פרשת יתרו - יציאה יד"ח קידוש בתפילה

פשר פרשה

מנהל תוכן
[highlight=yellow]יציאה ידי חובת קידוש בתפילה[/highlight]​

זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ, ח).

במגן אברהם (סי' רעא סק"א) כתב דנראה דיוצא יד"ח קידוש מדאורייתא בתפילה, והקידוש על היין אינו אלא מדרבנן.

וצריך עיון: א. הא בגמרא פסחים קיז למדו דצריך לזכור יציאת מצרים בקידוש, מגזירה שוה דכתיב הכא זכור את יום השבת לקדשו וכתיב התם למען תזכור יום צאתך מארץ מצרים, וכיון דילפינן לה מגזירה שוה ודאי הוי דין דאורייתא, וא"כ היאך יוצא בתפילה שאין בה יציאת מצרים בקידוש.

ב. לפי זה לכאורה לא יוכל בעל שהתפלל ערבית בליל שבת להוציא את אשתו שלא התפללה, שהרי הוא אינו חייב אלא מדרבנן והיא חייבת מדאורייתא, והמחוייב בדבר מדרבנן אינו יכול להוציא את המחוייב בו מן התורה, כמש"א בברכות כ:
 

יצחק

משתמש ותיק
שאלה אחת מתרצת את השניה, כי באמת הרי גם דינים הנלמדים מדרשות חז"ל נקראו דברי סופרים, והא דאשה חייבת בזכור הוא מהיקש לשמור וא"כ גם זה מדברי סופרים, נמצא שעיקר דין תורה כבר יצא בתפילה וכעת מדברי סופרים צריך להזכיר יציאת מצרים על היין ולהוציא את אשתו א"כ הם שניהם באותה דרגת חיוב.
לא בדקתי את התירוץ הזה רק עלה לי רעיון וכתבתי.
 

אברך כולל

משתמש רגיל
שאלה א' הוא שאלה נכונה. דבר הנלמד בג"ש או היקש הוי דאורייתא גמורה
לגבי שאלה ב' כבר דנו בזה הפוסקים
 

גבריאל פולארד

משתמש ותיק
גם בשאלה א' דנו הפוסקים, עי' מנ"ח מצוה לא כמדומני, ובה"ל סי' רע"א, וכתב שם כמה תירוצים לזה [ממהר. בל"נ אפרט יותר בהמשך. עריכה: שו"ר שנעשתה מלאכתי ע"י ידי"נ @אברך בהודעה הבאה].
 

אברך

משתמש ותיק
פשר פרשה אמר:
[highlight=yellow]יציאה ידי חובת קידוש בתפילה[/highlight]​

זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ, ח).

במגן אברהם (סי' רעא סק"א) כתב דנראה דיוצא יד"ח קידוש מדאורייתא בתפילה, והקידוש על היין אינו אלא מדרבנן.

וצריך עיון: א. הא בגמרא פסחים קיז למדו דצריך לזכור יציאת מצרים בקידוש, מגזירה שוה דכתיב הכא זכור את יום השבת לקדשו וכתיב התם למען תזכור יום צאתך מארץ מצרים, וכיון דילפינן לה מגזירה שוה ודאי הוי דין דאורייתא, וא"כ היאך יוצא בתפילה שאין בה יציאת מצרים בקידוש.

כבר עמד בקושיא זו הבה"ל ריש סי' רע"א ד"ה מיד, ווז"ל:
עוד ראיתי לעורר בדין זה דהא איתא בפסחים קי"ז ע"ב אמר רב אחא בר יעקב וצריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש היום כתיב הכא זכור וגו' וכתיב התם למען תזכור וגו' [ואף דבכל לילה צריך להזכיר ג"כ יצ"מ שם יש לו רשות להזכיר כל הלילה והכא לענין קידוש מקפיד הכתוב שיזכור אצל קידוש] והובא מימרא זו בר"ח שלפנינו וגם ברי"ף ורא"ש וא"כ איך יוצא ידי קידוש בתפלה הא לא נזכר בתפלת לילה יציאת מצרים כלל [ובתפלת שחרית ראיתי בהגהת מראה כהן שהביא בשם הכלבו הנוסחא זכר למעשה בראשית וליציאת מצרים] ואף שברשב"ם כתב שם דצריך להזכיר יצ"מ בצלותא ועל הכוס אבל בנוסח תפלתנו לא נזכר יצ"מ כלל ואיך כתב המ"א דיוצא בזה ועל הרמב"ם לא קשה כלל דמה שאמר דיוצא בזכירת דברים היינו כשמזכיר בה גם יציאת מצרים וכמו שכתב בהדיא בסה"מ מצוה ל"א ומשמע ג"כ דס"ל דהוא דאורייתא ולא אסמכתא בעלמא מדכתב שם זה בבאור המ"ע [אך לפלא מה שהשמיט זה ברמב"ם גופא וצ"ע] אבל על המ"א ושארי אחרונים שהעתיקו דבריו להלכה קשה איך העלימו עין מזה ושמעתי שבספר מנחת חינוך ג"כ הפליא בזה על המ"א ומחמת זה מסיק להלכה דלא כוותיה ולענ"ד יש ליישב דבריו קצת או דסובר דהוא רק מדרבנן והגז"ש הוא אסמכתא בעלמא וגם דהגז"ש זכירה זכירה צריכינן להא דדרש בשבת פ"ו ע"ב ע"ש או דסובר דיוצא מן התורה במה שהזכיר יציאת מצרים סמוך לתפלה דהשכיבנו כגאולה אריכתא דמיא כמו שאמרו חז"ל ולא צריכינן שיזכיר דוקא בקידושא גופא אבל מ"מ הוא דוחק דהא מפסיק בג' ראשונות ואולי אפשר לומר דכיון שמזכיר פסוק ושמרו בני ישראל את השבת וגו' תיכף להשכיבנו שהיא גאולה אריכתא די בזה מן התורה שיש בזה שבחו של היום שבת ואף שלא הזכיר עדיין קדושת היום וברמב"ם נזכר שבח וקידוש זה הלא יזכיר תיכף אחר ג' ראשונות ובודאי לא נגרע המ"ע במה שהפסיק בג' ראשונות דהוא שבחו של הקדוש ברוך הוא בין שבח שבת לקידושו זהו הנ"ל ליישב דברי המ"א מפני חומר הקושיא אבל מ"מ לדינא צ"ע דאולי כונת הגמ' שיזכיר יצ"מ בתוך הקדוש ובנוסח תפלתנו לא מצינו זה ומפני כל הטעמים הנ"ל כתבנו בפנים שיש לפקפק בזה הרבה וגם בדה"ח כתב דלכתחלה יש לחוש לגדולי הפוסקים שס"ל דאין יוצא ד"ת בתפלה, עכ"ל.
אחרי כתבי ראיתי שכבר ציין ידי"נ הרב @גבריאל פולארד שליט"א לדברי הבה"ל הנ"ל.
 

אברך

משתמש ותיק
פשר פרשה אמר:
ב. לפי זה לכאורה לא יוכל בעל שהתפלל ערבית בליל שבת להוציא את אשתו שלא התפללה, שהרי הוא אינו חייב אלא מדרבנן והיא חייבת מדאורייתא, והמחוייב בדבר מדרבנן אינו יכול להוציא את המחוייב בו מן התורה, כמש"א בברכות כ:

כבר עורר בזה הדגמ"ר שם, וז"ל:
ואמנם מה שאני מסתפק, אפילו באיש המקדש ומוציא אשתו ובני ביתו, אם הנשים לא התפללו ערבית והאיש כבר התפלל ערבית, ואם כן האיש אינו מחויב מן התורה והנשים שלא התפללו חייבות מן התורה, אם יוצאין בשמיעתן מן האיש. ואף שכל הברכות אף שיצא מוציא, כמו שכתוב במסכת ראש השנה דף כ"ט ע"א, היינו מטעם ערבות, שכל ישראל ערבים זה בזה, כמו שכתב רש"י שם (ד"ה אע"פ), והרי כתב הרא"ש במסכת ברכות בפרק ג' דף כ' ע"ב (סו"ס י"ג) שהאשה אינה בכלל ערבות, לכך אינה מוציאה אלא מי שחיובו מדרבנן, ע"ש. ואני מסתפק אם האשה אינה בכלל ערבות דהיינו שהיא אינה עריבה בעד אחרים, אבל האנשים שקיבלו ערבות בהר גריזים והר עיבל נתערבו גם בעד הנשים וא"כ שפיר מוציא האיש את האשה אף שכבר יצא, או דלמא כשם שהנשים לא נכנסו בכלל ערבות כך לא קיבלו האנשים ערבות בשביל נשים, ועיין ביבמות דף מ"ז ע"ב בתוס' ד"ה קשים גרים, וצ"ע.

וכן עמד בזה בפמ"ג שם (מ"ז סוס"ק א'), וז"ל:
ויש לראות, לנשים אין מתפללים ערבית, דלא קיבלו עלייהו, כבסימן ק"ו [מ"א ס"ק ב], אם כן איך אנשים (מוציאות) [מוציאים] אותם, דרבנן לדבר תורה. וזה טעות, דאי נמי יצא לגמרי מוציא מטעם ערבות, ואף נשים, כמבואר [פתיחה כוללת ח"ב אות טז]. ויצויר, קטן מוציא גדול כשהתפלל [הגדול] ערבית, ולא את האשה, ולמאן דאמר קידוש על היין דבר תורה אין מוציא, וכן י"ל אסמכתא "חשובה" כי הא הוה כדבר תורה. ואי"ה בפתיחה כוללת [ח"א אות כ; ח"ג אות ח] יבואר עוד, עיין אות י"ט אי"ה יבואר, עכ"ל.

והחת"ס שם הביא דברי הדגמ"ר, וכתב דכבר קדמו הפרמ"ג סוף סימן נ"ג באשל אברהם (סקי"ט) והעלה דאפילו הכי מוציאה ידי חובה, ע"ש, עכ"ד.
 

יצחק

משתמש ותיק
אברך כולל אמר:
שאלה א' הוא שאלה נכונה. דבר הנלמד בג"ש או היקש הוי דאורייתא גמורה
לשון הרמב"ם בכל מקום שכל י"ג מדות הם לא דאורייתא אלא דברי סופרים, ראה למשל בשורש השני, לגבי היקש זכור לי שדנים בזה שיתכן שזה כמו דאורייתא כיון שהיקש לא נמנה מכלל י"ג מידות שהתורה נדרשת בהם.
יש עוד לפקפק במה שכתבתי שהרבה דינים מקובלים ממשה מסיני ורק הביאו להם ראיה מדרשה מי"ג מידות ואולי ההיקש זכור לשמור התקבל מסיני אבל בפשוטו אם אין סיבה לומר אחרת הרי שכל דרשה מי"ג מידות היא דברי סופרים שהחיוב לקיים אותה הוא מלא תסור כמבואר בר"מ הלכות ממרים.
 

אוריאל

משתמש ותיק
@יצחק, לא הבנתי את דבריך. אכן הרמב"ם קורא לדברים שחז"ל דרשו "דברי סופרים", אבל בודאי החיוב נחשב כדאורייתא, ולמשל בספק דברי סופרים אנו נחמיר ולא נקל כספק דרבנן לקולא, וזהו דבר פשוט וברור.
מה שהטעם שאנו מחוייבים מצד לא תסור, דכיון שאינו מפורש בתורה, אזי אנו סומכים על חכמת חז"ל שראו לדרוש דרשות, והחיוב שלנו לשמוע לחז"ל ולהאמין דבריהם הוא מצד לא תסור, אך מכל מקום חז"ל כאשר דורשים דרשה הם מתכוונים לומר שיש לזה דין תורה, וזהו לכאורה דבר פשוט.
וכיון שכך, ודאי שהקושיא היאך מוציאים האנשים את נשותיהם, היא קושיא אלימתא.
 

אוריאל

משתמש ותיק
אף שהביאור הלכה מצדד לא כהמג"א, כמש"כ @אברך, מ"מ הרבה פוסקים הביאוהו, וביניהם לכאורה שתיקת הדגמ"ר ועוד.
זכור לי שמובא בהלכה שיש עניין לכוון כוונה הפכית, שלא לצאת יד"ח קידוש בתפילה, כדי לצאת אח"כ בקידוש דאורייתא על היין שהוא עדיף יותר [והיינו כי חוששים שתי חששות, א- אולי הלכה כהמג"א, ב- אולי מצוות א"צ כוונה, ולכאורה זהו כס"ס, ודו"ק], והדבר תמוה לי מסברא זה שנים, שלפי זה יוצא שחז"ל בנוסח התפילה שסדרו לנו גרעו והפסידו לנו את העדיפות לצאת את הדאורייתא על הכוס [כי דחוק לומר שהתקינו את הנוסח על דעת שיכוונו לא לצאת].
גם אינו מוכרח לכאורה שהעדיפות הזו גדולה מענין זריזין מקדימין למצוות, שמחמתו יש ענין לכאורה להתכוון לצאת את הדאורייתא בתפילה.
 

יצחק

משתמש ותיק
אוריאל אמר:
@יצחק, לא הבנתי את דבריך. אכן הרמב"ם קורא לדברים שחז"ל דרשו "דברי סופרים", אבל בודאי החיוב נחשב כדאורייתא, ולמשל בספק דברי סופרים אנו נחמיר ולא נקל כספק דרבנן לקולא, וזהו דבר פשוט וברור.
מה שהטעם שאנו מחוייבים מצד לא תסור, דכיון שאינו מפורש בתורה, אזי אנו סומכים על חכמת חז"ל שראו לדרוש דרשות, והחיוב שלנו לשמוע לחז"ל ולהאמין דבריהם הוא מצד לא תסור, אך מכל מקום חז"ל כאשר דורשים דרשה הם מתכוונים לומר שיש לזה דין תורה, וזהו לכאורה דבר פשוט.
וכיון שכך, ודאי שהקושיא היאך מוציאים האנשים את נשותיהם, היא קושיא אלימתא.
ידוע שיטת הרמב"ם שאין לוקין על איסור הנלמד מדרשא, והטעם משום שכל דין הנלמד מדרשא החיוב לקיים אותו הוא מדין לא תסור ולא תסור הוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד (זקן ממרא) כ"כ הרמב"ם הל' ממרים פ"א ה"ב. ונראה דהוא הדין לגבי כל הדינים התלויים בדרגת החיוב כגון חיוב דאורייתא שהוא בדרגת חיוב אחרת מחיוב דברי סופרים, הדברי סופרים לא יוכל להוציא את הדאורייתא.
לגבי סד"ר לקולא באמת שיטת הר"מ מבוארת בפיה"מ במקוואות פ"ו מ"ז ובכלים פי"ז מי"ב שכל דבר שעיקרו מדברי תורה ושיעורו מדברי סופרים ספיקו לחומרא משום שהדברי סופרים באים לבאר ולהגדיר את דברי תורה, אבל חידוש דין שכל עיקרו מדברי סופרים באמת משמע בהדיא בר"מ שספיקו לקולא, וכ"ה בהדיא בר"מ הלכות שחיטה פ"ה ה"ג וע' היטב באו"ש פ"ב מהלכות ממרים ה"ט וברמב"ן בספר המצוות השורש השני.
 

יצחק

משתמש ותיק
יצחק אמר:
הא דאשה חייבת בזכור הוא מהיקש לשמור וא"כ גם זה מדברי סופרים.
הדרנא בי, בלשון הגמ' בברכות מפורש נשים חייבות בקידוש דבר תורה, דבר תורה פירושו לא מדברי סופרים, והטעם משום שההיקש הזה נחשב פירושא דקרא ממש ולא חידוש דברי סופרים.
 

אוריאל

משתמש ותיק
אוריאל אמר:
גם אינו מוכרח לכאורה שהעדיפות הזו גדולה מענין זריזין מקדימין למצוות, שמחמתו יש ענין לכאורה להתכוון לצאת את הדאורייתא בתפילה.
כשדברתי השבוע עם ת"ח בעניין, הוא שאל אותי, האם מחמת הדין של זריזין מקדימין הקפדת להתפלל מעריב בליל שבת מוקדם ככל האפשר? לעשות קידוש בבית במהירות המירבית, ולהשלים את השירים אחר כך? באמת, לא הוברר הדבר מהו הגדר של זריזין. זכור לי שלגבי מילה יש ענין להקדים אותה בגלל זה ככל האפשר, אבל לא זכור לי אם יש גדר ברור בעניין.
 
חלק עליון תַחתִית