יצחק אמר:
חוץ מהקצות הנ"ל, הלשונות של הראשונים שמכין אותו עד שיקיים או עד שתצא נפשו, ראה למשל בסה"מ להר"מ בהקדמת מנין המצוות (אחרי השרשים) ובלשון התוס' בנזיר דף כ: וע"ע ר"ן בכתובות דף טז: בדפי הרי"ף וריטב"א שם מדכתבו ב' אפשרויות או שיקיים או שימות מוכח שאין מניחים אותו בחיים, והטעם כפי שהעתיק הר"ן שם מהערוך דמכת מרדות נקראת כך משום שהיא מכה שנותנים למרדנים, וכיון שהוא מורד דינו למיתה, אין מציאות שישאר בעולם אדם חצוף שמורד, אין דבר כזה. ולדעתי הלשונות הללו הם המקור של הקצות,
אבל בשביל המתעקש ע' היטב בלשון השגות הרמב"ן בספר המצוות שורש ראשון עמוד כב בהוצאת פרנקל טור א' שכתב בזה"ל: ובמקומות יש להם מכת מרדות והוא למי שעובר על מצות של דבריהם שהם כעין תורה והם כל הגזירות שגזרו בהם מדבריהם שמכין אותו עד שיקבל אותה עליו או עד שתצא נפשו כמו שמפורש בתוספתא בסנהדרין לא כמו שמחמיר הרב שכותב בכל עבירות שלדבריהם עד שתצא נפשו. ע"כ. כלומר הרמב"ן סבור שיש מצוות דרבנן שממיתים אותו אם הוא לא מקיים ויש מצוות שלא ממיתים רק כופין בלי להמית ודלא כהרמב"ם שתמיד ממיתין.
יפה, אבל דברי הרמב"ן שהבאת הם הם התירוץ לקושיה הנ"ל, דברמב"ן מבואר שאין מכין אותו עד שתצא נפשו בכל מצוה דרבנן, אלא עד ולא עד בכלל, ויש מצוות שמכין בהן עד שתצא נפשו והוא עד ועד בכלל.
אלו ואלו מודים שגדר ההכאה בכה"ג היא
הכאה כדי שיקיים אבל ברודף אחר האיסור וכו' גדר ההכאה היא
הכאה כדי להציל חבירו
והנפק"מ בזה יכולות להיות רבות מאד.