החכם והתם שניהם שומרי תו"מ לגמרי, חכם רואה את הנולד, מבין שמאחורי כל דבר הנראה לעיניים מסתתר מה שלא נראה, יש דברים שאינם נגלים לעין, ומשכך מתחכם ושואל על עצם שמירת התו"מ מפני מה אנו בכלל חייבים בקיומם, תם [ובלשון רש"י טיפש], תופס את הדברים כמו שהם לפניו, מבחינתו עצם זה שאמרו לו זה כבר סיבה גמורה לקיים, תם פיו וליבו שווין - איפוך המתחכם, אין שום דבר שמסתתר, אין עומק, וקו' על מה שגוף המציאות מוקשית בעיניו, גוף המצווה אינו ברור, ויעויין בספורנו שביאר קו' התם שבחמור אין קדושה, והיינו שגוף מציאות המצווה אינה ברורה, כמו"כ יש להוסיף על פדיון בכור אדם שהרי בפועל אין שום דיני קדושה בו, ומשכך שואל במצוות אלו דיקא,
שאינו יודע לשאול איננו יודע כלום, ואת פתח לו שבעבור קיום המצוות נגאלנו, תוסיף ותחדד לו שהרשע אילו היה שם לא היה נגאל, מהטעם האמור, ומובן הדבר שתחילת חינוכו הוא בפסח, חג האמונה, ויסוד לאמונתינו, ולכך בשעה שמצה ומרור לפניך חנכהו,
הרשע שבא להתריס, מובן מאוד שבא בדוקא בחג הפסח - האמונה.
נראה להוסיף דבר נכון שהשאינו יודע לשאול התם והחכם קיימים בכל בן בג' שלבי התפתחותו, בתחילה אינו יודע כלום ומחנכים אותו שכל קיומינו הוא למען נשמור המצוות, גדל קצת ומקיים מה שאמרו לו, אך אינו מתיימר להבין [דוק ותשכח], ורק מה שלא מבין במציאות שואל, גדל עוד והחכים רוצה הוא להבין עצם הסיבה שאנחנו שומרים תו"מ, ואנו האבות מצווים ללמד בינינו בכל שלב ושלב את הלימוד הראוי לו.