הנהלת "פורום לתורה" מאחלת לכל חו"ר שנה טובה ומתוקה, שנת בריאות ושלווה. שימלא ה' לבנו משאלות טובות, וימלא משאלות לבנו לטובה. אכי"ר

ביאורים מהגאון רבי שמואל ברנד זצ"ל

כללי הפורום
פותח נושא חדש? שים לב! למען שמירת הסדר הטוב, יש לציין בכותרת הנושא את שם הפרשה ו/או את שם הספר והפרק שבו הדיון עוסק

פותח הנושא
א אידיש קינד
הודעות: 54
הצטרף: 09 ספטמבר 2019, 10:36
נתן תודה: 23 פעמים
קיבל תודה: 6 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

ביאורים מהגאון רבי שמואל ברנד זצ"ל

שליחה על ידי א אידיש קינד » 10 פברואר 2020, 00:53

ביאורי רבי שמואל
מהגאון רבי שמואל ברנד זצ"ל
 
פרשת בשלח
בענין ביזת מצרים ועצמות יוסף[1]
 
 
שני פירושים ב'וחמושים', או שהוא מזויינים או שהוא טעונים בכסף וזהב. לשני הפירושים קשה מה ענינו כאן, ועוד קושיות
 (יג, יז), ויהי בשלח פרעה את העם וגו', ויסב אלוקים את העם דרך המדבר ים סוף וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים, ויקח משה את עצמות יוסף עמו וגו'.
מה דכתיב 'וחמושים' עלו בני ישראל, פירש''י 'אין חמושים אלא מזויינים, וכן הוא אומר ואתם תעברו חמושים'. ומקורו מהמכילתא כאן, שם נוסף 'וכתיב ויעברו בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה חלוצים ארבעים אלף חלוצי צבא'. כלומר שיצאו ישראל חגורים בכלי זיין, ובירושלמי (שבת ו, ד) איתא שיצאו עם חמשה כלי זיין, וזהו לשון וחמושים נופל על חמשה כלי זיין.
ויש להבין, מה בא הכתוב לומר כאן בזה. ואיתא על הגליון בשם רש''י ישן 'לפי שהסיבתן במדבר גרם להם שעלו חמושים, שאלו היה דרך יישוב לא היו מחומשים להם כל מה שצריכין אלא כאדם שעובר ממקום למקום ובדעתו לקנות שם מה שיצטרך, אבל כשהוא פורש למדבר צריך לזמן כל הצורך. וכתוב זה לא נכתב כי אם לשבר את האוזן, שלא תתמה במלחמת עמלק ובמלחמות סיחון ועוג ומדין מהיכן היו להם כלי זיין שהכו ישראל בחרב' עכ''ל. ולפ''ז נמצא שזה נכתב כאן מחמת דבר צדדי, אך בפשטות משמע שבא הכתוב לפרש את עצם אופן יציאתם ממצרים, וצ''ע.
עוד נתקשו המפרשים[2], שהרי לפ''ז נראה הכתוב כסותר את מה שנאמר בפסוק הקודם 'כי אמר פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה', וכאן כתוב שהיה להם כלי זיין. ואמנם כן, דצ''ל שהיה חשש שלמרות הכל לא ירצו להילחם, אבל מ''מ צורת הכתובים באופן זה הוא מוקשה. וא''כ תגדל התימה, דבע''כ שיש כאן מכוון עיקרי בעצם הדבר שעלו חמושים, וזה צריך ביאור.
ועוד יש להבין, מדוע נכתב הדבר כאן בפרשת בשלח, ולכאורה הו''ל למיכתב זאת בפרשת בא, שם מתואר עצם היציאה ממצרים. (וכפה''נ שגם זה בא ברש''י ישן הנ''ל לתרץ, ועדיין לפי פשוטו הדברים צריכים הסבר). וצ''ע.
והנה יש מן המפרשים שביארו הך 'וחמושים' באופן אחר, ואולי כן הוא לפי פשוטו, שהכתוב מדבר על מה דכתיב בפרשת בא (יב, לה) 'ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות, וד' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום וינצלו את מצרים', ועל זה בא הכתוב לומר, שבני ישראל עלו מצויידים ברכוש גדול, וזהו וחמושים כדכתיב גבי יוסף 'וחימש את ארץ מצרים'. [3]
ויש לציין לזה, מה דאיתא בגמ' (בכורות ה:) 'שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים', ולפ''ז זהו לשון וחמושים מלשון טעונים, שהיו טעונים רוב כסף וזהב על חמוריהם.
אך גם לפי דרך זה קשה, מה בא הכתוב לחדש בזה, הרי כבר כתיב בפרשת בא שבני ישראל שאלו ממצרים כלי כסף וזהב, וממילא ידעינן שעם זה עלו, ולמה נכפל כאן שוב ענין זה. וגם מה ענינו כאן בעת שמדברים על הליכתם למדבר, וצ''ע.
 
צ''ב ענין 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' מה פשרו, ולמה הודיע כן הקב''ה למשה במעמד הסנה בעת שמדברים על עצם הגאולה
ולבאר הענין, יש להקדים ביאור עצם הדבר שיצאו ישראל עם כלי כסף וזהב, עד שהיה 'וינצלו את מצרים', לשם מה הוצרך דבר זה ומה פשר הענין. [ואי משום שיהיה להם ממון, הרי לא היו צריכים לזה, שהרי כשנכנסו לארץ מצאוה מלאה כל עושר ממה שהשאירו הכנענים, כדכתיב מראש שיהיה 'ובתים מלאים כל טוב'. ואם משום שלבסוף נסתבב שהלכו במדבר, והיו צריכים ממון למשא ומתן, היד ד' תקצר לתת להם ממון כדי צורכם].
ואמנם הבטיח הקב''ה לאברהם על זאת, דכתיב בברית בין הבתרים (בראשית טו, יג) 'ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול'. אך זה גופא יש להבין, מהו ענין זה שיצאו ברכוש גדול, למה היה כך ומה פשר הענין הלזה.
עוד יש לעיין, הלא לכאורה דבר זה שיצאו ברכוש גדול איננו אלא פרט קטן וצדדי בכל הענין של הגלות ויציאת מצרים, ולמה זה הבטיח כן הקב''ה מראש וכרת ברית על כך, והוזכר זה בהדגשה כבר מתחילה, ומה החשיבות הגדולה בזה עד שזה נכתב כדבר עיקרי בהיציאה. וצ''ע.
ויתר על כן מצינו, שתיכף בתחילת שליחותו של משה בפרשת שמות במעמד הסנה, כאשר דיבר הקב''ה עם משה ושלחו לגאול את ישראל, אמר לו מראש כדכתיב (ג, כ) 'ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים וגו' ואחרי כן ישלח אתכם, ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים והיה כי תלכון לא תלכו ריקם, ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות ושמתם על בניכם ועל בנותיכם ונצלתם את מצרים'.
והדבר תמוה, שהרי היה זה זמן רב לפני היציאה בפועל, וכעת רק החלה השליחות והבשורה לישראל כי עלה זכרונם לפני הקב''ה לגאלם, ולמה הוצרך לומר זאת כבר אז. וביותר שהרי באמת כשהגיע הדבר לכלל מעשה, חזר הקב''ה ודיבר אל משה קודם מכת בכורות, כדכתיב (יא, ב) 'דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב'. כלומר שאז נצטוו על כך, אך בפרשת שמות לא היה הציווי עדיין, אלא שהודיע הקב''ה למשה שכן יהיה, וצ''ב מה טעם היתה נצרכת הודעה זו.
וביותר יש לתמוה, שהרי הקב''ה בא כעת בדברו עם משה לגאול את ישראל, ומדובר בהצלת העם מתחת עול השעבוד הנורא ועבודת פרך של מאות שנים, וכן מגזירות שונות כמו 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו' וכיו''ב, ובמצב כזה מה חשיבות יש לפרט זה של נטילת כלי כסף וכלי זהב ביציאתם, וצ''ע.[4]
 
הרכוש גדול הוא כדי שתהיה היציאה בצורה של כבוד, כדי לקוממם מהעבדות ולהחזיר כבודם
והנראה בזה, דיסוד הענין של 'יצאו ברכוש גדול' הוא כדי שתהיה היציאה בצורה של כבוד. דהיינו שלא תהא יציאת ישראל כצורת עבדים בורחים ונמלטים, לאחר שהצליחו להשתחרר בדרך כלשהיא, או כעבדים אשר שולחו וגורשו מחמת שלאדונם כבר אין חפץ בם ומאס בהם, אלא שתהיה היציאה באופן כזה שהם יוצאים כאנשים מכובדים, אשר אדונם מכיר בערכם וחשיבותם שמגיע להם להיות משוחררים, ויוצאים לחפשי להיות שווים לאדוניהם, ויקרים ונכבדים בעיני כל.
ועוד נראה, שהרי מי שהוא עבד הוא מושפל, שזה דבר נחות להיות עבד, וגם כאשר משתחרר עדיין הוא תמיד נחשב כעבד לשעבר, ותמיד יש עליו אות נחיתות לעומת אנשים אחרים שהיו תמיד עצמאים, ונמצא שגם עבד משוחרר הוא מחוסר כבוד בעצם, שתמיד יש עליו אות עבדות. ולכן נצרך כאן לקומם את כבודם, ולהקימם משפלותם, שיצאו באופן של כבוד וחשיבות המשכיח את עבדותם.
וביותר נראה, דהנה באמת עבדים שהיו תחת עול השעבוד זה זמן כביר כזה, הרי באופן טבעי שפלים ונבזים הם בעיני עצמם ושחה לעפר נפשם, והולכים כפופים ומושפלים בחלישות הדעת והרצון, ואין בנפשם כח ועוז לשום דבר, כי אם מביטים על עצמם כחסרי ערך וחשיבות, אשר לא נועדו כי אם לספק צורכי אדוניהם ומעבידיהם, ואין הם שווים מאומה מבלעדי זאת.
ולזה לא יועיל מה שיוציאום לחפשי בפועל, כי גם בעת חירותם הם יישארו נבזים ונמאסים בעיני עצמם, עם הרגשת כפיפות וחולשה נפשית גדולה. ולכן צריך בעת יציאתם לרומם את נפשם, ולהעמיד את יקרתם וחשיבותם, ולהשוותם כגבר בגוברין וכאיש בין האנשים, על ידי הבעת גודל ערכם ולחלוק להם כבוד גדול, עד להיותם נחשבים מכובדים וחשובים גם בעיני עצמם.[5]
ועל ענין זה באה ההבטחה של 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול', שכן לאחר שהיתה הגזירה של 'ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה', אשר ממילא הם מסומנים בעיני כל כעבדים לדורות, וגם שבזמן כביר כזה אך טבעי שיהפכו להיות עבדים גם בעיני עצמם, על כן אינו מספיק עצם יציאתם לחירות, ולזה צריך שיצאו ברכוש גדול דווקא, שבזה תהיה היציאה כאנשים מכובדים ולא כעבדים משוחררים גרידא, וגם שיהיה בזה תיקון על עצם העבדות, ולהפוך אותם גם בעיני עצמם מהיותם עבדים להיות אנשים חשובים ונכבדים.
באופן שמה שיצאו ברכוש גדול אין זה פרט נוסף על היציאה, אלא זה מגוף היציאה, וזה העמדת עצם צורת היציאה שהיא בצורה של כבוד, וזו צורת יציאה אחרת, שאין הם יוצאים כעבדים משוחררים בעלמא, אלא כאנשים מכובדים עם רכוש גדול. ולכן נכרת על זה ברית, שלא יישארו לעולם מסומנים כעבדים לשעבר, אלא יצאו באופן מכובד, והיציאה תהיה באופן של הפקעת שם העבדות מעליהם ובצורה של כבוד, כדי שיהיה תיקון על עצם העבדות שהיתה.
ועל כן אמר זאת הקב''ה למשה תיכף מתחילה, שכן הלא הקב''ה בא לומר למשה שהוא בא לגאול את ישראל ולתת להם טובה, ואשר על כן אמר לו גם על נתינת הארץ כדכתיב (ג, ח) 'וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש', כלומר שאין הקב''ה בא רק להוציאם מצרה זו, אלא בא להיות גואל ישראל ומגינם, העוזר ומטיב להם גם להבא, ובא לתת להם טובה וברכה.
ולכן אמר לו שגם היציאה עצמה תהיה באופן של טובה, שיצאו בצורה של כבוד, כפי שהבטיח הקב''ה לאברהם שיצאו ברכוש גדול. ואכן אין המכוון דווקא על עצם נטילת הממון, אף שגם בזה יש טובה לישראל שיהיה להם עשירות, מ''מ אי משום הא לא היה זה נזכר כאן, שכן זה רק פרט בעלמא בהטובה, אלא המכוון הוא משום שזה אופן אחר בגוף היציאה, שיצאו כאנשים מכובדים, באופן של הפקעת שם העבדות, הן בעיני אחרים והן בעיני עצמם, והויא זאת צורת יציאה אחרת, ולכן הודיעו הקב''ה זאת מתחילה, שכן זהו ענין עיקרי ביציאת מצרים.[6]
 
מצינו כן גבי הענקה שהוא מאותו הטעם, וכן מצינו באבימלך כששילח את שרה
ועיקר ענין זה מצינו כן גבי מצות הענקה, דכתיב גבי עבד עברי (דברים טו, יג) 'וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם, העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך ד' אלוקיך תתן לו, וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ד' אלוקיך על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום'.
וביאור הענין נראה, שלאחר שהיה עבד, כעת שיוצא לחפשי, מאחר והוא איש ישראל, לכן צריך להשיב ולקומם את כבודו, שיצא כאדם מכובד וחשוב, ולהשכיח את העבדות. ולכן נצטווה האדון להעניק לו מרכושו, שיבטא שהאדון מכיר בו כאיש מכובד, אשר מגיע לו מברכת הבית, והוא יוצא כאדם בעל נכסים בעצמו באופן של כבוד.
ולכן הזכירה כאן התורה את יציאת מצרים, כדכתיב וזכרת כי עבד היית וגו', ופירש''י 'והענקתי ושניתי לך מביזת מצרים וביזת הים, אף אתה הענק ושנה לו'. וכ''ה ברשב''ם שם 'כי עבד היית, והוציאך ברכוש גדול'. כלומר שביזת מצרים היה מצד אותו ענין, בכדי שתהיה היציאה באופן של כבוד. והביאור הוא, שזהו שציוותה תורה, וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, כלומר שאתה יודע את ענין העבדות, ובכלל זה השפלות שיש בזה, ולכן אתה מבין כמה נצרך להחזיר ולקומם את הכבוד של העבד, ולהוציאו באופן של כבוד וחשיבות, וע''ז הרחיבו רש''י והרשב''ם, שכן גם ביציאת מצרים עצמה כך עשה לך הקב''ה בשביל ענין זה גופא. ומזה סמך למש''נ.[7]
וכעין זה מצינו גבי אבימלך כששילח את שרה, דכתיב (בראשית כ, טז) 'ולשרה אמר הנה נתתי אלף כסף לאחיך הנה הוא לך כסות עינים לכל אשר אתך ואת כל ונוכחת'. ופירש''י 'ולשרה אמר אבימלך לכבודה כדי לפייסה, הנה עשיתי לך כבוד זה נתתי ממון לאחיך וכו', הנה הממון והכבוד הזה לך כסות עינים, לכל אשר אתך יכסו עיניהם שלא יקילוך וכו', יודעים יהיו שעל כרחי השיבותיך וע''י נס וכו', ועם כל באי העולם ונוכחת, יהא לך פתחון פה להתווכח ולהראות דברים ניכרים הללו'. ועיין שם ברשב''ם שג''כ פירש על דרך זה.
הרי שע''י ששילחה בנתינת ממון הוא אות כבוד לה לעיני כל באי עולם, וזה מכסה עיני כל שלא יקילו בכבודה, שכן יצאה באופן של כבוד. כך הוא גם ביציאת מצרים, שהוציאם הקב''ה באופן של כבוד, ע''י שיצאו ברכוש גדול, שנתנו להם אדוניהם בעצמם, והממון הרב הזה הוא אות כבוד לעיני כל העולם, שלא יצאו ישראל כעבדים, אלא כאנשים חשובים ונכבדים.
וביתר הדגשה נראה, דלענין יציאה באופן של כבוד לא די בזה שיצא בעשירות ובממון רב שאחרים יתנו לו, אלא צריך דווקא שהאדון המשלחו יתן לו, דהיינו שגם מבחינת האדון הוא מכובד, והשילוח גופא הוא בצורה של כבוד, ורק כך אפשר להשיב ולקומם את כבודו ולהשוותו לאדונו. וזה מה דחזינן בהענקה, שהאדון מצווה לתת לו מנכסיו, וכן גבי אבימלך שנתן ממון. וכן היה גם ביציאת מצרים, שהמצרים בעצמם השאילו ממונם, והיה מוכרח להיות דווקא באופן זה, שהמצרים בעצמם שילחום ברכוש גדול שהם בעצמם נתנו להם.
 
וד' נתן את חן העם היינו נשיאות חן של כבוד וגדולה, ולזה המצרים מרצונם חיפשו להשאילם
אכן נראה עוד בזה, דהנה כאשר הודיע הקב''ה למשה על כך שיהיה 'וישאלו איש מאת רעהו', אמר לו 'ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים', וכן בעת יציאתם ממצרים נאמר 'וד' נתן את חן העם בעיני מצרים'. ויש לדקדק, מדוע כתוב ונכפל שהיה באופן של 'נתינת חן' בעיני מצרים, מה לי איך היה. ואי משום שהיה זה שלא כדרך הטבע שיסכימו המצרים להשאילם, לא הו''ל למימר אלא 'ואנכי אעשה שישאילום', ומה לי באיזה אופן הדבר ייעשה. ובפרט במה שכתוב בשעת היציאה הענין מיותר, דלא הו''ל למימר אלא שכן היה שבאמת השאילום, וממילא ידעינן שכך פעל ועשה הקב''ה, ומדוע חזר הכתוב שהיה זה באופן של נתינת חן בעיני מצרים. וצ''ב.
ונראה לומר, דהך 'נתינת חן' פירושו נשיאת כבוד וגדולה בעיני מצרים, [ולא כבעלמא שפירושו נשיאת חסד ואהבה, אלא כאן הוא נשיאת כבוד וגדולה], דהיינו שמצרים ישאילום בעבור שיהיו ישראל נכבדים וחשובים בעיניהם. כלומר דגם עצם ההשאלה היה באופן של כבוד.[8]
וביאור הענין הוא בתרתי, ראשית, לפי הביאור הפשוט שהיה זה בדרך של שאלה והיו צריכים להשיבם, מכל מקום להשאיל הון רב כזה, ובעצם את כל כספם וזהבם של אנשי מצרים, הרי לא היו סומכים להשאיל כן לאדם סתם, אלא צריך שיהיה אמון רב בהאדם השואל שבאמת ישיב את הממון. וע''ז כתוב, שישראל נשאו כבוד וגדולה בעיני מצרים, וראו אותם כנכבדים ונאמנים מאוד, ונתנו בהם אמון רב, עד שהסכימו להשאיל להם כל ממונם, וגם זה הוא מכלל הכבוד.
אמנם עוד יותר נראה, וזה הוא גם לפירוש הרשב''ם שהמצרים נתנו להם במתנה את ממונם, שעצם זה שנתנו לישראל את מה ששאלו, היה לפי שישראל היו חשובים וגדולים מאוד בעיניהם, עד שרצו המצרים מעצמם לתת להם את ממונם. על דרך משל, אילו יבוא שר וגדול בישראל ויבקש להשאיל ממאן דהוא איזה חפץ, הלא יאמר לו ההוא, קח את החפץ ההוא וקח דברים נוספים, וינסה ליתן לו עוד דברים שיקח ממנו, באשר הוא לו לכבוד ויקר שניאות הנכבד לקחת ממנו.
וזה מה שנאמר כאן, שישראל נשאו חן וגדולה בעיני מצרים, ושמחו להשאילם, והיה להם זה לכבוד שישראל נוטלים מהם. על דרך שמצינו בגמ' (קידושין ז.) שנתינה לאדם חשוב הוא הנאה לנותן, שזה גופא שאדם חשוב לוקח ממנו חשיב כאילו נתן מתנה להנותן, ע''ש. וכך היה גם כאן, שרדפו המצרים אחר ישראל שיאותו ליקח מהם, וכ''ה להדיא באבן עזרא בפרשת שמות שם, על פסוק זה של 'ונתתי את חן העם', וז''ל 'גם היה דבר פלא שמצריים היו מפייסין את ישראל שישאלו מהם, וזה טעם וישאילום, וזה היפך משפט אנשי העולם', והיינו כמש''נ. ומקורו מדברי הגמ' (ברכות ט:) 'וישאילום א''ר אמי מלמד שהשאילום בעל כרחם וכו', מאן דאמר בעל כרחם דישראל משום משוי', והביאור נראה כמש''נ.
והביאור בזה הוא, שלפי שכל ענין היציאה ברכוש גדול הוא כדי שתהיה היציאה באופן של כבוד, על כן נאמר כאן שהכל מתחילה היה בצורה כזו, שנשאו ישראל כבוד וגדולה בעיני מצרים, והם שמחו וחיפשו להשאילם לגודל מעלת ויקרת ישראל בעיניהם, וכל ההשאלה היתה בצורה של כבוד, ועי''ז היציאה ברכוש גדול היתה באופן של כבוד. ולכן הודיע הקב''ה מתחילה שכן יהיה, שכ''ז הוא מכלל עיקר הענין של היציאה ברכוש גדול, ומזה ראיה למש''נ.[9]
 
כאן בא הכתוב להעמיד את צורת היציאה וההליכה במדבר, שהיה זה בצורה של כבוד
מעתה נראה, דכאן בפרשת בשלח, בא הכתוב להעמיד כיצד היתה צורת היציאה ממצרים, וביותר שהרי הכא מדובר גם על המשך הליכתן במדבר, ובא הכתוב לתאר כיצד היתה נראית צורת הליכת ישראל במדבר, ועל זה כתוב 'ויסב אלוקים את העם דרך המדבר ים סוף וחמושים עלו בני ישראל בארץ מצרים', כלומר שכך היתה צורת עצם היציאה וכן ההליכה במדבר, שהיה זה באופן של 'וחמושים'.
וביאור הענין, שבא הכתוב לומר, שהיציאה וכן ההליכה במדבר היה בצורה של כבוד, שהכל היה באופן של נכבדות וגדולה לעין כל. כלומר שלאחר שבפרשת בא מתואר סדר היציאה כיצד היה, בא הכתוב לתאר כאן כיצד היתה נראית צורת היציאה, וכן המשך ההליכה במדבר, באיזה אופן היה, שהכל היה באופן של כבוד לישראל.
ולפ''ז הרי מיושב היטב, מה שנכפל כאן ענין היציאה ברכוש גדול. שכן בפרשת בא, שם מתואר סדר הדברים כיצד היה בפועל, שהשאילום מצרים וינצלו את מצרים, אולם כאן בא הכתוב להעמיד כיצד היה צורת היציאה עצמה, שהיה זה באופן של 'וחמושים', דהיינו שהלכו ישראל טעונים בממון רב, כלומר שצורת היציאה היה באופן של כבוד, כפי שעיקר המכוון היה בזה, וכך גם צורת ההליכה במדבר היה באופן זה, שהלכו בצורה של כבוד, כדי להשיב ולקומם את כבודם כראוי להם.[10]
ועל דרך זה יש לבאר גם לפי ביאור המכילתא, שהך 'וחמושים' פירושו שהלכו מזויינים בכלי זיין, דהמכוון בזה הוא שהלכו בצורה של כבוד, דהיינו חגורים וחמושים בכלי זיין, בצורה של עוז וגבורה, מוכנים ומזומנים להילחם נגד כל הקמים עליהם, ברוב כוח ועוצמה. ודבר זה הוא צורה של כבוד וגבורה, וזה בא הכתוב לתאר כאן, שצורת היציאה וכן ההליכה במדבר היתה באופן של נכבדות וחשיבות.
וכן הוא ברמב''ן כאן שהביא פירוש (והוא מהאבן עזרא כאן) וז''ל ויש אומרים שסיפר הכתוב שיצאו ביד רמה, וחשבו להיות גאולים, ולא הלכו כדמות עבדים בורחים'. כלומר שזה בא הכתוב לומר כאן שהלכו בצורה של כבוד כגאולים, ולא כעבדים נמלטים, ומזה מבואר כמש''נ.
ולכן נכתב זאת כאן ולא בפרשת בא, משום דלא איירינן בעצם היציאה כיצד היה, אלא בצורתה ובצורת ההליכה במדבר, כיצד ובאיזה צורה היה הדבר נראה לעין כל, שהיה זה באופן של כבוד. ועל כן לא חש הכתוב במה שנראה כסותר את הכתוב הקודם 'פן ינחם העם בראותם מלחמה', שכן אין המכוון כאן לומר שהיו מזומנים באמת למלחמה, אלא שהצורה היתה באופן של 'וחמושים', דהיינו בדרך כבוד וגדולה, ובהכי איירינן כאן כמש''נ.[11]
 
גלות מצרים החלה ב'אשר לא ידע את יוסף', כי בהיות ישראל ממשפחת המלוכה ומייסד מצרים לא היה שייך לשעבדם
והנה לאחר מכן כתיב בקרא, ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקוד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם. ולפי המבואר צ''ע טובא, דהא הכא איירי הפרשה בענין צורת היציאה וההליכה במדבר כמש''נ, ומה ענין כאן העלאת עצמות יוסף, ולכאורה אין זה מענינא דהך פרשתא כלל, וצ''ע.
עוד יש להקשות, דלכאורה פסוק זה הו''ל להיכתב בפרשת בא, שהרי שם מתואר כל סדר היציאה כיצד היה, ושם צריך לפרש שנתקיימה השבועה ליוסף שבעת היציאה יעלוהו עמם, ולמה זה נכתב זאת כאן, שכאן כבר מדובר על מה שהיה לאחר היציאה ממצרים, ואילו השבועה היתה על היציאה עצמה, ומקומו המתאים הוא שם ולא כאן, וצ''ע.
והנראה לומר בזה, עפ''מ דכתיב בפרשת שמות, כאשר מתואר תחילת הגלות, כתיב (א, ח) 'ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף, ויאמר אל עמו וגו', הבה נתחכמה לו'. ופירוש אשר לא ידע את יוסף הוא, או שהיה מלך חדש שבאמת לא ידע, או שעשה עצמו כאילו לא ידע, (עיין סוטה יא.). ומבואר שבכדי לעשות את הגזירות על ישראל, היה צריך להיות מצב של לא ידע את יוסף, דאילו היה מצב של 'ידע את יוסף' לא היה שייך לעשות כן.
ובביאור הדברים נראה, שהרי יוסף היה מלך על מצרים, ואחיו עלו אליו להיות עמו מצד משפחת המלוכה, וכאשר מתואר הדברים בפרשת ויגש. וא''כ בני ישראל עלו ושהו במצרים כמשפחת המלוכה, וכממשיכי שושלת המלך יוסף. ולכן כל עוד זכרו את יוסף, לא היה שייך לפגוע בהם, שהרי הם ממשפחת המלכות ונושאים את שם המלך יוסף, והרי הם מעצם מלכות מצרים.
ובאמת נראה עוד, שהרי יוסף הוא זה שהפך את מצרים למעצמה הגדולה בתבל, ואדרבה הרי בלעדיו היתה מצרים אובדת ברעב, כאשר מתואר בתורה בפרשת מקץ, כיצד אסף יוסף את התבואה והבר שבע שנים, לכלכל את מצרים וכל העולם בשנות הרעב, והוא זן וכלכל אותם. ולאחר מכן יסד וכונן את כל יסודות כלכלת מצרים, כאשר מתואר בתורה בסוף פרשת ויגש. ועל ידי מעשיו והנהגתו, הפך את מצרים למדינה עצומה וגדולה, עד אשר בהמשך שלטה על מדינות העולם.
ונמצא כי בעצם כל חוזקה וגדולתה של מצרים על ידי יוסף באה להם, כי הוא היה השליט הגדול אשר כונן וייסד את עוצמתה של מצרים. ולכן לבוא ולפגוע במשפחתו של יוסף במצרים, ולהשפילם ולהעבידם, הרי הוא עוול גדול ונורא אשר בלתי מתקבל על הדעת, שהרי כל גדולת מצרים שייכת להם באמת, וכל כוחה וחשיבותה של מצרים משלהם היא. ועל כן כל הגלות לא היה שייך, כי אם עי''ז שהיה מצב של לא ידע את יוסף, ואז היה אפשר לעשות כן.
 
העלאת עצמות יוסף בא להזכיר את יוסף, ולגלות שכל העבדות טעות מעיקרה, ובזה נמי הויא היציאה בצורה של כבוד
ולפי זה נראה, דהעלאת עצמות יוסף היה בזה גם ענין נוסף, שזה בא לתקן ולהעמיד ענין זה. שכלפי מה שמצרים היו במצב של לא ידע את יוסף, באנו כעת לומר ולהזכיר שישראל שייכים ליוסף, והם ממשפחתו של יוסף והנושאים את שמו. וכמו שתחילת העבדות היה על ידי אשר לא ידע את יוסף, כך סיום העבדות הוא באופן של זכרון יוסף.
והענין בזה, שבאמת דבר זה הוא מעמיד ומקומם את כבודם של ישראל. שהרי כל העת היו ישראל נחשבים לעבדים ושפלים, וכך היה נשאר זכרונם כעבדי פרעה, אולם בהעלאת עצמות יוסף אשר מזכיר שהם בני מלכים, הרי מתברר בזה שאינם עבדים בעצם, דאדרבה הם ממשפחת מלוכה, והם חשובים ונכבדים מאוד, ומתגלה כי באמת מצד עצמותם גדולים וחשובים הם.[12]
ויתר על כן, שהרי כל העבדות התחילה בגלל העלם הדבר שהם ממשפחת המלוכה ומשפחתו של יוסף, ועל כן בהעלאת עצמות יוסף הרי זה מכריז שישראל הם אלו משפחתו הנושאים את שמו, והם ממשפחת המלוכה המופקעים מעבדות כל עיקרם. ונמצא שזה מגלה למפרע שכל העבדות בטעות יסודה, ושלא כדין היא מעיקרה, שהרי ישראל הם ממשפחת יוסף שזה מחייב שהם לא יהיו עבדים במצרים כלל. כך שזכרון יוסף הוא דבר שעוקר את כל העבדות מיסודה.
ונמצא שהעלאת עצמות יוסף גם זה מועיל לאשוויי את היציאה שתהא בצורה של כבוד, דהיינו שזה מכריז שהם ממשפחת המלוכה והם נכבדים בעצם, וביותר שזה הויא עקירת העבדות מיסודה, שכן משפחת יוסף הם בהכרח מופקעים מלהיות עבדים במצרים, ולכן העלאת עצמות יוסף נותן כבוד וגדולה לישראל, ונהפכת היציאה להיות באופן של כבוד.
ולפ''ז הרי מבואר היטב, מה שנכתב זאת כאן. שכן אף כי עצם הדבר של העלאת עצמות יוסף היה בכדי לקיים את השבועה שהשביע יוסף את בני ישראל, כדכתיב כאן בכתוב עצמו, אך מכל מקום לאחר שעשו כן הרי מתהווה על ידי זה גם שיש בזה כבוד לישראל. ועל כן כתבה זאת התורה דווקא כאן, להורות שהיה בזה גם דבר העושה את היציאה שתהיה בצורה של כבוד. [13]
באופן שגם העלאת עצמות יוסף הויא מצורת היציאה עצמה, שכך יצאו ישראל על ידי שמשה לקח עמו את עצמות יוסף, וכך היה כל המשך הליכתם במדבר כאשר משה נושא את עצמות יוסף עמו, ונמצא שגם זה הוא מצורת היציאה וצורת ההליכה במדבר, שהכל הוא באופן של כבוד לישראל, וזה מגוף ענין הפרשה כמש''נ.[14]
 
 
ביזת מצרים ועצמות יוסף שניהם ענין אחד, ולא ביטל משה את המצוה
והנה איתא בגמ' (סוטה יג.), 'ת''ר בא וראה כמה חביבות מצות על משה רבינו, שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה, והוא נתעסק במצות, שנאמר חכם לב יקח מצות'. והיינו שכל ישראל היו עסוקים בביזת מצרים, כלומר מה ששאלו מאת מצרים כלי כסף וכלי זהב, ובזה נתעסקו בעת יציאתם, ואילו משה נתעסק בהעלאת עצמות יוסף, וזהו חכם לב יקח מצות.[15]
וכבר הקשו המפרשים, שהרי ביזת מצרים היתה מצוה, שהרי הקב''ה אמר לו למשה דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו וגו', וכן כתיב ובני ישראל עשו כדבר משה, דהיינו שעשו מה שנצטוו, וא''כ היאך לא עשה כן משה, וכיצד ביטל מצוה זו והלך ועשה מצוה אחרת, והרי גם הוא צריך לקיים את מצות ביזת מצרים, וצ''ע.[16]
אכן לפי המבואר הוא מיושב היטב, שהרי נמצא שבאמת ביזת מצרים והעלאת עצמות יוסף ענינם שווה, שכן ביזת מצרים נתבאר לן שהוא בכדי שתהיה היציאה באופן של כבוד, וזה גופא ענין ההבטחה של 'יצאו ברכוש גדול' בכדי להשכיח את העבדות ושיהיו מכובדים, וכן העלאת עצמות יוסף מתקיים בה ענין זה, שהוא בצורה של כבוד המבטל את עבדותם ושוללה מעיקרה כמש''נ.
ולכן נמצא שבאמת לא ביטל משה כלל את ענין ה'יצאו ברכוש גדול', שכן את דבר זה גופא הוא קיים עם העלאת עצמות יוסף, שגם זה עושה להיציאה שתהא בצורה של כבוד. ואדרבה, בזה הוא פועל יותר, שכן דבר זה הוא שולל ועוקר את העבדות מעיקרה, ומכריז שכל העבדות בטעות יסודה והיא מופקעת בשורשה, ושפיר קיים בהעלאת עצמות יוסף את אותו ענין של ביזת מצרים.
אלא שמשה הרוויח בזה עוד, שגם פעל לקיים את השבועה שנשבעו בני ישראל ליוסף. ונמצא שעשה בזה שני ענינים, גם את תוכן ביזת מצרים כמש''נ, וגם את עיקר קיום השבועה. ולכן עליו נאמר חכם לב יקח מצות, שהרוויח בזה שתי מצוות, אבל מ''מ גם את ענין ביזת מצרים קיים וכמש''נ. ומבואר הענין היטב באופן נפלא.[17]
 
 
 
 
עמוד הענן ועמוד האש גם הם באו לתת כבוד לישראל
והנה לאחר מכן כתיב הכא בפרשה, 'ויסעו מסוכות ויחנו באתם בקצה המדבר, וד' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה, לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם'. ויש לעמוד על זאת שהכל נכתב בחדא פרשתא.
אכן לפי הנתבאר הדברים מבוארים להפליא, דהנה עמוד הענן ועמוד האש היו להם לכבוד לישראל, והרי בפשוטו לשם כך נקראו העננים 'ענני כבוד', וכן מבואר הענין בכמה מדרשים שהיה זה לכבוד ולגדולה לישראל. ועיין ברש''י בשיר השירים על הפסוק (ג, ו) מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן וגו', וז''ל 'כשהייתי מהלכת במדבר, והיה עמוד האש והענן הולכים לפני והורגים נחשים ועקרבים ושורפים הקוצים והברקנים לעשות דרך מישור, והיה הענן והחושך וכו', ורואין אותן אומות העולם מתמיהות על גדלותו ואומרות מי זאת עולה, כלומר כמה גדולה היא זאת העולה מן המדבר' עכ''ל.[18]
ועיין במכילתא כאן, 'ומה ת"ל וד' הולך לפניהם יומם, א"ר אנטונינוס, למלך שהוא דן על הבימה ומחשיך, והיו בניו מחשיכין אצלו. אחר שנפטר מן הבימה הוא היה נוטל את הפנס ומאיר לבניו, והיו גדולי מלכות קרובין אצלו, ואומרים לו אנו נוטלין את הפנס ונאיר לבניך, והוא אומר, לא מפני שאין לי מי שיטול את הפנס ויאור לבני, אלא הרי אני מודיע לכם חבתם של בני, שתהיו נוהגים עמהם בכבוד. וכך הודיע הקב"ה חבתן של ישראל לאומות העולם, שהוא בעצמו הלך לפניהם, שיהיו נוהגים עמהם בכבוד'.[19]
ונמצא שכל הך פרשתא באה להעמיד את צורת היציאה וההליכה במדבר, שהכל היה בצורה של כבוד וגדולה לישראל, ובזה מיירי כל הכתובים כאן, והוויין הכל חדא ענינא. ומפרש הכתוב מה הם הדברים שעשו שיהיה הכל באופן של כבוד, בדרך לא זו אף זו, זו למעלה מזו כמש''נ, והעולה על כולנה הם עמוד הענן ועמוד האש שהקב''ה בעצמו הלך לפניהם לאות כבוד וגדולה של ישראל כמש''נ.[20]
 
 
 
 
 

[1] נערך ע''פ השיעור שמסר בן רבינו הג''ר משה ברנד שליט''א מדברי רבינו.
ההערות למטה אינם מדברי רבינו, אלא ממה שדנו ונו''נ בדברים.
 
[2] עיין בזה בראשונים כאן, באבן עזרא ורמב''ן ועוד.
[3] עיין רלב''ג שפירש עד''ז וז''ל 'חמושים רוצה לומר שיצאו עם כל קניניהם לא השאירו דבר וכו', שהשאילום המצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות ולזה היו כולם חמושים מכל המצטרך להם לא היו חסרים דבר' עכ''ל. ועד''ז בר''י בכור שור ובחזקוני ועוד, שפירשוהו שהיו מצויידים במזון, והביאו לזה הך קרא דכתיב וחימש את ארץ מצרים, יעו''ש בדבריהם.
ואולם כבר נזכר פירוש מעין זה באבן עזרא כאן והקשה ע''ז, וז''ל 'וחמושים יש אומרים מלאים הון שיש להם כל צרכיהם. והנה כתוב וגם צדה לא עשו להם, ומה טעם להזכיר זה עתה' עכ''ל. כלומר שהרי זה נסתר מהכתוב, דכתיב שיצאו בחפזון ולא הכינו צדה, וכיצד ניתן לומר שלא חסרו דבר והיה להם כל צרכם.
אכן זה קשה רק לפי פירושם, אך אם נפרש כמש''נ שהפסוק מדבר אך ורק על מה ששאלו מאת מצרים, כי אז לק''מ, דבאמת לא היה להם הכל, וכאן מדבר הכתוב רק ע''ז שהיו טעונים רוב כסף וזהב שלקחו ממצרים.
 
[4] יש מתרצים על ענין זה, (ועד''ז הוא בכלי יקר בפרשת בא), שהיציאה ברכוש גדול הוא כתשלום על עבודתם, ובזה היה תיקון על כל מה שעבדו במצרים, שלבסוף קיבלו את כל שכר עבודתם משלם. [ויש להוסיף, דאף שלא היה בזה תיקון על החלק של וענו אותם, שזה כולל גם כל הגזירות שהיו עליהם, מכל מקום על החלק של ועבדום קיבלו שכרם חלף עבודתם. וי''ל שעל החלק של וענו אותם, על זה כתוב 'דן אנכי', ועל הועבדום על זה כתיב שיצאו ברכוש גדול]. והיה הענין בזה משום תנחומין לאברהם, וגם עשיית משפט וצדקה עם ישראל, שיקבלו שכר עבודתם.
אלא דזה נסתר מדברי הגמ' בסנהדרין (צא.), שכאשר בני מצרים טענו על ישראל לפני אלכסנדר מוקדון 'תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו', השיב להם גביהא בן פסיסא 'תנו לנו שכר עבודה של ששים ריבוא ששיעבדתם במצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה'. ועד''ז הוא במדרש ב''ר (סא) שהשיב 'יתנו לנו מדינר דינר בכל יום'. ואיתא שם, 'ישבו פילוסופין וחשבו, ולא הגיעו למאה שנה עד שנמצאת ארץ מצרים לטמיון, ונסתלקו בבושת פנים'. הרי להדיא שמה שלקחו ממצרים, לא היה זה אלא מעט, ורחוק מאוד מלהיות תשלום עבודתם.
וי''מ באופן אחר, שמכיון שהיה 'וינצלו את מצרים', נמצא כי ישראל עבדו בשביל עצמם, כי לבסוף כל מה שיצא מעבודתם הגיע אל ישראל עצמם, ולא נשאר למצרים מאומה, וא''כ חשיב כאילו לא עבדו בשביל הרווח של מצרים כלל אלא למען הרווח של עצמם. ולכן הוא משלימות הגאולה, שלבסוף הכל היה למען ישראל עצמם, וזה פשר הענין כאן. [ובזה נרוויח שאין נפ''מ כמה לקחו, מ''מ לקחו כל מה שיצא מעבודתם].
אכן מלבד שאין בזה די, שהרי עבדו מאות שנים וכל הרווח כבר נאכל ע''י מצרים, הנה קשה ע''ז עוד. שהרי כבר הקשו איך היה ביזת הים אח''כ, ואיתא שהיתה גדולה מביזת מצרים, והלא כבר היה וינצלו את מצרים, ולא נשאר בידם מאומה. ועכצ''ל שאמנם לאנשי מצרים לא נשאר מאומה, אך באוצרות פרעה נשאר הכל, שממנו לא שאלו כלום שהרי אינו בכלל רעהו, ורוב ממון מצרים היה בידי פרעה שלקח הכל מעמו, וכן איתא במדרש הגדול שמה שהיה בביזת הים היה מפרעה. ונמצא לפ''ז שבמה שלקחו ישראל בביזת מצרים, א''א לומר שלקחו את כל הרווח שהיה למצרים, שהרי הרוב נשאר אצל פרעה.
ובאמת ששני המהלכים נסתרים מעצם הכתוב, דכתיב 'יצאו ברכוש גדול', הרי דלא כתיב שיקחו תשלום עבודתם או שיקחו הכל, [ואף שלבסוף כן היה, מ''מ אין זה מכלל ההבטחה], אלא שיצאו ברכוש גדול גרידא, וזה בעצמו סגי לקיום הענין כאן, וזה צריך ביאור.
 
[5] יסוד דבר זה הוא מבואר בראשונים, עיין באבן עזרא בהמשך הפרשה דכתיב ופרעה הקרב וישאו בני ישראל את עיניהם וגו' ויראו מאד, ויאמר משה אל העם אל תיראו וגו', כתב שם (יד, יג) וז''ל 'יש לתמוה איך יירא מחנה גדולה של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם, ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם. התשובה, כי המצרים היו אדונים לישראל וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו, והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה וכו'. סיבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים, כי אין בהם כח להילחם בכנענים, עד שקם דור אחר דור המדבר שלא ראו גלות, והיתה להם נפש גבוהה' עכ''ל. ועד''ז הוא בחזקוני שם, 'אלא יראים היו להלחם עם אדוניהם, משל לעבד המפחד מאדוניו תמיד'.
וענין זה מבואר גם ברמב''ם במו''נ (ג, לב) לבאר מה דכתיב כאן 'ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים וגו' פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה', וז''ל כי כמו שאין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדות בחומר ובלבנים והדומה להם ואחר כן ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם וילחם עם ילידי הענק פתאום, כי אין בטבעו שיגדל על מינים רבים מן העבודות ומעשים מורגלים, שכבר נטו אליהם הנפשות עד ששבו כמושכל ראשון, ויניחם כולם פתאום. וכמו שהיה מחכמת השם להסב אותם במדבר עד שילמדו גבורה, כמו שנודע שההליכה במדבר ומיעוט הנאות הגוף מרחיצה וכיוצא בהם יולידו הגבורה, והפכם יולידו רך לבב, ונולדו גם כן אנשים שלא הרגילו בשפלות ובעבדות וכו' עכ''ל. ומבואר מכ''ז שורש הענין שנתבאר.
 
[6] והנה לאחר קריעת ים סוף כתיב (טו, כב) ויסע משה את ישראל מים סוף וגו', ופירש''י 'הסיען בעל כרחם, שעטרו מצרים סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות, והיו ישראל מוצאין אותם בים. וגדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים שנא' (שיר השירים א) תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף, לפיכך הוצרך להסיען בעל כרחם'. ויש להבין, שאם אמנם כן שגדולה היתה ביזת הים יותר מביזת מצרים, למה לא נזכר זה בכתוב כלל.
ונראה ע''פ מה שביאר רבינו דבאמת כבר נגמרה יציאת מצרים ביום הראשון של פסח, והראיה שאז אנו עושים את סדר ליל פסח ומצותיה, ומה שהיה קריעת ים סוף היה זה שהכניס הקב''ה בלב פרעה לרדוף אחרי ישראל כדכתיב בקראי, כדי לעשות נקמה במצרים, אבל היציאה כבר נגמרה, עכ''ד והאריך בזה בכל הענין.
ולפ''ז נראה לפי המבואר שיסוד ענין 'יצאו ברכוש גדול' הוא מגוף היציאה שתהא באופן של כבוד, דממילא לא שייכא זאת אלא בעת היציאה עצמה, ואז באמת נתקיים ענין זה, משא''כ ביזת הים שלא היתה בעת היציאה, אין זה מענינא דיצאו ברכוש גדול. ואכן אילו היה הביאור שזה טובה נפרדת של ממון, היה שייך זה גם לאחר זמן מה, אבל מכיון שנתבאר שזה מצד מורת היציאה, ממילא לא שייך זה אלא בשעת היציאה גופא.
ולכן לא כתיב ביזת הים בתורה, שכן באמת לא היה זה משום קיום היצאו ברכוש גדול, ואך לפי שהיה כאן נקמה במצרים, שוב הוסיף הקב''ה גם לתת ממונם לישראל. ובזה מבואר מה שמשה הסיעם בעל כרחם, כלומר שנשאר שם ממון מצרים, משום שכעת לא היה בזה שום מצוה כבר, כי אם זכיית ממון בעלמא.
האומנם דהגר''א ביאר לא כן, שהקשה מדוע אמר הקב''ה למשה דבר נא באזני העם ופירשו בגמ' שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, ולמה זה רק משום שלא יאמר אותו צדיק, הרי הקב''ה צריך לקיים את ההבטחה מצד עצמה.
וביאר ע''פ דברי הירושלמי (פסחים י, ו) 'כתיב בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו את ד', התנדבו ראשי עם, כשהקדוש ברוך הוא עושה לכם ניסים תהו אומרין שירה. התיבון הרי גאולת מצרים (שלא אמרו שירה), שנייא היא שהיא תחילת גאולתן'. כלומר שעדיין היה מצפה להן קריעת ים סוף שהיא היתה גמר גאולתן ואז באמת אמרו שירה.
ולפ''ז נמצא שגמר היציאה היה רק אז, ובאמת בביזת הים נתקיים היצאו ברכוש גדול, ולכן היתה גדולה מביזת מצרים, ובעת היציאה היה רק שלא יאמר אותו צדיק וכו' שאינו יודע שתהיה קריעת ים סוף, עכ''ד. הרי דנקט איפכא ממש''כ, אכן רבינו הוכיח בראיות ברורות שכבר נשלמה היציאה מיד, אלא דצ''ע מדברי הירושלמי.
אכן נראה, דעל אף שנגמרה היציאה, מכל מקום הרי היה בקי''ס תוספת על היציאה, כדי לעשות נקמה במצרים, ונמצא שמצד הניסים שנעשו לישראל עוד לא נגמר הענין עד אז, ולכן לענין שירה עדיין לא היה גמר גאולתן, אבל לענין גוף היציאה כבר נגמרה מקודם, וכ''ה לענין היצאו ברכוש גדול ג''כ, וא''ש היטב.
 
[7] הנה הקב''ה אמר לו למשה 'והיה כי תלכון לא תלכו ריקם', וזה מקביל למה שנאמר בהענקה 'לא תשלחנו ריקם', שו''ר באוה''ח שכבר כ''כ. וביאור הדבר כמש''נ, ששניהם הם מענין אחד, שלא יצא ריקם אלא בכבוד.
 
[8] ראיה לזה, דהנה ברשת בא, כאשר אמר הקב''ה למשה דבר נא באזני העם וישאלו וגו', כתיב אח''כ 'ויתן ד' את חן העם בעיני מצרים גם האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם'. ומה שכתוב גם האיש משה גדול מאוד וגו', פירש בספורנו 'ולכבודו הרבו להשאיל'. וכ''ה באבן עזרא שם וז''ל 'ויתן, סיפר הכתוב כי השם קיים מה שהבטיח למשה ונתתי את חן העם. וטעם גם האיש משה, כי היו רבים משאילים אותם מפני כבוד משה' עכ''ל.
הרי שמה שכתוב גם האיש משה גדול מאוד, פירושו שבעבור גדולתו וכבודו השאילו לישראל, ומינה נשמע שגם מה שכתוב ויתן את חן העם, גם זה הוא פירושו על נשיאת חן של כבוד וגדולה, וזהו לשון גם האיש משה, כלומר ששניהם מדברים על ענין אחד, שמחמת כבוד העם וכבוד משה השאילו לישראל, (דוגמת מה דאיתא במגילת אסתר 'כי נפל פחד היהודים עליהם', וכן 'גם האיש מרדכי הולך וגדול', ע''ש). ואף הרמב''ן שפירש שאין הפסוק מדבר על ההשאלה, מ''מ יש ללמוד שהנשיאת חן הוא מענין הכבוד כאן, וה''ה גבי ההשאלה.
 
[9] והנה איתא בגמ' (ברכות ט.), 'דבר נא באזני העם וגו' אמרי דבי ר' ינאי אין נא אלא לשון בקשה, אמר ליה הקב"ה למשה בבקשה ממך לך ואמור להם לישראל, בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק, ועבדום וענו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם. אמרו לו ולואי שנצא בעצמנו, משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים, והיו אומרים לו בני אדם מוציאין אותך למחר מבית האסורין ונותנין לך ממון הרבה, ואומר להם בבקשה מכם הוציאוני היום ואיני מבקש כלום'. ולא נתפרש בגמ' מה התשובה לטענתם זאת.
אכן לפמש''נ מבואר, דבאמת מצד עצמם לא היו רוצים זאת, אלא שא''ל הקב''ה שצריך שהיציאה תהיה באופן של כבוד, ואף כי עתה הם מעדיפים לצאת במהרה גם ללא זה, אך לטובת עתידם צריך שיהיה באופן זה דווקא. ובזה מיושב מה דכתיב נא לשון בקשה, אף שהיה זה מצוה (ועיין לקמן), כי מאחר שלא רצו בזה, היה צריך לבקשם ולשכנעם שיאותו לזה. ובזה י''ל מה דכתיב ויתן ד' את חן העם וגו', והרמב''ן נתקשה בזה דהו''ל למיכתב בלשון עתיד, אכן י''ל שכבר מעתה החל הנשיאת חן, כדי שיסכימו ויתרצו לבקש מהמצרים ללא הרגשת חוסר נעימות בזה, וזהו דכתיב ובני ישראל עשו כדבר משה, היינו משה דייקא, שבאמת הצליח לשכנעם לזה. וי''ל עוד, שבכדי שתהיה היציאה באופן של כבוד, צריך שגם מבקשי השאלה יעשו זאת ברצון, ורק עי''ז אית כאן כבוד.
 
[10] ויש לבאר גם בנוגע לתחילת המקרא, דכתיב ויסב אלוקים את העם דרך המדבר ים סוף, ובמדרש רבה כאן איתא על זה 'מכאן אמרו רבותינו אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, שכך עשה להם הקדוש ברוך הוא שנאמר ויסב אלוקים'. דהיינו שכאן יש רמז למצות הסיבה, והביאור ע''פ מה דאיתא במדרש 'מהו ויסב שהרביצם כדרכי המלכים רבוצים על מטותיהם' (במדב"ר פ"א, ב). ויש לתמוה למה כתיב זאת כאן, הרי מקומו הראוי הוא בפרשת בא שם מתואר אכילת הפסח והיציאה ממצרים, וצ''ע.
אכן להמבואר מיושב היטב, שכן בפרשה דידן עסקינן בצורת היציאה, ולזה כתוב שצורת היציאה היתה באופן של כבוד, כדרך המלכים בהסיבה, והויא זאת מאותו ענין של וחמושים, שזה תוכן הכתוב כאן כמש''נ.
 
[11] ובזה יש לבאר גם את סדר הכתובים על מכונם לפ''ד הרמב''ם במו''נ (שהובא למעלה), דבתחילה קאמר 'פן ינחם העם בראותם מלחמה', לפי שהיתה נפשם חלשה עקב העבדות, ולכן העצה היא שיהיה ויסב אלוקים וגו'. וצ''ב מה זה יועיל לזה. ובשלמא לפי פשוטו הוא מבואר, שכן כל כמה שיתרחקו מהיציאה, שוב לא יעלה בדעתם לשוב מצרימה, שזה חשש הקיים רק במהלך היציאה גופא. אבל אם הביאור הוא משום שנפשם שפלה, מה יועיל ענין זה שילכו דרך המדבר.
אכן זהו מה שממשיך הכתוב, שהיה וחמושים עלו, שזה ענין של צורת כח וגבורה, וממילא ככל שיותר ילכו כך, תתחזק ההרגשה בנפשם שהם חזקים, וזו העצה לכך. ולפ''ז מבואר מה שנכלל זאת בחד קרא, אשר בפשוטו הוא צ''ע, אכן להמבואר הכל חד ענינא והמשך אחד הוא וכמש''נ.
 
[12] ויש להוסיף בזה עוד, דהנה מתואר בתורה בסוף פרשת ויגש, כיצד קנה יוסף את כל אנשי מצרים להיות עבדים לפרעה תמורת הלחם, כלומר שמלבד היותם נתינים בארצו, גם קנה אותם להיות עבדים ממש בגופם לפרעה. אכן כ''ז הוא על אנשי מצרים, אך את אחיו זן יוסף בלא תמורה כדכתיב בקרא, בעבור שהם משפחתו.
ולפ''ז נמצא שאליבא דאמת הדבר הוא להיפך, שאנשי מצרים הם באמת עבדים בחפצא לעולם, כי קנה אותם יוסף לעבדים, ואילו בני ישראל אינם עבדים בגופם, ורק שיעבדו אותם. וא''כ אדרבה, בני ישראל הם החשובים והנכבדים, שהם אינם עבדים, ואילו אנשי מצרים הם העבדים. ולפ''ז י''ל שגם זה נכלל בהעלאת עצמות יוסף, להזכיר את ענין קניית מצרים לעבדים, שמזה מסתבב שבני ישראל אינם עבדים והם חשובים מהם.
 
[13] הנה בחז''ל דרשו מדכתיב איתכם, שגם עצמות שאר השבטים העלו עמם. ויל''ע למה לא כתיב בקרא להדיא כי אם על יוסף. ובפשוטו י''ל שזה משום שהוא היה המשביע על כך, ולכן רק הוא נזכר. אכן להמבואר י''ל עוד, שענין הכבוד נתקיים רק ע''י יוסף כמש''נ, ולכן כתיב רק הוא.
 
[14] י''ל בזה עוד, דהנה בגמ' (סוטה יג:) איתא, 'קשו קראי אהדדי, כתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו, וכתיב ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל וגו', א''ר חמא בר' חנינא כל העושה דבר ולא גמרו ובא אחר וגמרו מעלה עליו הכתוב על שגמרו כאילו עשאו'. והביאור י''ל, דבאמת משה עשה כן עבור ישראל, שכולם מחוייבים בזה, ועשה כן עבור כולם, ולכן כשהם גמרו נחשב כאילו עשאום.
אך יל''ע, דלפ''ז למה המשיך משה לשאת את עצמות יוסף כל משך זמן המדבר, כדאיתא שלמדו מדכתיב כאן עמו במחנה שכינה, שהמת מותר להיות שם. ואמנם יעו''ש בגמ' שזהו כבודו של יוסף שיהיה הגדול מתעסק בו, ולכן הניחו לו ישראל למשה, אשר בפשוטו דברי הגמ' תמוהים דהא אמרינן לעיל מינה שנתעסקו בביזה, אכן י''ל דזה קאי באמת על המשך זמן המדבר.
אכן להמבואר י''ל עוד על דרך הפשט, שהרי משה היה המלך של ישראל, והיה הולך לפניהם בראש, וכדביקש משה מהקב''ה בפרשת פנחס, שיפקוד איש על העדה 'אשר יצא לפניהם אשר יוציאם ואשר יביאם'. ולפ''ז י''ל שדווקא בזה מתבטא ביתר תוקף שיש כאן הכרזה ע''י עצמות יוסף, כאשר המלך ההולך בראש נושא את עצמות יוסף, הרי זה כאילו העם דוגל בארון זה ומתפאר בו, שארון זה מבטא ומסמל על העם, ולא כהעלאה מכח ההכרח גרידא, אלא שזה ענין של כבוד לעם.
ובאמת שכ''ה להדיא בגמ' שם לעיל מינה, 'וכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו שני ארונות הללו אחד של מת ואחד של שכינה מהלכין זה עם זה' יעו''ש, הרי שהלכו בראש. ולפ''ז י''ל שזהו דכתיב ויקח משה, כלומר המלך ההולך בראש, את עצמות יוסף עמו, היינו עמו דייקא, ובצורה כזו יצאו ממצרים והלכו במדבר, והטעם כמש''נ.
 
[15] עפ''ז יש לבאר סמיכות הכתובים, דכתיב וחמושים עלו, וכפי הדרך שנתבאר דזה מדבר על ביזת מצרים, שאת זה עשו כל ישראל, ואילו משה 'ויקח משה את עצמות יוסף עמו', שהוא במקום וחמושים לקח את עצמות יוסף.
 
[16] הנה מרן הגרי''ז באמת הוכיח מכח הך קושיא, שלא היתה כלל מצוה בביזת מצרים, כי אם בקשה מישראל שיעשו כן, וזהו דכתיב דבר נא ופירשו אין נא אלא לשון בקשה שלא יאמר אותו צדיק וכו', משום דבאמת לא היו מצווים על כך. עכ''ד. ויש להוסיף בזה טעם, שהרי דבר זה הוא לטובת ישראל, ורשאין למחול על כך, ולא שייך ציווי על זה.
אכן המפרשים נקטו בפשטות שכן היה כאן מצוה, ויש לבאר הענין ע''פ הנתבאר שהיה זה בכדי שתהיה היציאה באופן של כבוד, וזה נצרך לעצם צורת היציאה, ולפ''ז י''ל שע''ז שייך ציווי, כמו שנצטוו על הפסח 'ואכלתם אותו בחפזון' שיהיה דרך חירות, וכן למדו חז''ל (הובא לעיל) על הסיבה, והביאור שצורת היציאה הוא מעצם כבודו של הקב''ה כיצד הוא גואל את ישראל, ולכן הויא זאת מצוה.
 
[17] לכאורה עדיין לא נתיישב כל הצורך, שהרי כשיש מצוה אי אפשר לקיים דבר אחר אף שענינם שווה, וא''כ סוף סוף איך ביטל משה את מצות ביזת מצרים. אכן הביאור בזה נראה, שבאמת לא היתה זאת חובת יחיד על כל אחד מישראל, אלא היה זה חובת הציבור, ומשום שעיקר הענין הוא שכלל ישראל יצאו ברכוש גדול, ואין אנו דנין על כל אחד בפרט, והויא זאת מצוה המוטלת על הציבור. [וי''ל דלכן כתיב דבר נא לשון בקשה, דהיינו לבקש שכל אחד יעשה זאת, וזה באמת היה רק בקשה].
ובאמת שגם העלאת עצמות יוסף מחמת השבועה, לא היתה אלא חובת הציבור, שלא היה זה חוב כי אם על כלל ישראל. ונמצא שהיו כאן שתי חובות ציבור, והיה הנידון את מה לקיים, וכל ישראל קיימו את ביזת מצרים, ומשה קיים את העלאת עצמות יוסף. ומעתה שפיר י''ל שעשה כן, לפי שבמעשה זה נתקיים גם הענין של ביזת מצרים. ואמנם אם היה חובת יחיד לא היה סגי, אבל כל כמה שהוא חובת ציבור, בזה שייך לומר שמ''מ קיים את הענין שבזה.
 
[18] האומנם שרבינו היה רגיל לומר, שהמטרה של ענני הכבוד היתה לצורך גבוה, שרצה הקב''ה לגדל שמו בעולם ע''י שיש לו עם אשר שמו הגדול והנורא נקרא עליהם, וכדכתיב (ישעיהו סג, יד) 'כן נהגת עמך לעשות לך שם תפארת'. וכ''ה בשיר היחוד (ליום השבת) 'נהגת עמך לעשות לך שם תפארת להראות גדלך'. וביאור הדבר כמו שאמר משה להקב''ה לאחר חטא המרגלים 'ואמרו וגו' שמעו כי אתה ד' בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה אתה ד' ועננך עומד עלהם' וגו'. והיינו שזהו כבודו שיש לו עם אשר שמו נקרא עליהם, וזהו 'ועננך עומד עלהם', עכ''ד, והאריך בזה במקו''א.
אכן נראה, שאף שהמטרה היתה למען הקב''ה עצמו, מכל מקום בהכרח עי''ז יש כבר גם כבוד לישראל, שהרי הם מתכבדים בזה. וזה מבואר במדרשים כמש''כ, וזהו מה שנאמר כאן בפרשה. [ובאמת י''ל ששני ענינים היו בזה, ואכמ''ל].
 
[19] ומה שהפסיק הכתוב בין הכתובים, דכתיב ויסעו מסוכות וגו', י''ל ע''פ המבואר כאן בתרגום יונתן וברמב''ן שרק מסוכות החל עמוד הענן, וכפה''נ שלמדו כן מפשטות הכתובים כאן. והטעם בזה י''ל ע''פ המובא מהרס''ג שגבול מצרים היה עד סוכות, וא''כ י''ל שכל הניהוג על ידי הענן היה רק בעת הליכתם במסעות, שכך היה צורת המסע למען כבודו של הקב''ה וישראל, אבל בתוך מצרים, כל עוד שלא נגמרה עצם היציאה, לא היה שייך ענין זה. ולכן זהו דכתיב כאן, שבשעה שהיה ויסעו מסוכות, אז כבר בא עמוד הענן.
 
[20] ובאמת נראה שכל פרשת בשלח סובבת אודות ענין זה, שהרי קריעת ים סוף עשה הקב''ה למען כבודו כפי שהאריך רבינו בזה, וכדכתיב ואכבדה בפרעה וגו', אולם פשוט שממילא נסתבב מזה גם כבוד לישראל, כדכתיב בשירת הים. וכן ירידת המן והשליו לישראל היה למען כבוד הקב''ה כדאיתא בחז''ל, אכן גם בזה היה ממילא כבוד לישראל. וכן ביאת עמלק היה בכדי לפגוע בכבודם של ישראל, כמבואר בחז''ל. ואכמ''ל בכל זה.
באופן שכל הפרשה סובבת על ענין זה, אך הפרשה הפותחת של בשלח באה להעמיד את עצם צורת היציאה וההליכה במדבר שהיה זה להדיא באופן של כבוד וכמש''נ.


פותח הנושא
א אידיש קינד
הודעות: 54
הצטרף: 09 ספטמבר 2019, 10:36
נתן תודה: 23 פעמים
קיבל תודה: 6 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

Re: ביאורים מהגאון רבי שמואל ברנד זצ"ל

שליחה על ידי א אידיש קינד » 10 פברואר 2020, 00:55

קישור להצטרף לרשימת התפוצה
https://lp.vp4.me/k5wk


מעורב בין הבריות
הודעות: 13
הצטרף: 31 מאי 2016, 00:37
נתן תודה: 3 פעמים
קיבל תודה: 2 פעמים
סטטוס: לא מחובר

Re: ביאורים מהגאון רבי שמואל ברנד זצ"ל

שליחה על ידי מעורב בין הבריות » 10 פברואר 2020, 08:10

האם יוצא לאור כעלון?
אז האם אפשר ב-pdf? או קישור לאתר שניתן להורידו.
בתודה מראש


פותח הנושא
א אידיש קינד
הודעות: 54
הצטרף: 09 ספטמבר 2019, 10:36
נתן תודה: 23 פעמים
קיבל תודה: 6 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

Re: ביאורים מהגאון רבי שמואל ברנד זצ"ל

שליחה על ידי א אידיש קינד » 10 פברואר 2020, 09:01

איך מצרפים פה pdf?


פותח הנושא
א אידיש קינד
הודעות: 54
הצטרף: 09 ספטמבר 2019, 10:36
נתן תודה: 23 פעמים
קיבל תודה: 6 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

Re: ביאורים מהגאון רבי שמואל ברנד זצ"ל

שליחה על ידי א אידיש קינד » 10 פברואר 2020, 09:03

ביאורי רבי שמואל - פרשת בשלח.pdf
אין לך את ההרשאות המתאימות על מנת לצפות בקבצים המצורפים להודעה זאת.


מעורב בין הבריות
הודעות: 13
הצטרף: 31 מאי 2016, 00:37
נתן תודה: 3 פעמים
קיבל תודה: 2 פעמים
סטטוס: לא מחובר

Re: ביאורים מהגאון רבי שמואל ברנד זצ"ל

שליחה על ידי מעורב בין הבריות » 14 פברואר 2020, 00:19

א אידיש קינד כתב:
10 פברואר 2020, 09:03
 

נא להעלות הגליון לפ' יתרו


פותח הנושא
א אידיש קינד
הודעות: 54
הצטרף: 09 ספטמבר 2019, 10:36
נתן תודה: 23 פעמים
קיבל תודה: 6 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

Re: ביאורים מהגאון רבי שמואל ברנד זצ"ל

שליחה על ידי א אידיש קינד » 14 פברואר 2020, 00:35

עוד לא מוכן, בעז"ה כשיהיה מוכן נעלה אותה באשכול חדש על פר' יתרו
בכל מקרה אתה מוזמן להצטרף לרשימת התפוצה באמצעות הקישור https://lp.vp4.me/k5wk

שלח תגובה הנושא הקודםהנושא הבא
  • נושאים דומים
    תגובות
    צפיות
    הודעה אחרונה

חזור אל “בשלח”

מי מחובר

משתמש הגולש בפורום זה: אין משתמשים רשומים | 1 אורח