רוצה לדעת אמר:
מש"כ הרמב"ם שיש להזכיר את משה רבינו
הנה הגר"א בהגדש"פ כ' וז"ל, בכל הסיפור יציאת מצרים אין לנו זיכרון לזכור ח"ו את משה כי אסור לנו לשתף שום דבר לכבודו ולעצמו. ואין השבח תלוי במשה רק בה' לבדו, וכל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם (סוכה מה, ב). ולכן כתיב (שמות יד, לא) "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" כלומר, לא לגדולת משה נאמר זה, אדרבה להאמנת ישראל וענות משה שהאמינו שה' עשה כל זאת, ומשה אינו רק עבדו ככל הברואים שבעולם שמחוייבין לעשות רצונו, ולכן "אז ישיר משה ובני ישראל" כולם יחד ששוין כולם בנס. וזהו "כבודו ועצמו" שכל הכבוד והגבורות הן שלו ממש והוא עיקר אמונתנו כו, עכ"ל.
ויל"ע אם מהרמב"ם מוכח דלא כהגר"א.
ממש לא.
הרמב"ם חזר על מה שכתוב בחומש, והגר"א הדגיש מה עלינו להדגיש כדלהלן.
השילוב בין מה שהרב מוסר תורה למה שהוא פועל ישועות - זה תמיד היה דבר רגיש והביא קלקולים בצורת רב עד כדי 'נעקר מן העולם'
וכדברי הגמ' שהביא הגר"א.
(ואכמ"ל שלכן גדולי תורה הסתייגו תמיד מהיחס המופלג למופתים של אדם גם אם הוא גדול בתורה דסו"ס יש כאן שינוי בעומק התפיסה מה זה רב.
ובדקויות זה כאילו משתף ש"ש ודבר אחר רח"ל)
ולכן כשמדובר על תורה בזה אנו נצמדים לגמרי למשה כי משה הוא הוא התורה
ואיתפשטותיה דמשה בכל דור משה שפיר קאמרת ישמח משה במתנת חלקו וכו'.
אבל כשמדובר על מופתים כאן משה אמנם קיים אבל בזהירות מופלגת שלא יהיה ע"ז או ריח של ע"ז
(ורק בסיפור לבן הגדול ניתן לשלב את משה במינון סביר)
וגם קצת מזה הוא ההיפך מהמסר של כל שמותיו הקדושים של מלכנו היחיד.