הערות והארות קצרות על פרשת תזריע.

יפה מראה

משתמש ותיק
א.
רמב"ן ויקרא פרק י"ב פסוק ז'
ורבותינו אמרו (נדה לא ב) בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת לא אזקק עוד לבעלי. ועיקר הכונה בזה, כי בעבור שהיא נשבעת מתוך הצער, ואין השבועה ראויה להתקיים מפני היותה משועבדת לבעלה, רצתה התורה לכפר לה מעלות רוחה. ומחשבות השם יתברך עמוקות ורחמיו מרובים, שהוא רוצה להצדיק בריותיו: 
ויש להבין באמת מדוע צריכה כפרה על השבועה הרי היא משועבדת לבעלה ולא חלה השבועה.

ונראה שהאשה בזמן שהיא יולדת היא נמצאת במציאות יותר של עולם המחשבה מאשר של עולם המעשה, ולכן גם היא נשבעת שלא תזקק לבעלה ואח"כ כשחוזרת לשגרה מתחרטת, ולכן יש מקום וצורך בכפרה על השבועה מצד שבזמן של השבועה היא הייתה במציאות האמיתית של השבועה. ודו"ק.
 
ויקרא פרק י"ב פסוק ח'
ואם לא תמצא ידה די שה ולקחה שתי תרים או שני בני יונה אחד לעלה ואחד לחטאת וכפר עליה הכהן וטהרה 
ופירש רש"י 
אחד לעלה ואחד לחטאת - לא הקדימה הכתוב אלא למקראה, אבל הקרבת חטאת קודם לעולה, כך שנינו בזבחים בפרק כל התדיר (זבחים צ א): 
ויש לעיין באמת מדוע הקדים הכתוב את העולה לחטאת אם סדר הקרבה הוא הפוך.

ונראה לענ"ד שהחזרה בתשובה של האשה תחילה הוא על תיקון המחשבה ורק אח"כ על המעשה וכמו שהבאנו לעיל את לשון הרמב"ן "מעלות רוחה". ולכן הקדים הכתוב עולה לחטאת אלא שכאשר האשה מביאה בפועל את הקרבן ובאה לעשות "מעשה של כפרה" אז צריך תחילה להביא קרבן שמכפר על המעשה ורק אח"כ להביא קרבן ולעשות מעשה שמכפר על המחשבה.
 

יפה מראה

משתמש ותיק
פותח הנושא
ב. 
ויקרא פרק יב
(א) וידבר ה' אל משה לאמר:
(ב) דבר אל בני ישראל לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא:
(ג) וביום השמיני ימול בשר ערלתו:
(ד) ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה:
(ה) ואם נקבה תלד וטמאה שבעים כנדתה וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה:
ויש לעיין מדוע נכנס בהלכות טומאה וטהרה מצוות ברית המילה
וכתב רבינו הרש"ר הירש זצ"ל ויקרא פרק י"ב סוף פסוק ה'
כבר רמזנו בפרשת מילה (בראשית יז, טו ואילך): כל אשה בישראל היא בת ל"שרה" אמנו; וההשתעבדות למידה ול"משורה" של המוסר נתונה לה כתכונה של אופי; ואילו האיש רק מוזהר לקנות מעלה זו על - ידי אות - "די" של המילה הטבועה בגופו.
ונראה עתה, שגם דיני טומאה וטהרה - המוכנים אורגנית אצל האשה - יחנכוה לסגל לה אותה טהרת אופי. נמצאת אומר: ביום המילה הרי האב מקיים את הראשונה ממצוות הבן על האב; באותה שעה הוא גומר בדעתו להכין את בנו לחיי עתידו: יחנך אותו "להתהלך לפני ה' ולהיות תמים עם נותן התורה"; אף הוא יאיר לפניו ויהיה לו מופת בדרכו. ואילו בלידת הבת נכפל אורך הדרך המביא לכלל טהרה; ויש בכך כדי להחדיר ללב האם את כל רום מעלת תפקידה; שהרי עליה להיות מופת ודוגמה למי שעתידה להיות "אשה בישראל". אכן השפעת האם על מעלתה המוסרית של בתה היא כפליים כהשפעתה על בנה. שם מרכז הכובד של החינוך הוא באב; שהרי הבנים רואים בו דוגמה ומופת לתפקיד הגברי שלהם. ואילו אצל הבנות האם היא גם מעצבת אופי וגם מופת ודוגמה; משום כך בשעת לידתן היא תתכונן בכפליים - לטובתה ולטובתן - להתהלך בדרך הטהרה והמוסר עד לרום מעלת חזון המקדש.
נמצא שאצל אשה מצד מחזור הטומאהו הטרה מוטבע ענין "המדתיות" וכעין מצוות ברית המילה שהוא אות על שאמר לעולמו די.
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
מדוע הקדים הכתוב את העולה לחטאת אם סדר ההקרבה הוא הפוך?
ללמדך, שהעולה היא קרבן הראש, והחטאת קרבן משנה; ואעפ"כ בסדר ההקרבה חטאת קודמת כדרבי שמעון: למה הדבר דומה? לפרקליט שנכנס לרצות, ריצה פרקליט נכנס דורון אחריו.
 

הירחי

משתמש ותיק
ונראה שהאשה בזמן שהיא יולדת היא נמצאת במציאות יותר של עולם המחשבה מאשר של עולם המעשה, ולכן גם היא נשבעת שלא תזקק לבעלה ואח"כ כשחוזרת לשגרה מתחרטת, ולכן יש מקום וצורך בכפרה על השבועה מצד שבזמן של השבועה היא הייתה במציאות האמיתית של השבועה. ודו"ק.
אם הבנתי את דבריך נכון הם כך
א. לידה היא עולם המחשבה
ב. בעולם המחשבה האשה אינה משועבדת לבעל
 

אין אני לי

משתמש רגיל
בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבא ספרא כל שחייב כרת על ביאת מקדש בטומאה חייב כרת על אכילת קודש בטומאה
וקשה הלא מיירי ביולדת והיא טבולת יום ארוך ועיין בר"מ טבול יום חייב כרת על ביאת מקדש (ויש חולקין) ופטור על אכילת קודש בטומאה אתמהה
 

אין אני לי

משתמש רגיל
אפשר מקורות לכל ההלכות הנ"ל
רש"י ויקרא פרשת תזריע פרק יב
בכל קדש וגו' - לרבות את התרומה, לפי שזו טבולת יום ארוך שטבלה לסוף שבעה ואין שמשה מעריב לטהרה עד שקיעת החמה של יום ארבעים, שלמחר תביא את כפרת טהרתה
רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ג
כללו של דבר כל הטעון ביאת מים מן התורה חייב כרת על ביאת המקדש ואפילו אחר שטבל עד שיעריב שמשו
רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק יח
האוכל קדש אחר שטבל קודם שיעריב שמשו קודם שיביא כפרתו לוקה, ואינו חייב כרת שנאמר וטומאתו עליו עד שתהיה כל טומאתו עליו
 

עזר מקודש

משתמש ותיק
ספרא כל שחייב כרת על ביאת מקדש בטומאה חייב כרת על אכילת קודש בטומאה
והרמב"ם פסה"מ יח,יג כתב
כל אדם שנטמא טומאה שחייבין עליה כרת על ביאת המקדש, ואכל כזית מן הקדשים ..

אולי מפרש שכוונת הדרשה רק למין הטומאה, שכשם שאין חייבים על ביאת מקדש אלא על מין טומאה שהנזיר מגלח עליה, כך אין האוכל חייב אלא על מין טומאה שהנזיר מגלח
אבל בפרטים אינם שווים
ויש לעיין
 
חלק עליון תַחתִית