. והנקדנים מאנ"ש אף מהדרים לנקד את הפעולה הנחה כל אימת שהיא מתייחסת לתפלין במשקל 'הֲנָחָה': הֵנִיחַ, מֵנִיחַ, יָנִיחַ וכו'.

__________
* ומ"ש מרן ב'בית יוסף': אף כי אין חילוק במשמעות, מ"מ ראוי לברך בלשון הכתוב 'להניח' בקמץ, כמו 'לְהָנִיחַ ברכה אל ביתך' – אין מובן, שהרי מנגד מצינו מקרא שכתוב: 'אין בארון רק שני לחות האבנים אשר הִנִּחַ שם משה בחורב'.

[זמן היקר]

אצל בני ע"מ מלפנים הי' להם היכר דק מן הדק בין קמץ לפתח ונשכח עם הזמן, וכן הרבה שינויי מבטא שאין נמצא אצלם כהיום בו בזמן שאצל אבות אבותיהם הי' ניכר להדיא, ואה"נ שהרב בית יוסף בעצמו אמר להניח עם קמץ ולא עם פתח והי' ניכר

[משה נפתלי]

מ"ש מרן: אף כי אין חילוק במשמעות, מכל מקום ראוי לברך בלשון הכתוב 'להניח' בקמץ, כמו 'לְהָנִיחַ ברכה אל ביתך' – אין מובן, שהרי מנגד מצינו מקרא שכתוב: 'אין בארון רק שני לחות האבנים אשר הִנִּחַ שם משה בחורב'.

ושמא רצה לומר, הואיל ובנטיה הזו (ל + שם הפועל) אין פועל זה מופיע במקרא כי אם בצורה הזו, אף כי בעצם אין בה כל יחוד, מ"מ מן הראוי לברך בלשון הזה.