הערות וציונים ברש"י אחרי מות קדושים

כללי הפורום
פותח נושא חדש? שים לב! למען שמירת הסדר הטוב, יש לציין בכותרת הנושא את שם הפרשה ו/או את שם הספר והפרק שבו הדיון עוסק

פותח הנושא
גבריאל פולארד
משתמש ותיק
הודעות: 546
הצטרף: 11 ספטמבר 2017, 20:00
נתן תודה: 914 פעמים
קיבל תודה: 282 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

הערות וציונים ברש"י אחרי מות קדושים

שליחה על ידי גבריאל פולארד » 15 אפריל 2018, 23:37

גירסא 2.0 :)

הפעם התחלתי מוקדם. יש עוד הרבה הוספות וחורים לסתום אבל מעונין לשתף אתכם במה שכבר יש.
האותיות בסוגרים המרובעות הם הציונים להערות.

פרשת אחרי מות



ויקרא פרק טז
(א) וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו'. מה תלמוד לומר, היה רבי אלעזר בן עזריה מושלו, משל לחולה שנכנס אצלו רופא, אמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב, בא אחר ואמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני, זה זרזו יותר מן הראשון, לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן: (ב) ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא. שלא ימות כדרך שמתו בניו: ולא ימות. שאם בא הוא מת: כי בענן אראה. כי תמיד אני נראה שם עם עמוד ענני, ולפי שגלוי שכינתי שם יזהר שלא ירגיל לבא, זהו פשוטו. ומדרשו לא יבא כי אם בענן הקטרת ביום הכיפורים: (ג) בזאת. גימטריא שלו ד' מאות ועשר, רמז לבית ראשון[א]: בזאת יבא אהרן וגו'. ואף זו לא בכל עת כי אם ביום הכיפורים[ב], כמו שמפורש בסוף הפרשה "בחדש השביעי בעשור לחודש" (פס' ): (ד) כתנת בד וגו'. מגיד שאינו משמש לפנים בשמונה בגדים שהוא משמש בהם בחוץ שיש בהם זהב, לפי שאין קטיגור נעשה סניגור (ר"ה כו.), אלא בד' ככהן הדיוט, וכולן של בוץ[ג]: קדש ילבש. שיהיו משל הקדש: יצנף. כתרגומו יחת ברישה, יניח בראשו, כמו "ותנח בגדו" (בראשית ), ואחתתיה: ורחץ במים. אותו היום טעון טבילה בכל חליפותיו. וחמש פעמים היה מחליף מעבודת פנים לעבודת חוץ, ומחוץ לפנים, ומשנה מבגדי זהב לבגדי לבן, ומבגדי לבן לבגדי זהב, ובכל חליפה טעון טבילה ושני קדושי ידים ורגלים מן הכיור (יומא לג?): (ו) את פר החטאת אשר לו. האמור למעלה, ולמדך כאן שמשלו הוא בא ולא משל צבור (): וכפר בעדו ובעד ביתו. מתודה עליו עונותיו ועונות ביתו (): (ח) ונתן אהרן על שני השעירים גרלות. מעמיד א' לימין וא' לשמאל, ונותן ב' ידיו בקלפי, ונוטל גורל בימין וחברו בשמאל, ונותן עליהם, את שכתוב בו לשם, הוא לשם ואת שכתוב בו לעזאזל, משתלח לעזאזל: עזאזל. הוא הר עז וקשה, צוק גבוה, שנאמר "ארץ גזרה" (פס' ??), חתוכה: (ט) ועשהו חטאת. כשמניח הגורל עליו קורא לו שם ואומר לה' חטאת[ד] (): (י) יעמד חי. כמו יועמד חי, על ידי אחרים, ותרגומו יתקם כד חי. מה תלמוד לומר, לפי שנאמר לשלח אותו לעזאזל, ואיני יודע שילוחו אם למיתה אם לחיים, לכך נאמר יעמד חי, עמידתו חי עד שישתלח, מכאן ששליחותו למיתה: לכפר עליו. שיתודה עליו כדכתיב והתודה עליו וגו': (יא) וכפר בעדו וגו'. וידוי שני עליו ועל אחיו הכהנים, שהם כלם קרוים ביתו, שנאמר "בית אהרן ברכו את ה'" וגו' (תהלים . שבועות יג: יד.), מכאן שהכהנים מתכפרים בו, וכל כפרתן אינה אלא על טומאת מקדש וקדשיו, כמו שנאמר, "וכפר על הקדש מטומאות" וגו' (פס'. שבועות יג: יד.): (יב) מעל המזבח. החיצון: מלפני ה'. מצד שלפני הפתח, והוא צד מערבי: דקה. מה ת"ל דקה, והלא כל הקטורת דקה היא, שנאמר ושחקת ממנה הדק, אלא שתהא דקה מן הדקה, שמערב יום הכפורים היה מחזירה למכתשת (): (יג) על האש. שבתוך המחתה: ולא ימות. הא אם לא עשאה כתקנה חייב מיתה: (יד) והזה באצבעו. הזאה אחת במשמע: ולפני הכפרת יזה שבע. הרי אחת למעלה ושבע למטה: (טו) אשר לעם. מה שהפר מכפר על הכהנים מכפר השעיר על ישראל, והוא השעיר שעלה עליו הגורל לשם: כאשר עשה לדם הפר. אחת למעלה ושבע למטה: (טז) מטמאת בני ישראל. על הנכנסין למקדש בטומאה ולא נודע להם בסוף, שנאמר לכל חטאתם, וחטאת היא שוגג: ומפשעיהם. אף הנכנסין מזיד בטומאה: וכן יעשה לאהל מועד. כשם שהזה משניהם בפנים, אחת למעלה ושבע למטה, כך מזה על הפרוכת מבחוץ משניהם, אחת למעלה ושבע למטה: השכן אתם בתוך טומאותם. אף על פי שהם טמאים, שכינה ביניהם: (יח) אל המזבח אשר לפני ה'. זה מזבח הזהב, שהוא לפני ה' בהיכל. ומה תלמוד לומר ויצא, לפי שהזה ההזאות על הפרוכת, ועמד מן המזבח ולפנים והזה, ובמתנות המזבח הזקיקו לצאת מן המזבח ולחוץ, ויתחיל מקרן מזרחית צפונית: וכפר עליו. ומה היא כפרתו, ולקח מדם הפר ומדם השעיר, מעורבין זה לתוך זה: (יט) והזה עליו מן הדם. אחר שנתן מתנות באצבעו על קרנותיו, מזה ז' הזאות על גגו: וטהרו. ממה שעבר: וקדשו. לעתיד לבא: (כא) איש עתי. המוכן לכך מיום אתמול: (כג) ובא אהרן אל אהל מועד. אמרו רבותינו (יומא לג), שאין זה מקומו של מקרא זה, ונתנו טעם לדבריהם במסכת יומא, ואמרו כל הפרשה כולה אמור על הסדר חוץ מביאה זו, שהיא אחר עשיית עולתו ועולת העם והקטרת אימורי פר ושעיר שנעשים בחוץ בבגדי זהב, וטובל ומקדש ופושטן ולובש בגדי לבן: ובא אל אהל מועד. להוציא את הכף ואת המחתה שהקטיר בה הקטרת לפני ולפנים: ופשט את בגדי הבד. אחר שהוציאם ולובש בגדי זהב לתמיד של בין הערבים. וזהו סדר העבודות[ה], תמיד של שחר בבגדי זהב, ועבודת פר ושעיר הפנימים וקטרת של מחתה בבגדי לבן, ואילו ואיל העם ומקצת המוספין בבגדי זהב, והוצאת כף ומחתה בבגדי לבן, ושירי המוספין ותמיד של בין הערבים[ו] וקטורת ההיכל שעל מזבח הפנימי בבגדי זהב, וסדר המקראות לפי סדר העבודות כך הוא, ושלח את השעיר במדבר, ורחץ את בשרו במים וגו', ויצא ועשה את עולתו וגו', ואת חלב החטאת וגו', וכל הפרשה עד ואחרי כן יבא אל המחנה, ואחר כך ובא אהרן: והניחם שם. מלמד שטעונין גניזה, ולא ישתמש באותן ארבעה בגדים ליום כפורים אחר: (כד) ורחץ את בשרו וגו'. למעלה למדנו מורחץ את בשרו ולבשם שכשהוא משנה מבגדי זהב לבגדי לבן טעון טבילה, שבאותה טבילה פשט בגדי זהב שעבד בהן עבודת תמיד של שחר ולבש בגדי לבן לעבודת היום וכאן למדנו שכשהוא משנה מבגדי לבן לבגדי זהב טעון טבילה: במקום קדוש. המקודש בקדושת עזרה, והיא היתה בגג בית הפרוה, וכן ד' טבילות הבאות חובה ליום, אבל הראשונה היתה בחיל: ולבש את בגדיו. שמנה בגדים שהוא עובד בהן כל ימות השנה: ויצא. מן ההיכל אל החצר שמזבח העולה שם: ועשה את עולתו. איל לעולה האמור למעלה בזאת יבא אהרן וגו': ואת עולת העם. ואיל לעולה האמור למעלה ומאת עדת בני ישראל וגו': (כה) ואת חלב החטאת. אימורי פר ושעיר: יקטיר המזבחה. על מזבח החיצון, דאלו בפנימי כתיב לא תעלו עליו קטרת זרה ועולה ומנחה: (כז) אשר הובא את דמם. להיכל ולפני ולפנים: (לב) וכפר הכהן אשר ימשח וגו'. כפרה זו של יום הכיפורים אינה כשרה אלא בכהן גדול, לפי שנאמרה כל הפרשה באהרן הוצרך לומר בכהן גדול הבא אחריו שיהא כמוהו: ואשר ימלא את ידו. אין לי אלא המשוח בשמן המשחה, מרובה בגדים מנין, תלמוד לומר ואשר ימלא את ידו וגו', והם כל הכהנים גדולים שעמדו מיאשיהו ואילך, שבימיו נגנזה צלוחית של שמן המשחה: לכהן תחת אביו. ללמד שאם בנו ממלא את מקומו, הוא קודם לכל אדם: (לד) ויעש כאשר צוה ה' וגו'. כשהגיע יום הכפורים עשה כסדר הזה[ז], ולהגיד שבחו של אהרן שלא היה לובשן לגדולתו אלא כמקיים גזירת המלך:



ויקרא פרק יז
(ג) אשר ישחט שור או כשב.
במוקדשין הכתוב מדבר[ח], שנאמר להקריב קרבן: במחנה. חוץ לעזרה: (ד) דם יחשב. כשופך דם האדם שמתחייב בנפשו: דם שפך. לרבות את הזורק דמים בחוץ: (ה) אשר הם זבחים. אשר הם רגילים לזבוח: (ז) לשעירם. לשדים, כמו ושעירים ירקדו שם: (ח) אשר יעלה עולה. לחייב על המקטיר איברים בחוץ, כשוחט בחוץ, שאם שחט אחד והעלה חבירו, שניהם חייבין: (ט) ונכרת. זרעו נכרת, וימיו נכרתין[ט]: (י) כל דם. לפי שנאמר בנפש יכפר, יכול לא יהא חייב אלא על דם המוקדשים, תלמוד לומר כל דם: ונתתי פני. פנאי שלי, פונה אני מכל עסקי ועוסק בו: (יא) כי נפש הבשר. של כל בריה בדם היא תלויה, ולפיכך נתתיו על המזבח לכפר על נפש האדם, תבוא נפש ותכפר על הנפש: (יב) כל נפש מכם. להזהיר גדולים על הקטנים: (יג) אשר יצוד. אין לי אלא ציד, אווזין ותרנגולין מנין, תלמוד לומר ציד מכל מקום, אם כן למה נאמר אשר יצוד, שלא יאכל בשר אלא בהזמנה זאת: אשר יאכל. פרט לטמאים: (יד) דמו בנפשו הוא. דמו הוא לו במקום הנפש שהנפש תלויה בו: כי נפש כל בשר דמו הוא. הנפש היא הדם. דם ובשר לשון זכר, נפש לשון נקבה: (טו) אשר תאכל נבלה וטרפה. בנבלת עוף טהור דבר הכתוב, שאין לה טומאה אלא בשעה שנבלעת בבית הבליעה, ולמדך כאן שמטמאה באכילתה, ואינה מטמאה במגע, וטרפה האמורה כאן לא נכתבה אלא לדרוש, וכן שנינו יכול תהא נבלת עוף טמא מטמאה בבית הבליעה, תלמוד לומר טרפה, מי שיש במינו טרפה, יצא עוף טמא שאין במינו טרפה: (טז) ונשא עונו. אם יאכל קדש, או יכנס למקדש, חייב על טומאה זו ככל שאר טומאות: ובשרו לא ירחץ ונשא עונו. על רחיצת גופו ענוש כרת, ועל כבוס בגדים במלקות[י]:



ויקרא פרק יח
(ב) אני ה' אלהיכם.
אני הוא שאמרתי בסיני, אנכי ה' אלהיך, וקבלתם עליכם מלכותי, מעתה קבלו גזרותי. רבי אומר גלוי וידוע לפניו שסופן לנתק בעריות בימי עזרא, לפיכך בא עליהם בגזירה אני ה' אלהיכם, דעו מי גוזר עליכם, דיין להפרע ונאמן לשלם שכר: (ג) כמעשה ארץ מצרים. מגיד שמעשיהם של מצריים ושל כנעניים מקולקלים מכל האומות, ואותו מקום שישבו בו ישראל מקולקל מן הכל: אשר אני מביא אתכם שמה. מגיד שאותן עממין שכבשו ישראל מקולקלים יותר מכולם: ובחקתיהם לא תלכו. מה הניח הכתוב שלא אמר, אלא אלו נמוסות שלהן, דברים החקוקין להם, כגון טרטיאות ואצטדיאות, ר' מאיר אומר אלו דרכי האמורי שמנו חכמים: (ד) את משפטי תעשו. אלו דברים האמורים בתורה במשפט, שאלו לא נאמרו היו כדאי לאומרן: ואת חקותי תשמרו. דברים שהם גזירת המלך, שיצר הרע משיב עליהם למה לנו לשומרן, ואומות העולם ע"א משיבין עליהן, כגון אכילת חזיר, ולבישת שעטנז, וטהרת מי חטאת, לכך נאמר אני ה', גזרתי עליכם, אי אתם רשאים להפטר: ללכת בהם. אל תפטר מתוכם, שלא תאמר למדתי חכמת ישראל אלך ואלמד חכמת המצריים והכשדיים: (ה) ושמרתם את חקותי. לרבות שאר דקדוקי הפרשה שלא פרט הכתוב בהם. דבר אחר ליתן שמירה ועשייה לחוקים, ושמירה ועשייה למשפטים, לפי שלא נתן אלא עשייה למשפטים ושמירה לחוקים: וחי בהם. לעולם הבא, שאם תאמר בעולם הזה, והלא סופו הוא מת: אני ה'. נאמן לשלם שכר[יא]: (ו) לא תקרבו. להזהיר הנקבה כזכר, לכך נאמר לשון רבים: אני ה'. נאמן לשלם שכר: (ז) ערות אביך. זו אשת אביך, או אינו אלא כמשמעו, נאמר כאן ערות אביך, ונאמר להלן ערות אביו גלה, מה להלן אשת אביו, אף כאן אשת אביו: וערות אמך. להביא אמו שאינה אשת אביו: (ח) ערות אשת אביך. לרבות לאחר מיתה: (ט) בת אביך. אף בת אנוסה במשמע: מולדת בית או מולדת חוץ. בין שאומרים לו לאביך קיים את אמה, ובין שאומרים לו הוצא את אמה, כגון ממזרת או נתינה: (י) ערות בת בנך וגו'. בבתו מאנוסתו הכתוב מדבר, ובתו ובת בתו מאשתו אנו למדין מערות אשה ובתה שנאמר בהן לא תגלה, בין שהיא ממנו בין שהיא מאיש אחר: ערות בת בנך. קל וחומר לבתך, אלא לפי שאין מזהירין מן הדין למדוה מגזרה שוה,: (יא) ערות בת אשת אביך. לימד שאינו חייב על אחותו משפחה ונכרית, לכך נאמר בת אשת אביך, בראויה לקידושין: (יד) ערות אחי אביך לא תגלה. ומה היא ערותו, אל אשתו לא תקרב: (טו) אשת בנך היא. לא אמרתי אלא בשיש לבנך אישות בה, פרט לאנוסה ושפחה ונכרית (עי' יבמות כב.): (יז) ערות אשה ובתה. לא אסר הכתוב אלא ע"י נשואי הראשונה, לכך נאמר לא תקח, לשון קיחה[יב], וכן לענין העונש אשר יקח את אשה ואת אמה, לשון קיחה, אבל אנס אשה מותר לישא בתה: שארה הנה. קרובות הן זו לזו: זמה. עצה, כתרגומו עצת חטאין, שיצרך יועצך לחטוא: (יח) אל אחותה. שתיהן כאחת: לצרר. לשון צרה, לעשות את זו צרה לזו: בחייה. למדך, שאם גרשה לא ישא את אחותה, כל זמן שהיא בחיים: (כא) למלך. עבודת אלילים היא ששמה מולך[יג], וזו היא עבודתה, שמוסר בנו לכומרים ועושין שתי מדורות גדולות ומעבירין[יד] את הבן ברגליו בין שתי מדורות האש: לא תתן. זו היא מסירתו לכומרים: להעביר למלך. זו העברת האש: (כג) תבל הוא. לשון קדש וערוה וניאוף, וכן ואפי על תבליתם. דבר אחר תבל הוא, לשון בלילה וערבוב, זרע אדם וזרע בהמה: (כח) ולא תקיא הארץ אתכם. משל לבן מלך שהאכילוהו דבר מאוס שאין עומד במעיו אלא מקיאו, כך ארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה. ותרגומו ולא תרוקן, לשון ריקון, מריקה עצמה מהם: (כט) הנפשות העושות. הזכר והנקבה במשמע: (ל) ושמרתם את משמרתי. להזהיר בית דין על כך: ולא תטמאו בהם אני ה' אלהיכם. הא אם תטמאו איני אלהיכם, ואתם נפסלים מאחרי, ומה הנאה יש לי בכם, ואתם מתחייבים כלייה, לכך נאמר אני ה' אלהיכם: חסלת פרשת אחרי:




פרשת קדושים



ויקרא פרק יט
(ב) דבר אל כל עדת בני ישראל.
מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל, מפני שרוב גופי תורה תלויין בה: קדושים תהיו. הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, אשה זונה וחללה וגו', אני ה' מקדשכם. ולא יחלל זרעו, אני ה' מקדשו. קדושים יהיו, אשה זונה וחללה[טו] וגו': (ג) איש אמו ואביו תיראו. כל אחד מכם תיראו אביו ואמו, זהו פשוטו. ומדרשו אין לי אלא איש, אשה מנין, כשהוא אומר תיראו הרי כאן שנים, א"כ למה נאמר איש, שהאיש סיפק בידו לעשות, אבל אשה רשות אחרים עליה: אמו ואביו תיראו. כאן הקדים אם לאב, לפי שגלוי לפניו שהבן ירא את אביו יותר מאמו, ובכבוד הקדים אב לאם, לפי שגלוי לפניו שהבן מכבד את אמו יותר מאביו, מפני שמשדלתו בדברים: ואת שבתתי תשמרו. סמך שמירת שבת למורא אב, לומר אף על פי שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך חלל את השבת, אל תשמע לו, וכן בשאר כל המצות: אני ה' אלהיכם. אתה ואביך חייבים בכבודי, לפיכך לא תשמע לו לבטל את דברי. איזהו מורא, לא ישב במקומו, ולא ידבר במקומו, ולא יסתור את דבריו. ואיזהו כבוד, מאכיל ומשקה, מלביש ומנעיל, מכניס ומוציא: (ד) אל תפנו אל האלילים. לעבדם. אלילים לשון אל, כלא הוא חשוב: ואלהי מסכה. תחילתן אלילים הם, ואם אתה פונה אחריהם סופך לעשותן אלהות: לא תעשו לכם. לא תעשו לאחרים, ולא אחרים לכם. ואם תאמר לא תעשו לעצמכם אבל אחרים עושין לכם, הרי כבר נאמר לא יהיה לך, לא שלך ולא של אחרים: (ה) וכי תזבחו וגו'. לא נאמרה פרשה זו, אלא ללמד, שלא תהא זביחתן אלא על מנת להאכל בתוך הזמן הזה, שאם לקבוע להם זמן אכילה, הרי כבר נאמר ואם נדר או נדבה זבח קרבנו וגו': לרצנכם תזבחהו. תחלת זביחתו תהא על מנת נחת רוח שיהא לכם לרצון, שאם תחשבו עליו מחשבת פסול לא ירצה עליכם לפני: לרצנכם. אנפיי"צימנטו, זהו לפי פשוטו. ורבותינו למדו מכאן למתעסק בקדשים שפסול (חולין יג.), שצריך שיתכוין לשחוט: (ו) ביום זבחכם יאכל. כשתזבחוהו, תשחטוהו על מנת זמן זה שקבעתי לכם כבר: (ז) ואם האכל יאכל וגו'. אם אינו ענין לחוץ, לזמנו, שהרי כבר נאמר ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו וגו', תנהו ענין לחוץ למקומו, יכול יהיו חייבין כרת על אכילתו, תלמוד לומר והנפש האוכלת ממנו עונה תשא, ממנו ולא מחבירו, יצא הנשחט במחשבת חוץ למקומו: פגול. מתועב, כמו ומרק פגולים כליהם: (ח) ואכליו עונו ישא. בנותר גמור הכתוב מדבר ואינו ענוש כרת על הנשחט חוץ למקומו, שכבר מיעטו הכתוב, וזהו בנותר גמור מדבר, ובמסכת כריתות למדוהו מגזרה שוה: (ט) לא תכלה פאת שדך. שיניח פאה בסוף שדהו: ולקט קצירך. שבלים הנושרים בשעת קצירה אחת או שתים, אבל שלש אינן לקט: (י) לא תעולל. לא תטול עוללות[טז] שבה והן ניכרות. איזהו עוללות, כל שאין לה לא כתף ולא נטף: ופרט כרמך. גרגרי ענבים הנושרים בשעת בצירה: אני ה' אלהיכם. דיין להפרע, ואיני גובה מכם אלא נפשות, שנאמר אל תגזל דל וגו', כי ה' יריב ריבם וגו': (יא) לא תגנבו. אזהרה לגונב ממון, אבל לא תגנוב שבעשרת הדברות אזהרה לגונב נפשות, דבר הלמד מענינו, דבר שחייבין עליו מיתת ב"ד (סנהדרין פו.): ולא תכחשו. לפי שנאמר וכחש בה, משלם קרן וחומש, למדנו עונש, אזהרה מנין[יז], תלמוד לומר ולא תכחשו: ולא תשקרו. לפי שנאמר ונשבע על שקר, ישלם קרן וחומש, למדנו עונש, אזהרה מנין, תלמוד לומר ולא תשקרו: לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו ולא תשבעו. אם גנבת סופך לכחש סופך לשקר סופך להשבע לשקר: (יב) ולא תשבעו בשמי. למה נאמר, לפי שנאמר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד, מנין לרבות כל הכנויין, ת"ל ולא תשבעו בשמי לשקר, כל שם שיש לי: (יג) לא תעשק. זה הכובש שכר שכיר: לא תלין. לשון נקבה, מוסב על הפעולה[יח]: עד בקר. בשכיר יום הכתוב מדבר, שיציאתו מששקעה חמה, לפיכך זמן גבוי שכרו כל הלילה, ובמקום אחר הוא אומר ולא תבוא עליו השמש, מדבר בשכיר לילה, שהשלמת פעולתו משיעלה עמוד השחר, לפיכך זמן גבוי שכרו כל היום, לפי שנתנה תורה זמן לבעל הבית עונה, לבקש מעות: (יד) לא תקלל חרש. אין לי אלא חרש, מנין לרבות כל אדם, תלמוד לומר בעמך לא תאר, אם כן למה נאמר חרש, מה חרש מיוחד שהוא בחיים אף כל שהוא בחיים, יצא המת שאינו בחיים: ולפני עור לא תתן מכשול. לפני הסומא בדבר לא תתן עצה שאינה הוגנת לו, אל תאמר מכור שדך וקח לך חמור, ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו: ויראת מאלהיך. לפי שהדבר הזה אינו מסור לבריות לידע אם דעתו של זה לטובה או לרעה, ויכול להשמט ולומר לטובה נתכוונתי, לפיכך נאמר בו ויראת מאלהיך[יט], המכיר מחשבותיך. וכן כל דבר המסור ללבו של אדם העושהו, ואין שאר הבריות מכירות בו, נאמר בו ויראת מאלהיך: (טו) לא תעשו עול במשפט. מלמד שהדיין המקלקל את הדין קרוי עול, שנאוי, ומשוקץ, חרם, ותועבה. שהעול קרוי תועבה, שנאמר כי תועבת ה' וגו' כל עושה עול, והתועבה קרויה שקץ וחרם, שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו שקץ תשקצנו וגו': לא תשא פני דל. שלא תאמר עני הוא זה והעשיר חייב לפרנסו אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בנקיות: ולא תהדר פני גדול. שלא תאמר עשיר הוא זה, בן גדולים הוא זה, היאך אביישנו ואראה בבושתו, עונש יש בדבר, לכך נאמר, ולא תהדר פני גדול: בצדק תשפוט עמיתך. כמשמעו. דבר אחר הוי דן את חבירך לכף זכות: (טז) לא תלך רכיל. אני אומר על שם שכל משלחי מדנים ומספרי לשון הרע הולכים בבתי רעיהם לרגל מה יראו רע או מה ישמעו רע לספר בשוק, נקראים הולכי רכיל, הולכי רגילה, אשפיי"מנט בלעז. וראיה לדברי שלא מצינו רכילות שאין כתוב בלשון הליכה. לא תלך רכיל, הולכי רכיל נחשת וברזל, ושאר לשון הרע אין כתוב בו הליכה, מלשני בסתר רעהו, לשון רמיה, לשון מדברת גדולות, לכך אני אומר, שהלשון הולך ומרגל, שהכ"ף נחלפת בגימ"ל, שכל האותיות שמוצאיהם ממקום א'[כ] מתחלפות זו בזו, בי"ת בפ"א, וגימ"ל בכ"ף וקו"ף[כא], בכ"ף ונו"ן בלמ"ד, וזי"ן בצד"י, וכן וירגל בעבדך, רגל במרמה לאמר עלי רעה, וכן לא רגל על לשונו, וכן רוכל הסוחר ומרגל אחר כל סחורה, וכל המוכר בשמים להתקשט בהם הנשים, על שם שמחזר תמיד בעיירות נקרא רוכל, לשון רוגל. ותרגומו לא תיכול קורצין, כמו ואכלו קורציהון די יהודאי, אכל קורצא בי מלכא, נראה בעיני שהיה משפטם לאכול בבית המקבל דבריהם שום הלעטה, והוא גמר חזוק שדבריו מקויימים ומעמידם על האמת, ואותה הלעטה נקראת אכילת קורצין, לשון קורץ בעיניו, שכן דרך כל הולכי רכיל לקרוץ בעיניהם ולרמוז דברי רכילותן שלא יבינו שאר השומעים: לא תעמוד על דם רעך. לראות במיתתו, ואתה יכול להצילו, כגון טובע בנהר, וחיה או לסטים באים עליו (סנהדרין עג.): אני ה'. נאמן לשלם שכר, ונאמן להפרע: (יז) ולא תשא עליו חטא. לא תלבין את פניו ברבים: (יח) לא תקום. אמר לו השאילני מגלך, אמר לו לאו, למחר אמר לו השאילני קרדומך, אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני, זו היא נקימה. ואיזו היא נטירה, אמר לו השאילני קרדומך, אמר לו לאו, למחר אמר לו השאילני מגלך, אמר לו הא לך ואיני כמותך שלא השאלתני, זו היא נטירה, שנוטר האיבה בלבו אף על פי שאינו נוקם (יומא כג.): ואהבת לרעך כמוך. אמר ר' עקיבא זה כלל גדול בתורה: (יט) את חקתי תשמרו. ואלו הן בהמתך לא תרביע כלאים וגו', חקים אלו גזרות מלך שאין טעם לדבר (יומא סז:): ובגד כלאים. למה נאמר, לפי שנאמר לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו, יכול לא ילבש גיזי צמר ואניצי פשתן, תלמוד לומר בגד, מנין לרבות הלבדים, תלמוד לומר שעטנז, דבר שהוא שוע טווי ונוז, ואומר אני, נוז לשון דבר הנמלל ושזור זה עם זה[כב] לחברו, מישטי"ר בלע"ז, כמו חזיין לנאזי דאית בהון, שאנו מפרשין לשון כמוש, פלישטר"א, ולשון שעטנז פירש מנחם, מחברת צמר ופשתים: (כ) נחרפת לאיש. מיועדת ומיוחדת לאיש, ואיני יודע לו דמיון במקרא. ובשפחה כנענית שחציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי שמותר בשפחה הכתוב מדבר[כג]: והפדה לא נפדתה. פדויה ואינה פדויה, וסתם פדיון בכסף או חפשה. בשטר: בקרת תהיה. היא לוקה ולא הוא. יש על בית דין לבקר את הדבר שלא לחייבו מיתה, כי לא חפשה, ואין קידושיה קידושין גמורין[כד]. ורבותינו למדו מכאן שמי שהוא במלקות יהא בקריאה, שהדיינים המלקין קורין על הלוקה, אם לא תשמור לעשות וגו', והפלא ה' את מכותך וגו': כי לא חפשה. לפיכך אין חייב עליה מיתה, שאין קידושיה קידושין, הא אם חופשה, קידושיה קידושין וחייב מיתה: (כב) ונסלח לו מחטאתו אשר חטא. לרבות את המזיד כשוגג: (כג) וערלתם ערלתו. ואטמתם אטימתו[כה], יהא אטום ונסתם מליהנות ממנו: שלש שנים יהיה לכם ערלים. מאימתי מונה לו, משעת נטיעתו, יכול אם הצניעו לאחר שלש שנים יהא מותר, תלמוד לומר יהיה, בהוייתו יהא: (כד) יהיה כל פריו קדש. כמעשר שני שכתוב בו וכל מעשר הארץ וגו' קדש לה', מה מעשר שני אינו נאכל חוץ לחומת ירושלים, אלא בפדיון, אף זה כן. ודבר זה הלולים לה' הוא, שנושאו שם לשבח ולהלל לשמים: (כה) להוסיף לכם תבואתו. המצוה הזאת שתשמרו תהיה להוסיף לכם תבואתו, שבשכרה אני מברך לכם פירות הנטיעות, היה ר' עקיבא אומר דברה תורה כנגד יצר הרע, שלא יאמר אדם הרי ארבע שנים אני מצטער בו חנם, לפיכך נאמר להוסיף לכם תבואתו: אני ה'. אני ה' המבטיח על כן, ונאמן לשמור הבטחתי: (כו) לא תאכלו על הדם. להרבה פנים נדרש בסנהדרין (סג.), אזהרה שלא יאכל מבשר קדשים לפני זריקת דמים, ואזהרה לאוכל מבהמת חולין טרם שתצא נפשה[כו], ועוד הרבה: לא תנחשו. כגון אלו המנחשין בחולדה ובעופות, פתו נפלה מפיו, צבי הפסיקו בדרך: לא תעוננו. לשון עונות ושעות, שאומר יום פלוני יפה להתחיל מלאכה, שעה פלונית קשה לצאת[כז]: (כז) לא תקיפו פאת ראשכם. זה המשוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו, ונמצא הקף ראשו עגול סביב, שעל אחורי אזניו עקרי שערו למעלה מצדעיו הרבה: פאת זקנך. סוף הזקן וגבוליו, והן חמש, שתים בכל לחי, ולחי למעלה אצל הראש שהוא רחב ויש בו שתי פאות[כח], ואחת למטה בסנטרו מקום חבור שני הלחיים יחד: (כח) ושרט לנפש. כן דרכן של אמוריים, להיות משרטין בשרם כשמת להם מת: וכתבת קעקע. כתב המחוקה ושקוע שאינו נמחק לעולם[כט], שמקעקעו במחט והוא משחיר לעולם: קעקע. לשון "והוקע אותם" (במדבר כח?), והוקענום, תוחבין עץ בארץ ותולין אותם עליהם, ונמצאו מחוקין ותחובין בקרקע, פורפו"יינט בלע"ז: (כט) אל תחלל את בתך להזנותה. במוסר בתו פנויה לביאה שלא לשם קידושין: ולא תזנה הארץ. אם אתה עושה כן הארץ מזנה את פירותיה לעשותן במקום אחר ולא בארצכם, וכן הוא אומר וימנעו רביבים וגו': (ל) ומקדשי תיראו. לא יכנס לא במקלו ולא במנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל רגליו. ואף על פי שאני מזהירכם על המקדש את שבתותי תשמורו, אין בנין בית המקדש דוחה שבת: (לא) אל תפנו אל האובות. אזהרה לבעל אוב וידעוני.. בעל אוב זה פיתום המדבר משחיו, וידעוני מכניס עצם חיה[ל] ששמה ידוע לתוך פיו והעצם מדבר: אל תבקשו. להיות עסוקים בה, שאם תעסקו בם אתם מיטמאין לפני ואני מתעב אתכם: אני ה' אלהיכם. דעו את מי אתם מחליפין במי: (לב) מפני שיבה תקום. יכול זקן אשמאי, תלמוד לומר זקן, אין זקן אלא שקנה חכמה: והדרת פני זקן. איזהו הדור, לא ישב במקומו, ולא יסתור את דבריו[לא]. יכול יעצים עיניו כמי שלא ראהו, לכך נאמר ויראת מאלהיך, שהרי דבר זה מסור ללבו של עושהו שאין מכיר בו אלא הוא, וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך: (לג) לא תונו. אונאת דברים, לא תאמר לו אמש היית עובד עבודת כוכבים, ועכשיו אתה בא ללמוד תורה שנתנה מפי הגבורה: (לד) כי גרים הייתם. מום שבך אל תאמר לחברך: אני ה' אלהיכם. אלהיך ואלהיו אני: (לה) לא תעשו עול במשפט. אם לדין הרי כבר נאמר לא תעשו עול במשפט, ומהו משפט השנוי כאן, היא המדה והמשקל והמשורה. מלמד שהמודד נקרא דיין, שאם שיקר במדה הרי הוא כמקלקל את הדין, וקרוי עול שנאוי ומשוקץ חרם ותועבה, וגורם לחמשה דברים האמורים בדיין, מטמא את הארץ, ומחלל את השם, ומסלק את השכינה, ומפיל את ישראל בחרב, ומגלה אותם מארצם: במדה. זו מדת הארץ: במשקל. כמשמעו: ובמשורה. היא מדת הלח: (לו) אבני צדק. הם המשקולות ששוקלין כנגדן: איפה. היא מדת היבש: הין. זו היא מדת הלח: אשר הוצאתי אתכם. על מנת כן. דבר אחר אני הבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור, ואני הנאמן להפרע ממי שטומן משקלותיו במלח להונות את הבריות שאין מכירים בהם (ב"מ סא:):



ויקרא פרק כ
(ב) ואל בני ישראל תאמר.
עונשין על האזהרות: מות יומת. בבית דין, ואם אין כח לבית דין, עם הארץ מסייעין אותן: עם הארץ. עם שבגינו נבראת הארץ, דבר אחר עם שעתידין לירש את הארץ על ידי מצות הללו: (ג) אתן את פני. פנאי שלי, פונה אני מכל עסקי ועוסק בו: באיש. ולא בצבור, שאין כל הצבור נכרתין: כי מזרעו נתן למלך. לפי שנאמר מעביר בנו ובתו באש, בן בנו ובן בתו מנין, תלמוד לומר כי מזרעו נתן למולך, זרע פסול מנין, ת"ל בתתו מזרעו למולך: למען טמא את מקדשי. את כנסת ישראל שהיא מקודשת לי[לב], כלשון ולא יחללו את מקדשי: (ד) ואם העלם יעלימו. אם העלימו בדבר אחד סוף שיעלימו בדברים הרבה, אם העלימו סנהדרי קטנה סוף שיעלימו סנהדרי גדולה: (ה) ובמשפחתו. אמר ר' שמעון וכי משפחה מה חטאה, אלא ללמדך שאין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולם מוכסין, שכולם מחפין עליו: והכרתי אותו. למה נאמר, לפי שנאמר ובמשפחתו, יכול יהיו כל המשפחה בהכרת, תלמוד לומר אותו. אותו בהכרת ולא כל המשפחה בהכרת אלא ביסורין: לזנות אחרי המולך. לרבות שאר עבודת אלילים שעבדה בכך, ואפילו אין זו עבודתה (): (ז) והתקדשתם. זו פרישות עבודת אלילים: (ט) אביו ואמו קלל. לרבות לאחר מיתה: דמיו בו. זו סקילה, וכן כל מקום שנאמר דמיו בו, דמיהם בם, ולמדנו מאוב וידעוני שנאמר בהם באבן ירגמו אותם דמיהם בם (סנהדרין נב??.), ופשוטו של מקרא, כמו דמו בראשו, אין נענש על מיתתו, אלא הוא, שהוא גרם לעצמו שיהרג: (י) ואיש. פרט לקטן: אשר ינאף את אשת איש. פרט לאשת קטן (סנהדרין נב: ), למדנו שאין לקטן קידושין[לג], ועל איזו אשת איש חייבתי לך: אשר ינאף את אשת רעהו. פרט לאשת עובדי גילולים, למדנו שאין קידושין לעובדי גילולים[לד] (סנהדרין נב: ): מות יומת הנואף והנואפת. כל מיתה האמורה בתורה סתם, אינה אלא חנק (): (יב) תבל עשו. גנאי. לישנא אחרינא מבלבלין זרע האבן בזרע הבן: (יג) משכבי אשה. מכניס כמכחול בשפופרת: (יד) ישרפו אתו ואתהן. אי אתה יכול לומר אשתו הראשונה ישרפו, שהרי נשאה בהיתר ולא נאסרה עליו, אלא אשה ואמה הכתובין כאן שתיהן לאיסור, שנשא את חמותו ואמה. ויש מרבותינו שאומרים אין כאן אלא חמותו, ומהו אתהן, את אחת מהן, ולשון יוני הוא הן אחת (סנהדרין עו): (טו) ואת הבהמה תהרוגו. אם אדם חטא בהמה מה חטאה, אלא מפני שבאה לאדם תקלה על ידה[לה], לפיכך אמר הכתוב תסקל. קל וחומר לאדם שיודע להבחין בין טוב לרע וגורם רעה לחבירו לעבור עבירה. כיוצא בדבר אתה אומר אבד תאבדון את כל המקומות, הרי דברים קל וחומר מה אילנות שאינן רואין ואינן שומעין על שבאת תקלה על ידם אמרה תורה השחת שרוף וכלה, המטה את חבירו מדרך חיים לדרכי מיתה, על אחת כמה וכמה: (יז) חסד הוא. לשון ארמי חרפה, חסודא. ומדרשו אם תאמר קין נשא אחותו, חסד עשה המקום לבנות עולמו ממנו, שנאמר עולם חסד יבנה: (יח) הערה. גלה, וכן כל לשון ערוה גלוי הוא, והוי"ו יורדת בתיבה לשם דבר, כמו זעוה, מגזרת "ולא קם ולא זע" (אסתר ), וכן אחוה מגזרת אח. והעראה זו נחלקו בה רבותינו, יש אומרים זו נשיקת שמש, ויש אומרים זו הכנסת עטרה (יבמות נה: , סוטה כו: ): (יט) וערות אחות אמך. שנה הכתוב באזהרתן, לומר, שהוזהר עליהן בין על אחות אביו ואמו מן האב, בין על אחיותיהן מן האם, אבל ערות אשת אחי אביו לא הוזהר אלא על אשת אחי אביו מן האב: (כ) אשר ישכב את דדתו. המקרא הזה בא ללמד על כרת האמור למעלה, שהוא בעונש הליכת ערירי[לו]: ערירים. כתרגומו בלא ולד, ודומה לו "ואנכי הולך ערירי" (בראשית ?), יש לו בנים קוברן, אין לו בנים מת בלא בנים, לכך שנה בשני מקראות אלו, ערירים ימותו, ערירים יהיו, ערירים ימותו אם יהיו לו בשעת עבירה, לא יהיו לו כשימות, לפי שקוברן בחייו, ערירים יהיו, שאם אין לו בשעת עבירה יהיה כל ימיו כמו שהוא עכשיו: (כא) נדה היא. השכיבה הזאת מנודה היא ומאוסה. ורבותינו דרשו () לאסור העראה בה כנדה שהעראה מפורשת בה "את מקורה הערה" (): (כג) ואקץ. לשון מיאוס, "קצתי בחיי" (בראשית ?), כאדם שהוא קץ במזונו: (כה) והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה. אין צריך לומר בין פרה לחמור, שהרי מובדלין ונכרין הם, אלא בין טהורה לך לטמאה לך, בין שנשחט רובו של סימן, לנשחט חציו, וכמה בין רובו לחציו מלא שערה[לז]: אשר הבדלתי לכם לטמא. לאסור: (כו) ואבדל אתכם מן העמים להיות לי. אם אתם מובדלים מהם הרי אתם שלי, ואם לאו, אתם של נבוכדנצר וחביריו, רבי אלעזר בן עזריה אומר מנין שלא יאמר אדם, נפשי קצה בבשר חזיר, אי אפשי ללבוש כלאים, אבל יאמר אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי[לח], תלמוד לומר ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, שתהא הבדלתכם מהם לשמי, פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים: (כז) כי יהיה בהם אוב וגו'. כאן נאמר בהם מיתה, ולמעלה כרת, עדים והתראה בסקילה, מזיד בלא התראה בהכרת, ושגגתם חטאת, וכן בכל חייבי מיתות שנאמר בהם כרת: חסלת פרשת קדושים:




א. שהיה בנוי ת"י שנים כדאיתא ביומא ט.

ב. מובא משמיה דהגר"א דבר חידוש, ע"פ המדרש רבה כא ז, דדוקא שאר כהנים גדולים הותרו רק ביוה"כ אבל אהרן הכהן עצמו הותר לבוא מתי שירצה ובלבד שיעשה כסדר הזה, עי' חכמת אדם בסוף קונטרס מצבת משה, וע' משך חכמה כאן שבאר הדבר ע"פ דברי הספורנו סו"פ אמור דבמ' שנה שהיו במדבר היה הענן יומם ולילה על המשכן, והתקיים בזה כי בענן וגו'.

ולכאו' מדברי רש"י כאן נראה שלא כדבריו, ועי' גם רמב"ן פס' לד שכתב "שקיים אהרן כל מה שנצטוה ונזהר כל ימיו שלא יבא אל מבית לפרוכת זולתי ביום הכפורים" ומבואר דלא כהגר"א ועי' גם הערה ו.

ג. הוא כמ"ד אבנט של כהן גדול של בוץ,

ד. עי' תוס' ישנים יומא לט. שהק' שהקשה מאי טעמא אומר לד' חטאת ולא חטאת לד', הא אמרי' בנדרים י: מנין שלא יאמר לד' עולה, וע"ש שתי' דילפי' ממשמעות הקרא לד' ועשהו חטאת, ועי' שלמי נדרים נדרים י. ע"ש בשם האדר"ת.

ה. סדר העבודות ביוה"כ. עי' רש"י יומא לג. ?? ותוס' יומא ע: ??

ו. מתי מקריבים ביוה"כ תמיד של בין הערבים. מבואר דתמיד של בין הערבים קרב בעבודה החמישית, וכ"ה שיטת רש"י גם ביומא לב., סז:, ע., דלכו"ע תמיד של הערבים בסוף, וכ"ה דעת תוס' יומא ע: [ופליג עם רש"י בפרטים אחרים כנ"ל הערה ה], אך עי' רמב"ן כאן שהביא דעת הרמב"ם דתמיד של בין הערבים קרב בעבודה שלישית עם אילו ואיל העם, ועי' רמב"ן ראיות לזה.

ז. עי' חכמ"א בסוף קונטרס מצבת משה שהק' מה רבותא שקיים מצות ד'. וכתב דעפ"ד הגר"א הנזכר לעיל אות ב מיושב, דהכוונה שלא חכה עד יוה"כ אלא עשה כן באותו היום או למחר מחמת זריזותו [וא"כ גם כא משמע ברש"י דלא כדברי הגר"א].

ח. עי' חולין טז: יז. מחלוקת ר"ע ור' ישמעאל, דדעת רבי ישמעאל דבמדבר לא הותר בשר תאוה, ונאסר בשר נחירה, ודעת ר"ע דבמדבר לא נצטוו על שחיטת חולין כלל והותר בשר נחירה, ומבואר ברש"י טז: ד"ה נאסר דלר' ישמעאל קרא דואל פתח אהל מועד לא הביאו מיירי בחולין, ומכאן ילפי' דלא הותר בשר תאוה, ובדף יז. ד"ה בשר תאוה כתב רש"י דדעת ר"ע דקרא מיירי במוקדשים. ולפ"ז מש"כ רש"י כאן הוא בשיטת ר"ע, וכ"כ הרמב"ן כאן בדעת רש"י.

והנה ברש"י פרשת ראה יב כ כתב "בכל אות נפשך וגו'. אבל במדבר נאסר להם בשר חולין, אלא אם כן מקדישה ומקריבה שלמים" והוא כדעת ר' ישמעאל. אך כבר כתב ה?? דכן דרכו של רש"י בפירוש התורה לפרשת

ט. מהו כרת. שיטת רש"י בכל דוכתא דכרת הוא קצור שנים ואף זרעו נכרת [וכ"כ בדעת רש"י תוס' יבמות ב. והרע"ב רפ"ט מסנהדרין], עי' רש"י שבת כה. ד"ה ??, פסחים כט. ד"ה ??, יבמות נה., כתובות ל:, חולין לא., כריתות ב. ד"ה, ז. ד"ה, רש"י כת"י מו"ק ט., פרשת לך לך יז יד. ועי' רש"י פרשת קדושים כ כ דמשמע דאין זה כלל בכל הכריתות אך עי' שם ברא"מ ובשפתי חכמים [עי' לקמן אות לב]. ועי' גם שערי תשובה לרבנ"י שער ג' אות קז דכל כרת הוא עליו ועל זרעו וכשיטת רש"י.

אמנם נחלקו הראשונים בדבר זה, דמדברי הרמב"ם הלכות פ"ח מהל' תשובה ה"א שכרת הוא רק בעוה"ב. ומדברי תוס' בכמה דוכתי מבואר דהוי רק קצור ימים אך אין זרעו נכרת, ורק היכא דכתיב ערירי זרעו נכרת, וכן כתב הרמב"ן לקמן יח כט, וי"א דעריות כולן בהיקש זל"ז דהוי בערירי אך שאר כריתות אינם בערירי. עי' תוס יבמות ??, עי' תוס' יבמות ב. ויבמות ושבת כה.

י. כרת בהכנסת כלי למקדש. מבואר דאין כרת במכניס בגד טמא למקדש, ומקורו בת"כ והובא בראב"ד פ"ג מביאת מקדש הט"ז י"ז. אמנם בכמה מקומות ברש"י מבואר דחייב כרת, עי' רש"י עירובין קד: [ובהגהות הגר"א שם], ועי' רש"י סנהדרין פח. [ועי' מל"מ פ"ג מבאת מקדש, ובהג' מצפ"א בסנהדרין, ובהגהות אור גדול לנדה רפ"ד] ועי' רש"י נדה לא: [ובתוי"ט רפ"ד שם]. ועי' מש"כ ליישב בכ"ז במרחשת [ח"? סי'?]. ועי' מאירי נדה כח: ועירובין קד:

יא. "אני ד' נאמן לשלם שכר" נזכר גם ברש"י ??

יב. בענין

יג. עי' בגמ' סנהדרין דפליגי אי מולך ע"ז הוא או לאו, ורש"י כאן אזיל כמ"ד מולך ע"ז היא, ועי' רמב"ן קדושים כ ה דפליג על רש"י בפירוש ה"ד מולך ע"ז הוא, וכתב "ונראה שלפי הדעת הזו לשון 'מולך' אינו שם לפסל וצלם מיוחד, אלא שם לכל נעבד בכללם, כל שתמליכהו ותקבלנו עליך לאלוה. והנה כפי הדעת הזו יקראו בני עמון לשקוץ שלהן "מולך" (מלכים א יא ז) כי הוא מלכם, והוא שם כולל לכל נעבד כי הוא מלשון מלכות, ולא כדברי הרב ז"ל שאמר שהיא ע"ז ששמה מולך ועבודתה בכך". וכן מה שכתב פה שהוצרך "לזנות אחרי המולך" לרבות שאר ע"ז שעבדה בכך ואפילו אין זו

יד. עבודת המולך. משמע מדברי רש"י שהכמרים הם המעבירים וכ"ה ברש"י סנהדרין סד:, ועוד משמע מרש"י דאין מעבירו בתוך האש ממש אלא בין שתי המדורות, והרמב"ן כאן פליג בתרתי, דס"ל דהאב הוא המעביר, וכן שמעביר בנו באש ממש, ע"ש באורך.

טו. על מה קאי קדושים יהיו. משמע ד"קדושים יהיו" קאי גם על אשה זונה וחללה דלקמיה ולא רק על גלוח ושריטה דכתיבי לעיל מיניה בפרשת אמור. והנה לענין גילוח מבואר להדיא בגמ' יבמות ה. דקדושים יהיו קאי על זה, ולענין טומאת כהנים הוא מבואר בב"מ ל. [וגירסת הרי"ף שם צ"ב], אלא שיש לומר דקאי רק מה דכתיב לעיל מיניה ולא על מה דלקמיה. ונחלקו בזה רש"י ותוס' יבמות פד., וברש"י שם מבואר דאין עשה דקדושים יהיו בנשים פסולות, ועי' שעה"מ פט"ו מאיסו"ב, ולפ"ז קצת צ"ע שסותר למה שכתב כאן. ועי' עוד תוס' מכות טו. ד"ה אם כהן.

טז. ולפי זה תעולל הוא ממילות בנין וסתירה עי' רש"י תרומה כז ג.

יז. עי' תוס' ב"ק קה: שהק' דלא מצינ שממון בעי אזהרה, משמע דממון בעי' אזהרה

יח. כלומר דתיבת תלין יש לפרשה בב' אופנים, ציווי לזכר- אל תלין את הפעולה, או לשון עתיד לנקבה- שהפעולה לא תלין, וקאמר רש"י דכאן הכוונה בלשון עתיד לנקבה.

יט. עי' גם רש"י לקמן ??,

כ. היינו שכ"ב אותיות מתחלקות לה' מוצאות הפה: אותיות בומ"פ מוצאם בשפתים, גיכ"ק בחיך, דטלנ"ת בלשון, זסשר"ץ בשיניים, אחה"ע בגרון [וחלוקה זו נזכרה בזוה"ק בכ"ד ובהקדמת תיקו"ז יג:].

כא. עי' רמב"ן פרשת מקץ מא מז עה"פ ??? לקמצים שהאריך בזה.

כב. מהו שוע טווי ונוז. רש"י כאן אזיל לשיטתו ביבמות ה: ובנדה סא: דבעי' שיהיה נמלל ונטווה יחד, ועי' תוס' יבמות ה:

ועי' רמב"ן כאן שהקשה על דברי רש"י מהא דמבואר בגמרא דציצית צמר בבגד פשתן הוי כלאים אף שאינו ארוג ונמלל יחד, ולכן פירש דשוע טווי ונוז היינו שכל אחד מהם שוע טוו ונוז, ובגד כלאים, שהוא שעטנז, לא יעלה עליך. ועי'

כג. כדעת ר"ע בכריתות יא. ודעת רבי ישמעאל דשפחה כנענית גמורה הכותב מדבר [ועי' בתרגום אונקלוס ותרגום יונתן דלכאו' נחלקו בזה].

כד. טעם פטור מיתה בשפחה חרופה. נחלקו הרעק"א ובנו הגר"ש איגר בטעם דאין חייבים מיתה על שפחה חרופה, דבשו"ת רעק"א סי' קע כתב הגר"ש איגר לבאר דהטעם הוא משום דאין הקידושין קידושין גמורים, ועפ"ז כתב לבאר דברי הרמב"ם פ"ז מאישות הט"ז, ובסי' קעא השיב לו הגרעק"א דמה דמקודשת הוי קידושין גמורים, רק מה דפטור ממיתה הוא משום דהמעשה ביאה אינו בכולה אשת איש, ע"ש. ומלשון רש"י כאן משמע קצת כהגר"ש איגר וצ"ע.

כה. עי' גם רש"י שמות ו יב.

כו. ממה שפירש רש"י כאן נראה דדין זה הוא דרשה גמורה ולא רק אסמכתא ועי' ברא"מ, וצ"ע דזה דלא כרש"י חולין קכא: וע"ש במהר"ץ חיות ועי' מנ"ח מצוה רמח.

כז. עי' סנהדרין סה: "תנו רבנן מעונן ר' שמעון אומר זה המעביר שבעה מיני זכור על העין וחכ''א זה האוחז את העינים ר''ע אומר זה המחשב עתים ושעות ואומר היום יפה לצאת למחר יפה ליקח לימודי ערבי שביעיות חיטין יפות עיקורי קטניות מהיות רעות", ורש"י כאן כרבי עקיבא. ועי' רמב"ם פי"א מעבודת כוכבים ה"ח וה"ט שהביא גם דברי רבי עקיבא וגם דברי חכמים.

כח. מקום פאות הזקן. כן פרש"י בשבועות ג. אמנם עי' ריב"ן מכות כ. כא. שפירש דיש ב' פאות דבסוף הלחי בקצה הסנטר הם עוד ב' פאות, ועי' ברא"ש ?? סי' ב' ג' וריטב"א מכות כ. ועי' ביו"ד סי' קפא [והנה סה"כ איכא ה' שיטות מהם ה' פאות ויש י' מקומות בזקן שלפחות לשטה אחת הוי פאה].

כט. איסור כתובת קעקע אי דווקא לעולם. רש"י כאן אזיל לשטתו גם בגיטין כ: ד"ה כתובת קעקע שכתב "אינה נמחקת עולמית". אמנם עי' נימוק"י מות ג: מדפי הרי"ף שכתב דכתובת קעקע הא מתקים זמן רב, משמע דא"צ דווקא לעולם.

ונקפ"מ מזה לגבי מה שדנו הפוסקם בענין איפור קבוע, ועי' בש"ס מתיבתא מכות כא. באליבא דהלכתא מה שהביאו בזה מדברי בעל שרגא המאיר (הנד' בקובץ אורייתא יח), ובספר טהרת הבית לגר"ע יוסף חלק ? סי' ?.

ל. האם ידוע הוא חיה או עוף. רש"י כאן פירש דידוע הוא שם חיה ועי' גם רש"י פרשת ראה יח יא, סנהדרין סה. ד"ה ידעוני, סה: ד"ה ידוע, כריתות ג:

אך הרמב"ם פ"ו מעבודת כוכבים ה"ב "כיצד מעשה הידעוני. מניח עצם עוף ששמו ידוע בפיו ומקטיר ועושה מעשים אחרים עד שיפול כנכפה וידבר בפיו דברים שעתידים להיות". והחינוך במצוה רנו כתב כרמב"ם ובמצוה תקיד כתב כרש"י.

ויש להביא ראיה לדברי הרמב"ם מדברי הזוה"ק ריש פרשת בלק שבלק נקרא בן צפור כיון שהיה מנחש ע"י צפור ששמה ידוע, ע"ש במתוק מדבש.

לא. מקורו בת"כ [וכעי"ז איתא בגמ' קידושין לא: גבי מורא אב ואם], ועי' חפץ חיים בפתיחה שהעיר מאי טעמא השמיטו הפוסקים דין זה.

לב. עי' תוס' שבועות ז: שביאר באופ"א, דטמא את מקדשי פירוש קדושת שמי [וצ"ב לפירושו מהו החילוק בין קדושת שמי, לבין "שם קדשי" דסיפא דקרא].

לג. המקור להא דאין קידושין לקטן. בהא דאין אישות לקטן מצינו סתירה בדברי רש"י דבכתובות עג: כתב דילפינן מכי יקח איש וכאן ובסנהדרין נב: כתב דילפי' מאשר ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן. ומהגמ' עצמה בסנהדרין נב: אינו מוכרח, דיש לומר דרק פטור ממיתה ולא דאין אישות.

והנה פליגי הראשונים בהא דקי"ל עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול אי כוונת הגמ' דמדאוריתא אינו מועיל וכל מה דמהני אינו אלא מדרבנן, או להיפך, דמדאוריתא קונה קנין מעליא ומדרבנן עשו שיהיה רק כמאמר, עי' תוס' יבמות נא:, נד., נז:, סח., קידושין י., יט., דמבואר דאינו קונה אלא מדרבנן, ומיהו בתוס' גיטין מ: מבואר דקונה מדאורייתא, ועי' רמב"ן יבמות צו.

וגם בזה מצינו סתירה דברי רש"י דבקידושין יט. מבואר דמהני מדאורייתא וביבמות צו: מבואר דקונה רק מדרבנן [וכן עי' רש"י סנהדרין נה: ד"ה קנאה ובמהרש"א שם דדייק דאינו קונה אלא מדרבנן], וכבר הק' כן הרמב"ן ביבמות צו. שדברי רש"י סותרים זא"ז.

ובאמת יש לומר דתלי בב' המקורות בהא דאין אישות לקטן דרש"י בקידושין יט. הולך לשיטתו בכתובות, דכל מה דאין אישות לקטן הוא מכי יקח איש וי"ל דיבום אינו בכלל פרשה זו, וקרא דאשת איש יתפרש רק לענין פטור ממיתה, אך רש"י ביבמות צו: א"ש להצד דהמקור הוא מאשר ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן, דמינה שמעי' דאין אישות לקטן. ודו"ק, ונמצא שסתירת דברי רש"י האלו תלויה בסתירה הראשונה [וא"ש דברי רש"י בסנהדרין נה: לשיטתו שם נב:].

שו"ר בערול"נ סנהדרין נב: שהעיר שדברי רש"י שם לא א"ש עם דבריו בקידושין יט. דלפ"ז ע"כ הוא מיעוט רק ממיתה.

לד. המקור להא דאין אישות לגוי. נחלקו הראשונים במקור לדי"ז דעי' תוס' סוטה כו: דילפי' מלא תתחתן ועי' ריטב"א קידושין סח.

ובדברי רש"י מצינו שכתב כמה מקורות, דעי' רש"י יבמות כב: דכתב דילפי' מואחר כן תבוא אלא ובעלתה [עי' קידושין סח]. וביבמות מה. כ' דבז' אומות ילפי' מלא תתחתן ובשאר אומות מ"ואחר כן". והביא בשם השאילתות דילפי' מבעולת בעל. וביבמות סח: הביא דברי השאילתות, והביא עוד פי' דילפי' מאשת רעהו פרט לאשת עכו"ם, וכפירושו כאן, וכ"כ רש"י בסוטה כו: דמאשת רעהו ילפי' דאין אישות לעכו"ם בישראל [וע"ש בתוס'], וכן משמע פשטות דברי רש"י בסנהדרין נב:

ולכאו' הדבר תלוי במה שנתבאר באות הקודמת, דאם נימא דהמעוט דאשת איש פרט לאשת קטן ממעט רק ממיתה, מסתבר דאין להוכיח מהא דפרט לאשת עכו"ם דאין אישות לעכו"ם, וע"כ בעי' מקור אחר, ובאמת כאן ובסנהדרין נב: פירש רש"י גם את המעוט דקטן לענין שאין תפיסת קידושין וק"ל.

לה. עי' סנהדרין נד. דיש טעם נוסף מלבד הטעם של תקלה, "ד'בר אחר שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה", וזהו הטעם מוכנה בגמרא "קלון", וע"ש בסוגיא נה. איזה טעם עיקרי, וברש"י פרשת בלק כב לג גבי אתונו של בלעם פירש כטעם דקלון.

לו. מלשון זו לכאו' משמע דלא כל כרת הוא בערירי, אלא רק כרת האמור למעלה בפרשה זו, ודלא כשיטת רש"י בכל דוכתא עי' לעיל אות ח, אך עי' כאן ברא"מ ו???

לז. עי' גם רש"י סו"פ שמיני

לח. עי' רמב"ם שמונה פרקים פרק ו' מש"כ לבאר דרשת חז"ל כאן ובאר דבדווקא נקטו מצוות אלו שהם חוקים ע"ש.
אין לך את ההרשאות המתאימות על מנת לצפות בקבצים המצורפים להודעה זאת.


גאלד
משתמש ותיק
הודעות: 626
הצטרף: 20 ינואר 2018, 21:26
נתן תודה: 35 פעמים
קיבל תודה: 82 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

Re: הערות וציונים ברש"י אחרי מות קדושים

שליחה על ידי גאלד » 16 אפריל 2018, 18:20

חזק ואמץ!


אוריאל
משתמש ותיק
הודעות: 1511
הצטרף: 26 יוני 2017, 22:51
נתן תודה: 689 פעמים
קיבל תודה: 498 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

Re: הערות וציונים ברש"י אחרי מות קדושים

שליחה על ידי אוריאל » 16 אפריל 2018, 20:12

@גבריאל פולארד ייש"כ

יש להעיר בדברי רש"י הראשונים בפרשה, משל לרופא וכו', שלכאו' הא לא מצינו שמתו בני אהרן משום שנכנסו לקודש הקדשים שלא בזמן, וא"כ מה שייך כאן המשל. ובשפ"ח הרגיש בזה וכתב שמ"מ התורה אומרת לאהרן שכמו שהם מתו בכניסה אסורה לביהמ"ק כך גם הוא עלול למות בכניסה אסורה לבית המקדש - שלא בשעת יוה"כ.
והנה לפי זה המשל והנמשל אינם דומים כי אם במעט, וגם לא יונח לפי השיטות האחרות, כגון שהורו הלכה בפני רבן.
וחשבתי שאולי הדימוי הוא, משום מה שיש לבאר איסור הכניסה בכל עת אל הקודש, שהוא חסרון ב"מורא מקדש", והיינו, כי מקום מכובד מאד לא באים אצלו כל פעם. ולזה הדימוי הוא שכמו שמתו בני אהרן בגלל שלא נהגו די כבוד בקרבתם לעבודה, שהיו שתויי יין, או שנגשו לעבודה מתוך אכילה ושתיה, או שהורו הלכה [שאף הוא חסרון במורא], כך גם אהרן עלול להפגע כתוצאה מחסרון במורה.

שלח תגובה הנושא הקודםהנושא הבא
  • נושאים דומים
    תגובות
    צפיות
    הודעה אחרונה

חזור אל “אחרי מות”

מי מחובר

משתמש הגולש בפורום זה: אין משתמשים רשומים | 1 אורח