מבין ענין אמר:
קראתי כאן את הסיפור [היתרון - שהוא כאן מוקלד] יתכן והמקור הוא מהעיתון הנ"ל [תלחץ קונטרול+F ותרשום דביר, וזה יביא אותך לשורה הרלוונטית]
http://taamu.co.il/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%95%D7%99%D7%A9%D7%91/
העתקתי את הטקסט לכאן:
הרב עזריאל דביר מדבר אחרי מוות קליני!!!
מתוך עיתון "יום השישי" (כתבה בעמוד 34) ג' כסליו תש"נ 1.12.89 על הרב עזריאל דביר, מפקח בכיר במשרד החינוך שנפטר שבוע קודם לכן בגיל 49, אב לשש בנים ובנות, בתו נשואה לחנוך ורדיגר (בנו של חבר כנסת אברהם וורדיגר), אחיו, הרב שלמה דיכובסקי כיהן כאב בית דין בתל אביב. הרב עזריאל דביר גר בירושלים בשכונת הר נוף, הירבה במתן צדקה.
בכ"ב אייר תשמ"ט לקה בהתקף לב חמור והוטס למילווקי בארה"ב עם רעיתו רחל לניתוח על ידי ד"ר א. ג'ונסון מומחה מס' 1 בארה"ב לניתוחי לב. לאחר הניתוח הראשון, לקה הרב עזריאל בהתקף לב נוסף, חמור יותר מקודמו, במשך 10 ימים היה במצב של אובדן הכרה על סף מוות קליני כאשר אשתו לידו.
נחרדה אישתו מזעקה שיצאה מפיו: " ל א א מ ו ת כ י א ח י ה "! עיניו נפקחו והוא דיבר: "אל תפסיקו אותי עד אשר אסיים", ביקש. הרב דביר סיפר, וסיפר עוד פעם, סיפר לכל מי שפגש, תוך שהוא גורם להתרגשות ולרטט בקרב השומעים. "באותם ימים שישבתם לידי או התפללתם עלי, הרגשתי בחוש שנשמתי עולה למרומים ומתייצבת לפני כסא הכבוד", פתח את סיפורו בדרמטיות שרק אלה שהכירוהו ידעו שאין היא מעושה. "ראיתי בברור את הגוף שלי שוכב בבית החולים, לידו ניצבת רעייתי המסורה, ואני מובל ממש ברגעים אלה אל בית דין של מעלה. רגעי המשפט היו קשים מנשוא. בבית דין של מעלה האשימו אותי בדברים קשים, ביקשו להוציא את דיני למוות".
הרב דביר רצה לפרט כיצד היה נראה בית הדין. עיקר סיפורו התמקד בטענות שהושמעו כנגדו ובפסק הסופי. "ביקשתי והתחננתי על עצמי: 'יש לי אישה וילדים. רחמו עלי ואל תדינוני למוות' בכיתי. לכולם יש אישה וילדים ואינך מיוחס בכך השיבו לי".
המנוח לא היה מסוגל לספר בשטף אחד את מה שעבר עליו בבית דין של מעלה. מדי כמה דקות היה פורץ בבכי חנוק. ההתרגשות אחזה בשומעים והעבירה אותם לעולם אחר ולמבט אחר על כל החיים. והרב דביר המשיך:
"האשימו אותי שלא פעלתי דיי להפצת תורה ויראת שמים. מאידך הגיעו מלאכים רבים עד אין מספר והמליצו עלי בהצגת זכויותי ומעשי הטובים. אני לא פסקתי כל העת מלבכות ולהתחנן על נפשי. בשלב מסויים הודיעו לי בבית דין של מעלה שמאות איש מתפללים עלי למטה ואף שינו לי את השם".
מיודעיו נדהמו להיווכח שברגע הראשון לאחר שפקח את עיניו ידע שהוסיפו לו את השם אליהו על שמו הראשון. אחדים מהם פרשו לחדרים סמוכים מרוב התרגשות.
"כשראיתי שכלתה אלי הרעה ועוד מעט יצא גזר הדין אותו אין להשיב, ניסיתי להבטיח לבית דין של מעלה שמעתה ואילך אקדיש את כל חיי בהרבצת תורה ויראת שמים. אעשה כל אשר ביכולתי להאדרת כבוד שמו של הקב"ה בעולם. למרבה השמחה קיבל בית הדין את ההבטחה וביקש שאחזור שוב על הקבלה במילים מפורשות.
הצהרתי פעם נוספת שאני מקבל על עצמי להקדיש את עצמי להפצת תורה ויראת שמים. באותו רגע פסק בית הדין שיינתן לי עוד פסק זמן קצוב לחיות. כששמעתי את הפסק, החילותי לצעוק בשמחה רבה:
"לא אמות כי אחיה…" הרב חזר לארץ והפיץ במשך חודשים את אשר ארע לו ומה שנאמר לו בבית דין שמים.
בחודש כסלו התש"ן לקה בהתקף לב ונפטר.
אחד הדברים ששאלו אותו בבי"ד של מעלה היה בנוגע לעבודתו. הרי היית עוסק בפיקוח, האם הקפדת לבדוק מה קורה עם התלמידים שסיימו את ביה"ס? לאן הם ממשיכים? כמה מהם שומרי מצוות?
הרי לנו גודל משא האחריות הרובץ על כתפיו של מחנך, הורה וכל אחד!