כפתור ופרח מהאדמו"ר מגור שליט"א?

בלדד השוחי

משתמש ותיק
אור זרוע אמר:
בלדד השוחי אמר:
ומה עם הזמירות 'אכלנו והותרנו'?

המזמור הזה אינו שייך לשבת, כמו שמופיע בסידורים.
יש להקשות על דבריו, שהרי דוקא בשבת כן נאמר להניח למשמרת עד הבוקר, וא"כ בשבת יש להותיר.

המכלול:
כנראה, שהמזמור בהתחלה כלל לא נכתב על השבת אלא על ברכת המזון בכלל, אך כיוון שבימי החול אין פנאי, נהגו לשיר אותו בשבת, שאינה נזכרת בו.[2] החוקר דב סדן[3] פירש את המילים "שבענו והותרנו כדבר ה'", שהן כנגד המן, שהרי הציווי מהתורה אינו על ההותרה, ואילו במן נאמר " וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר"[4] ומכאן שזאת מצווה רק בשבת.
 

בן ראם

משתמש ותיק
בלדד השוחי אמר:
אור זרוע אמר:
בלדד השוחי אמר:
ומה עם הזמירות 'אכלנו והותרנו'?

המזמור הזה אינו שייך לשבת, כמו שמופיע בסידורים.
יש להקשות על דבריו, שהרי דוקא בשבת כן נאמר להניח למשמרת עד הבוקר, וא"כ בשבת יש להותיר.

המכלול:
כנראה, שהמזמור בהתחלה כלל לא נכתב על השבת אלא על ברכת המזון בכלל, אך כיוון שבימי החול אין פנאי, נהגו לשיר אותו בשבת, שאינה נזכרת בו.[2] החוקר דב סדן[3] פירש את המילים "שבענו והותרנו כדבר ה'", שהן כנגד המן, שהרי הציווי מהתורה אינו על ההותרה, ואילו במן נאמר " וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר"[4] ומכאן שזאת מצווה רק בשבת.
אולי י"ל שההותרנו לא מתייחס למנה שלו, אלא שנשאר במטבח. אם כי לא נראה לי כל העניין הזה, ללמוד מהמן. וביותר קשה מה יעשו החסידים אם הרב'ה יגמור הכל???
 
 

אור זרוע

משתמש ותיק
למעשה כתוב בפוסקים שבכל השבוע צריך אדם לשייר ממאכלו, אבל בשבת אין צריך משום חיבוב מצוה של עונג שבת, ואין את הדינים של מיחזי כרעבתנותא.

ומצאתי בשם תוספות השלם על רות:

תוספות השלם.png
 

עפר ואפר

משתמש ותיק
להעיר מאבודרהם (סדר תפילות השבת, שלוש סעודות, אות ח')
כתב הרב ר' משה כהן שזה שחייבו לאכול שלש סעודות בשבת מפני שהאוכל אכילה גסה יצטרך להרחיק זמן האכילה שאחריה וכשיראה שהוא מצוה לאכול שלש סעודות לא יאכל בשום סעודה מהם כי אם בשיעור שיוכל לאכול בהגיע זמן הסעודה שאחריה נמצאו כל סעודותיו לשם מצוה ולשובע נפשו וישאר לבו פנוי לעסוק בדברי תורה ונמצא כובש יצרו בסלקו האוכל מלפניו בעודו תאב לו וכשיעשה זה ביום המנוחה כל שכן שיעשה ביום המלאכה שלא יכבד האוכל עליו לבטלו ממלאכתו וכן אמרו בברכה על הכוס ונותן עיניו בו שלא יסיח דעתו ממנו להראות שצריך לחשוב שהותר לו לשתות היין לצורך המצוה ולברך עליו את השם וכשיהיה בלבו כך לא יבא להשתכר ממנו עד כאן דבריו.
 

ריש תורא

משתמש ותיק
פותח הנושא
מעין דבריו כתב בש"ך על התורה מתלמידי תלמידיו של האר"י הק':

וז"ל ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום זה מנה של שבת ואין ראוי לאכלו בחול לזה אכלוהו היום מאחר שנתקדש שנקרא עליו שם שבת עכ"ל.

כמדומה שגם בספר חסידים מובא שמאכל שייחדו לשבת לא יאכל בחול. בס' תתס"ו
וז"ל למי שנשלח לו ביום ו' תרנגולת או ביצים ואמר השליח פלוני שלח לך כדי שתאכל בשבת זה אינו רשאי לאכול אותו בחול אלא בשבת. ואם יש הרבה ונשאר לו יתן לבני ביתו ואם יאמר השליח אל יאכל אדם אלא אתה שיהיה לו זכות אל יתן לשפחתו כיון שלא נתן לו אלא ע"מ לאכלו יחיד:
 

קבצים מצורפים

  • image.png
    image.png
    23.9 KB · צפיות: 721

אלף

משתמש רגיל
כן כתב גם בספר תורה והלכה להגאון ר' אברהם שמואל צבי זילבערשטיין אב"ד בכמה ערים בפולין
אין מורידין מקודש לחול.PNG
 

אבקש

משתמש רגיל
אור זרוע אמר:
זה מנהג ידוע או חידוש של האדמו"ר מגור שליט"א? (מתוך עמ' 19 בגליון):

אדמו''ר מגור.png
א. מאיזה חודש התחיל לצאת הליקוט הנ"ל?
ב. לעצם הענין שלא לשייר ממאכלי שבת, מסופר על מרנא הקהילות יעקב זצלה"ה שהקפיד מאוד לסיים את המאכלים שהונחו לפניו בשב"ק מפני כבוד השבת, אף כשלא חש בטוב וקשתה עליו האכילה.
אמנם על כרחנו יש לבאר בכוונת אדמו"ר שליט"א, שהלימוד מאכילת המן הוא רק לגבי איסור הותרה משבת לחול [וכמ"ש ידידנו 'אלף' להביא מספר תורה והלכה], דאם לא כן יקשה שהרי בשבת לא ירד מן ולכן כן הותירו מלילו ליומו, וממילא אל יותר איש ממנו עד בוקר אינו ענין להכא.
אף דאפשר לדחות, שכל מה דבשב"ק אין איסור להותיר עד בוקר הוא כיון שלא ירד מן, אבל אצלנו שמוכנים מאכלים חדשים ליום השבת, הדרינן ללמוד מאיסור הותרה במן לענין מאכלי שבת ואין לשייר ממאכלי סעודת הלילה לסעודת היום.
ועדיין דברי האדמו"ר שליט"א צע"ק ויש ליישב.
 
 

אברהם לוי

משתמש ותיק
ריש תורא אמר:
כמדומה שגם בספר חסידים מובא שמאכל שייחדו לשבת לא יאכל בחול. בס' תתס"ו
וז"ל למי שנשלח לו ביום ו' תרנגולת או ביצים, ואמר השליח פלוני שלח לך כדי שתאכל בשבת זה, אינו רשאי לאכול אותו בחול אלא בשבת. ואם יש הרבה ונשאר לו יתן לבני ביתו, ואם יאמר השליח אל יאכל אדם אלא אתה, שיהיה לו זכות, אל יתן לשפחתו, כיון שלא נתן לו אלא ע"מ לאכלו יחיד:
דברי החסיד אינם אמורים אלא משום שמשנה מדעת הנותן, שלא נתן אלא על דעת כך, והכי מוכח בסיפיה שאם היה דעתו שלא יאכל אלא הוא, אינו רשאי ליתן לשפחתו כו'.
דפשיטא לא פליג החסיד על הזקן, שאמרו [ביצה טז.] על שמאי הזקן שהיה מייחד בהמה לשבת ואומר זו לשבת, וכשמצא אחרת אוכל הראשונה.
 

ריש תורא

משתמש ותיק
פותח הנושא
אברהם לוי אמר:
ריש תורא אמר:
כמדומה שגם בספר חסידים מובא שמאכל שייחדו לשבת לא יאכל בחול. בס' תתס"ו
וז"ל למי שנשלח לו ביום ו' תרנגולת או ביצים, ואמר השליח פלוני שלח לך כדי שתאכל בשבת זה, אינו רשאי לאכול אותו בחול אלא בשבת. ואם יש הרבה ונשאר לו יתן לבני ביתו, ואם יאמר השליח אל יאכל אדם אלא אתה, שיהיה לו זכות, אל יתן לשפחתו, כיון שלא נתן לו אלא ע"מ לאכלו יחיד:
דברי החסיד אינם אמורים אלא משום שמשנה מדעת הנותן, שלא נתן אלא על דעת כך, והכי מוכח בסיפיה שאם היה דעתו שלא יאכל אלא הוא, אינו רשאי ליתן לשפחתו כו'.
דפשיטא לא פליג החסיד על הזקן, שאמרו [ביצה טז.] על שמאי הזקן שהיה מייחד בהמה לשבת ואומר זו לשבת, וכשמצא אחרת אוכל הראשונה.
מגוף דברי הספר חסידים משמע שיש כאן שני דינים. דין אחד נוגע למאכלי שבת שיש לאוכלם רק בשבת, ומלבד זה אם אמר בפירוש שרק הוא יאכל אסור לו ליתן לאחרים, ואולי אכן הדין הראשון הוא מאותו טעם, שכנתן לו רשות לאוכלו רק בשבת. וצ"ע. 
 
 

כותר

משתמש ותיק
אור זרוע אמר:
זה מנהג ידוע או חידוש של האדמו"ר מגור שליט"א? (מתוך עמ' 19 בגליון):

אדמו''ר מגור.png
האדמו"ר בעל הברכת אברהם מסלונים נהג שלא לשייר ממאכלו,
באומרו שסעודת שבת היא כעין אכילת קדשים ואסור להשאיר אוכל בצלחת. 
 
 

שמעיה

משתמש ותיק
בלדד השוחי אמר:
אור זרוע אמר:
בלדד השוחי אמר:
ומה עם הזמירות 'אכלנו והותרנו'?

המזמור הזה אינו שייך לשבת, כמו שמופיע בסידורים.
יש להקשות על דבריו, שהרי דוקא בשבת כן נאמר להניח למשמרת עד הבוקר, וא"כ בשבת יש להותיר.

המכלול:
כנראה, שהמזמור בהתחלה כלל לא נכתב על השבת אלא על ברכת המזון בכלל, אך כיוון שבימי החול אין פנאי, נהגו לשיר אותו בשבת, שאינה נזכרת בו.[2] החוקר דב סדן[3] פירש את המילים "שבענו והותרנו כדבר ה'", שהן כנגד המן, שהרי הציווי מהתורה אינו על ההותרה, ואילו במן נאמר " וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר"[4] ומכאן שזאת מצווה רק בשבת.
הייתי מעיר לחוקר הנכבד, כי המצווה הייתה להותיר מיום שישי לשבת, ולא כהבנתו המדופלמת.
 
 

נתנאל הלוי

משתמש ותיק
יש לעיין בביאור עומק דברי האדמו"ר שליט"א על הפסוק בפרשת ויחי לו ישטמנו על כל הרעה. מהו "כל" ? ועל זה בא הביאור שמצינו בעבד שנמכר בגניבתו פעם אחת ולא שני פעמים, ואילו יוסף נמכר כמה פעמים שלא כדין, וזה הכוונה "כל" הרעה.
ויש לעיין הרי מה שעבד אינו נמכר פעמיים זה כשגנב שני פעמים ואפ"ה אינו נמכר ע"י ב"ד, ואילו כאן זה מכירה אחת מיד ליד. אמנם הדין הוא דאין האדון יכול למכור עבדו לאחרים אך זה הגבלה בבעלות האדון ואין לזה שייכות למה שאינו נמכר פעמיים.
וגם, הרי השבטים עצמם מכרו רק פעם אחת, אך בזה י"ל דסו"ס הם גרמו לזה שימכר כמה פעמים. אולם א"כ בכלל מה צריך להסביר מה הכוונה ב"כל" הרי ודאי שבגרמת המכירה נגרמו ליוסף כמה וכמה צרות ורעות.
ובעיקר צ"ב. דאילו עבד עברי כן היה נמכר פעמיים אזי האם זה לא היה נחשב שעשו לא רעה הרי לא היה להם זכות במכירתו.
ולכאורה מכ"ז נראה שהדברים באור חסרים או שלא בדקדוק, וצ"ע.
 

ריש תורא

משתמש ותיק
פותח הנושא
אגב יש אימרה נפלאה בסוף הקובץ

שורש חטא השבטים היה המחשבה שלהם ולא המעשה שלהם
חטא השבטים הי' המחשבה, לא גוף המכירה, כי המכירה נגזר שכן יהיה,
רק שורש החטא הי' אשר חשבתם עלי רעה, וכמ"ש רמב"ן שאמרו אבל
אשמים אנחנו על אחינו וגו' בהתחננו אלינו ולא שמענו, שלא הזכירו חטא
המכירה, כי החשיבו את אשר לא חמלו עליו יותר מחטא המכירה, והשי"ת
עשה כאן מדה כנגד מדה, אתם חשבתם עלי רעה אלקים חשבה לטובה.
והרי אצל ישראל מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה (קידושין לט:),
וזהו אתם חשבתם עלי רעה ואין הקב"ה מצרפה למעשה, אבל אלקים חשבה
לטובה, ומצרפה למעשה, כי אצל השי"ת בודאי מחשבה כמעשה.
 

נתנאל הלוי

משתמש ותיק
אחר בקשת המחילה מכבוד תורתו הגדולה של האדמו"ר שליט"א, גם כאן לא זכיתי להבין את הרעיון שהביא הרב ריש תורא משמו.
ראשית, במה שכתב שהשבטים לא חטאו אלא במחשבה שאין הקב"ה מצרפה למעשה.אבל לא במעשה, משום שנגזר שכך יהיה. הרי בפשטות כל מי שעושה רעה לחבירו אין בכוחו להזיקו אם לא נגזר [ואכ"מ לדון בדברי האוה"ח הידועים בפרשת וישב בזה} ואפ"ה ודאי נענש המזיק והרוצח על מעשיו ולא נידון רק כמי שחשב להרוג ולהזיק. וזה דבר פשוט וא"צ ראיות לזה רק לדוגמא אביא את דברי חז"ל הידועים שהביא רש"י בפרשת משפטים על מי שנים שהרגו זה במזיד וזה בשוגג בלא עדים והקב"ה מזמנם לפונדק אחד ואחד הורג את השני בשוגג ומכיון שיש עדים גוזרים את דינו לגלות, ואף שנגזר על השני הרוצח שייהרג, לא נידון ההורג בשוגג רק כמי שחשב להרוג שאינו נענש כלל. וכן במסכת אבות "על דאטפת אטפוך" ואפ"ה "סוף מטיפייך וכו'.
ומה שהובא מדברי הרמב"ן, לכאורה הם ענין אחר לגמרי. שהשבטים עצמן דנו שעל המכירה היה להם רשות בדין מאיזה טעם. אבל מ"מ יש עליהם תביעה שלא הרגישו בליבן רחמנות על יוסף.
וכן מה שהוזכר בסוף הדברים שהקב"ה חשבה לטובה, [ומחשבה טובה אצל ישראל, ואצל] ה' בודאי מחשבה כמעשה. הרי הנידון של מחשבה כמעשה הוא שיש מחשבה שלא עשו אותה בסוף ואפ"ה מקבלים עליה שכר, ומה זה ענין לנידון דידן שהקב"ה פעל "בפועל ולמעשה" שיצמח מזה טובה גדולה.
אפשר שכל תמיהותיי באים ממקום אחד משום שאני "ליטאי"בן "ליטאים" ולכן אין אני מבין שיחם ושיגם של גדולי החסידות. אולם הנני מעיין הרבה בספריהם של גדולי החסידות ובינהם אדמו"רי גור, וחושבני שיש לי איזה הבנה בדבריהם ולכן פה אני מתפלא שאין אני מבין את הדברים כלל.
 

ריש תורא

משתמש ותיק
פותח הנושא
בפשטות אינו דומה לנידון,
כי כאן יוסף אמר כן לשבטים,
ורצה לומר להם שאין צריך מחילה כי כל המעשה היה בגזירת עליון,
ורק המחשבה הייתה מוטעית,
ועל זה כתיב שהקב"ה חשבה לטובה.
 

חזק חזק

משתמש רגיל
נתנאל הלוי אמר:
יש לעיין בביאור עומק דברי האדמו"ר שליט"א על הפסוק בפרשת ויחי לו ישטמנו על כל הרעה. מהו "כל" ? ועל זה בא הביאור שמצינו בעבד שנמכר בגניבתו פעם אחת ולא שני פעמים, ואילו יוסף נמכר כמה פעמים שלא כדין, וזה הכוונה "כל" הרעה.
ויש לעיין הרי מה שעבד אינו נמכר פעמיים זה כשגנב שני פעמים ואפ"ה אינו נמכר ע"י ב"ד, ואילו כאן זה מכירה אחת מיד ליד. אמנם הדין הוא דאין האדון יכול למכור עבדו לאחרים אך זה הגבלה בבעלות האדון ואין לזה שייכות למה שאינו נמכר פעמיים.
וגם, הרי השבטים עצמם מכרו רק פעם אחת, אך בזה י"ל דסו"ס הם גרמו לזה שימכר כמה פעמים. אולם א"כ בכלל מה צריך להסביר מה הכוונה ב"כל" הרי ודאי שבגרמת המכירה נגרמו ליוסף כמה וכמה צרות ורעות.
ובעיקר צ"ב. דאילו עבד עברי כן היה נמכר פעמיים אזי האם זה לא היה נחשב שעשו לא רעה הרי לא היה להם זכות במכירתו.
ולכאורה מכ"ז נראה שהדברים באור חסרים או שלא בדקדוק, וצ"ע.
אולי דכיון שידעו שאין הישמעאלים קונים אותו לעצמם אלא ימכרוהו לאחרים, כבר מיחשיב מכירתו זו כמכירה פעמיים ויותר, ודו"ק.
ועל כן גם נכלל ב'כל', כי הכל מונח במכירה הראשונה, ולא רק באופן של גרמא.
ומה שכתב בעיקר צ"ב, נראה שלא נתכוין לומר שאין בזה רעה כלל, אלא שאם היה הדין שעבד עברי נמכר פעמיים, היתה המכירה אחת, ולא עשו עוולה גדולה יותר מצד עצם המכירה, וכנ"ל שעיקר הכוונה על עצם המכירה, ודו"ק בזה היטב הדק.
 

ריש תורא

משתמש ותיק
פותח הנושא
נתנאל הלוי אמר:
יש לעיין בביאור עומק דברי האדמו"ר שליט"א על הפסוק בפרשת ויחי לו ישטמנו על כל הרעה. מהו "כל" ? ועל זה בא הביאור שמצינו בעבד שנמכר בגניבתו פעם אחת ולא שני פעמים, ואילו יוסף נמכר כמה פעמים שלא כדין, וזה הכוונה "כל" הרעה.
ויש לעיין הרי מה שעבד אינו נמכר פעמיים זה כשגנב שני פעמים ואפ"ה אינו נמכר ע"י ב"ד, ואילו כאן זה מכירה אחת מיד ליד. אמנם הדין הוא דאין האדון יכול למכור עבדו לאחרים אך זה הגבלה בבעלות האדון ואין לזה שייכות למה שאינו נמכר פעמיים.
וגם, הרי השבטים עצמם מכרו רק פעם אחת, אך בזה י"ל דסו"ס הם גרמו לזה שימכר כמה פעמים. אולם א"כ בכלל מה צריך להסביר מה הכוונה ב"כל" הרי ודאי שבגרמת המכירה נגרמו ליוסף כמה וכמה צרות ורעות.
ובעיקר צ"ב. דאילו עבד עברי כן היה נמכר פעמיים אזי האם זה לא היה נחשב שעשו לא רעה הרי לא היה להם זכות במכירתו.
ולכאורה מכ"ז נראה שהדברים באור חסרים או שלא בדקדוק, וצ"ע.
באמת הדיון אינו מובן כלל. (ובודאי לא ה'ובעיקר צ"ב' שבסופו).
אולי ישאל יותר פשוט, הרי יוסף לא הי' גנב שנמכר בגניבתו, וא"כ אף בפעם הראשונה הי' אסור להם למוכרו, ולמה דנים כאן על הפעם השני', וגם הלא קוניו לא היו יהודים, ולא מצינו עבד עבדי שנמכר לגוי כדין.

אלא מאי, ודאי שאין צד בעולם להשוות את מכירת יוסף לכלל הלכות מכירת עבד עברי כדינו, פשוט כי הוא לא גנב.

כל מה שנאמר כאן, כי 'כל הרעה' היא רעה כפולה ומכופלת בכפל המכירות שבאו על ידם, שזה דבר מופרך כל כך, שאין לו מקום אף במי שנתחייב מכירה ע"פ דין, [ולא רק בגנב שני פעמים, אלא גם מי שגנב אלף זוז ושווה רק חמש מאות – פסק הרמב"ם (פ"ג מה' גניבה) דאינו נמכר פעמיים כדי להשיב את הגניבה], ואם אף מגנב חסכה תורה מכירה אחר מכירה, כל שכן שהיא עוולה ורעה גדולה לעשות כן לאחיהם, להימכר פעם אחר פעם.   

ולכן באמת מצינו שנענשו השבטים ביחוד על ריבוי המכירות, ולא נידונו בזה כגרמא בעלמא.

ראה מד' אגדת בראשית (עג) "ואחר כך מכרו אותו ארבע פעמים שנא' כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו וגו' (עמוס ב ו)", הרי שנחשב להם עצמם כארבעה פשעים מה שנתגלגלה מכירתו ד' פעמים, ונענשו על כך.
ואם נחשבו ד' המכירות 'פשעי ישראל' ונענשו על כך בד' גלויות, הרי שלא הי' זה סתם כגורם בעלמא. ובהכרח לבאר (עכ"פ לפי פשוטו, כי יש מהלכים ע"פ סוד לבאר כל ענין 'פשעי ישראל' אלו) שלפי דרגתם הרוחנית הגבוהה כ"כ נחשב להם גם גרמא - כמעשה שלהם ממש,

זאת אמרו השבטים כאן, בשלמא הרעה עצמה היינו גוף מכירתו שהי' גמול עפ"י דין לדעתם באותה שעה, היא אכן רעה אבל בשגגה ובטעות דדינא, אבל כל אותם ריבוי ד' מכירות שנגרמו על ידיהם באותה רעה, הרי זה הרבה יותר מהגמול המגיע לו גם לפי דעתם דאז, - כמו שמצינו בגדרי מכירה באופן כללי שאפילו בב' גניבות מאדם אחד אין מוכרים שנית, דהיינו שמכירה אחר מכירה של אותו אדם הוא חוץ לשיטה, א"כ גם כאן אף אם יש לימוד זכות על עצם המכירה אבל על "כל הרעה אשר גמלנו אותו" היינו ריבוי המכירות שנגרם על ידם אין לימוד זכות כי זה בודאי אין לו מבוא עפ"י דין, ומזה חששו.

ולסיום, לכאורה יש כאן עוד נקודת דגש שלא הבחינו בה, שבא לבאר כפל הלשון 'והשב ישיב' לנו את כל הרעה, ובפשוטו, די הי' להם להתיירא מעצם מה שישיב להם רעה, ומהו שחששו במיוחד מכפל ההשבה. אלא ש'כל הרעה אשר גמלנו אותו' היינו כפל המכירות פעם אחר פעם, ועל כן חששו שימדוד להם מדה כנגד מדה, ונתייראו שאף הוא 'השב ישיב' פעם אחר פעם את 'כל' הרעה אשר גמלנו אותו.  
 
חלק עליון תַחתִית