זהו מנהג נפוץ בקרב יהודי צפון אפריקה (הרב מאיר מאזוז שליט"א, 'אור תורה' תשרי תשמ"ח עמ' יב). הדין הבסיסי הוא שאין להסתכל על ידי הכהנים או פניהם בשעת ברכת הכהנים, כדי להתרכז בשמיעת הברכה ולא להסיח את הדעת. מן הדין אין חובה על הכהנים או על הציבור להתכסות בטלית, אולם בבית יוסף (סימן קכח) הוזכר מנהג במצרים שהכהנים מכסים את עצמם: "ונוהגים הכהנים בארץ מצרים לשלשל טלית של מצוה על פניהם וידיהם, ומנהג יפה הוא, כדי שלא יוכלו הם להסתכל בעם ולא העם בהם ויבואו לידי היסח דעת". הרמ"א (בדרכי משה שם, אות טו) הביא מנהג שנועד למנוע מהכהנים ומהציבור לראות את ידי הכהנים, ולפיו הכהנים מכסים רק את פניהם, ידיהם גלויות מחוץ לטלית, ואילו הציבור המתברך על ידי הכהנים מכסה את עצמו. מנהג זה שגם הציבור מכסה את עצמו מוזכר גם בפוסקים מאוחרים יותר, כגון המשנה ברורה שם ס"ק צב, אך ללא התייחסות מיוחדת לכיסוי הילדים ולהנחת היד על ראשם. מסתבר שהמנהג נועד למנוע מהילדים לראות את הכהנים (הרב מאזוז ב'אור תורה' הנ"ל). אולם בשו"ת עשה לך רב (הרב חיים דוד הלוי, ח"ג סי' ט) כתב תועלת נוספת במנהג זה: "ביחס למנהג שאבי המשפחה פורש כנפי טליתו על בניו ומניח ידו על ראשם בשעת ברכת כהנים, לא ידעתי שום מקור למנהג זה. ובוודאי שהנוהגים כן יש להם על מה שיסמוכו, וראוי להמשיך בו, שכן לפחות מעוררת פעולה זאת את לב הבנים לעמוד בשעת ברכת כהנים באימה ויראה".