אברך אמר:
הנה בפרשתן, שכם בן חמור התאווה ליקח את דינה, למה לצורך כך עשה הסכמים בין כל יושבי עירו לבין יעקב ובניו כמתואר בקרא (לד, ט-י) וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם: וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ: מה כל זה קשור לתאוות הספציפית של שכם? יש לך תאווה? אתה רוצה לבקש מיעקב שיסכים לתת לך את בתו לאשה? תבקש, ושלום. מה נכנס כאן כל ההסכמים הללו?
ואגב, רק בגלל הרחבת העניין הזה להסכם עם כל בני העיר, יכלו שמעון ולוי לבסוף להרוג את כולם, כי אם רק שכם היה עושה ברית, לכאורה היה סיכון גדול אם היו הורגים אותו בלבד, שהרי כל בני העיר היו נוקמים את מותו.
שאלה יפה מאוד!!!
ראיתי מי שכתב ביאור מחודש בעניין (וזה מיישב את תמיהתך)
<<<
וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם.
לרוב המפרשים, לא אמרו את הענין אשר טמא את אחותם, אלא דיברו אליו במרמה יען אשר טמא את אחותם.
אולם יש מקום להסביר, שזה היה חלק מהדיבורים. שאמרו לו, דע לך חומר המעשה, שלדידן נחשב לנו כטומאה. אכן בזאת נאות לכם, באם תתגיירו ותהיו כמונו, שאז ייצא מזה תועלת גדולה. שיען שכל מהות האבות הק׳, ׳הנפש אשר עשו׳, שאברהם מגייר ושרה מגיירת. יצחק בארץ גיורי אביו. אולם יעקב לא מצאנו בו גיורים, אבל עתה שתהיו כמונו, נמצא שהמעשה הביא תועלת גדולה להכניס נפשות תחת כנפי השכינה, אם כן בזאת נאות לכם. עוד בה, שבזה יתוקן ענין הטומאה, אחר שיעשה זאת בכשרות.
ביתר ביאור, שהנה לרוב, הזכר משפיע על הנקבה. לכן מאחר שהוא טמא, נחשב שטמא את דינה אחותם. אולם באם יתגיירו כולם, יתברר שקדושת דינה השפיעה עליהם, ודבקו בהם ניצוצין קדישין ממנה, ולכן זה השפיע עליהם להתגייר.
עפי״ז יתבאר שדיברו מצד שני נקודות של טומאה, א׳ מצד ׳דינה׳, היינו מעלתה וקדושתה. ב׳ מצד ׳אחותם׳, שהטומאה היא גם לכל בית יעקב, כאשר יש פגם בכלי הרי שכל הכלי פגום. אולם אם יאותו להמול וכו׳, נמצא שתקנו ב׳ החלקים. כנגד דינה עצמה, ימולו שכם ואביו ומשפחתו. כנגד ׳בית יעקב׳, וכנגד ׳אחותם׳ ימולו כל העיר.
מאחר שיהפכו להיות ׳עם אחד׳, ממילא יתוקן גם הפגם השני, מה שפגמו את אחותם.
אולם אם לא יסכימו לתנאים האלה, ולקחנו את בתנו והלכנו. כאן זכרוה בלשון בת ולא בלשון אחות. לומר, שאם לא יסכימו, ממילא לא יהיה מה שיציל את הפגם, ולכן על עצם דינה לא יסכימו לתתה לאשה אשר טמא אותה. כמו״כ והלכנו, שיילכו למקום אחר ששם אין מזלזלים כך בכבודם, ויפסידו את קנין יעקב, שהיו לו קנינים רבים וקנה את חלקת השדה במאה קשיטה שזהו סכום רב, ומסתמא אם ירצה לקנות שדות נוספים ישלם טבין ותקילין. נמצא שיפסידו את טובת בית יעקב המושפעת להם.
עפ״י הדברים האלה. נראה שהמרמה היתה, שהרי מנהג העמים היה לתבוע כבוד המשפחה, על פגימת הבת ועל זלזול בכבוד המשפחה. מזה חששו שכם וחמור. אולם השבטים רימו אותם, באמרם, שמנהג ישראל משונה ממנהג העמים. שעל עצם האונס זהו ׳טומאה׳, ולא ׳כבוד משפחה׳, יען שיש לו ערלה, אולם היה מקום לטעות בדבריהם שאם לא היה לו ערלה לא היה איכפת להם כ״כ. כמו״כ שבאם לא יסכימו להמול, לעומת מנהג העמים שהיו לוחמים עבור כבוד בנותיהם, הנה מנהגם משונה מהם, אלא שבכה״ג הרי הם מונעים את שפעם וטובתם מהמקום אשר הם שם, יען שנתברר שאינו מקום המקבלם בסבר פנים יפות, ולכן ולקחנו את בתנו והלכנו.>>>