בגמ' (נדה לא:) הובא שקו' זו הק' תלמידי רשב"י וענה להם "שלא יהו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים."
ופירש"י "שאוכלין ושותין בסעודה ואביו ואמו עצבים."
אמנם ברמב"ם (מו"נ ח"ג פמ"ט) "והיות המילה בשמיני הוא מפני שכל בעלי חיים כשיולד הוא חלוש מאד בתכלית לחותו, וכאלו הוא עדיין בבטן, עד סוף שבעה ימים, ואז ימנה מרואי אויר העולם, הלא תראה כי גם בבהמות שמר זה הענין, שבעת ימים יהיה עם אמו, כאלו קודם זה הוא נפל, וכן האדם אחר שהשלים שבעה ימול, והיה הענין קצוב ולא נתת דבריך לשיעורין." עכ"ל. ומשמע שלא זו הסיבה אלא הסיבה היא פיזית שלא ניתן למול קודם לפום חולשת הקטן.
והנה יש לדון בדברי הרמב"ם:
א. דא"כ מה"ט נמול ביום ל' דבאדם חשש נפל הוא עד ל' יום, וכמו גבי פדיון הבן דלא פודים עד יום ל' דחשש נפל הוא?
ב. ועו"ק א"כ בכולו לו חדשיו דליכא חשש נפל (וכמש"פ הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פרק ד' ה"ד דבכלו לו חדשיו נאכל בו ביום) נמול בו ביום?
ויעוי בזה במל"מ (איסורי מזבח פ"ג ה"ח) שהק' כעין קו' זו.
ג. לפי"ד אמאי איתא בגמ' שבת קלה. כל שאין אמו טמאה לידה אין נימול לשמונה, שהרי אין זה תלוי בטומאת לידה כלל?
ד. ועו"ק היאך יפרנס דברי הגמ' בנדה הנ"ל דהוצ' לאתויי להטעם ד"שלא יהו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים". והרי הסיבה היא פיזית ופשוטה.
וכ' האחרונים ליישב דברי הרמב"ם (הנותן אמרי שפר עה"ת מהראנ"ח) שהוא יפרש קו' תלמידי רשב"י שלא כדברי רש"י דקשי"ל למה לא נקדים המילה קודם ח' ימים, אלא להפך למה לא נאחרה יותר. וזה תי' להם כדי שלא יהיו אביו ואמו עצבים כלומר שאם נאחר את המילה תתרבה ותתעצם אהבת האב והאם לבנם ולא יוכלו לראות בצערו.
והרמב"ם לשי' שכ' (שם) "כי אין אהבת האב והאם את הבן בעת לידתו כאהבתם אותו והוא בן שנה, ולא אהבת בן שנה כאהבת בן שש, ואילו הונח שנתים ושלש, היה מביא לבטל המילה לחמלת האב ואהבתו אותו, אבל סמוך ללידתו הצורה ההיא הדמיונית חלושה מאד, וכל שכן אצל האב אשר הוא מצווה בזאת המצוה". והוא לשי' יבאר כך דברי הגמ' לאידך גיסא.
ופירש"י "שאוכלין ושותין בסעודה ואביו ואמו עצבים."
אמנם ברמב"ם (מו"נ ח"ג פמ"ט) "והיות המילה בשמיני הוא מפני שכל בעלי חיים כשיולד הוא חלוש מאד בתכלית לחותו, וכאלו הוא עדיין בבטן, עד סוף שבעה ימים, ואז ימנה מרואי אויר העולם, הלא תראה כי גם בבהמות שמר זה הענין, שבעת ימים יהיה עם אמו, כאלו קודם זה הוא נפל, וכן האדם אחר שהשלים שבעה ימול, והיה הענין קצוב ולא נתת דבריך לשיעורין." עכ"ל. ומשמע שלא זו הסיבה אלא הסיבה היא פיזית שלא ניתן למול קודם לפום חולשת הקטן.
והנה יש לדון בדברי הרמב"ם:
א. דא"כ מה"ט נמול ביום ל' דבאדם חשש נפל הוא עד ל' יום, וכמו גבי פדיון הבן דלא פודים עד יום ל' דחשש נפל הוא?
ב. ועו"ק א"כ בכולו לו חדשיו דליכא חשש נפל (וכמש"פ הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פרק ד' ה"ד דבכלו לו חדשיו נאכל בו ביום) נמול בו ביום?
ויעוי בזה במל"מ (איסורי מזבח פ"ג ה"ח) שהק' כעין קו' זו.
ג. לפי"ד אמאי איתא בגמ' שבת קלה. כל שאין אמו טמאה לידה אין נימול לשמונה, שהרי אין זה תלוי בטומאת לידה כלל?
ד. ועו"ק היאך יפרנס דברי הגמ' בנדה הנ"ל דהוצ' לאתויי להטעם ד"שלא יהו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים". והרי הסיבה היא פיזית ופשוטה.
וכ' האחרונים ליישב דברי הרמב"ם (הנותן אמרי שפר עה"ת מהראנ"ח) שהוא יפרש קו' תלמידי רשב"י שלא כדברי רש"י דקשי"ל למה לא נקדים המילה קודם ח' ימים, אלא להפך למה לא נאחרה יותר. וזה תי' להם כדי שלא יהיו אביו ואמו עצבים כלומר שאם נאחר את המילה תתרבה ותתעצם אהבת האב והאם לבנם ולא יוכלו לראות בצערו.
והרמב"ם לשי' שכ' (שם) "כי אין אהבת האב והאם את הבן בעת לידתו כאהבתם אותו והוא בן שנה, ולא אהבת בן שנה כאהבת בן שש, ואילו הונח שנתים ושלש, היה מביא לבטל המילה לחמלת האב ואהבתו אותו, אבל סמוך ללידתו הצורה ההיא הדמיונית חלושה מאד, וכל שכן אצל האב אשר הוא מצווה בזאת המצוה". והוא לשי' יבאר כך דברי הגמ' לאידך גיסא.