"לא יטמא בעל בעמיו להחלו" עוד הערה

נבשר

משתמש ותיק
ועוד הערה בפסוק זה.
רש"י פירש "בעל בעמיו" שאינו נטמא כשהיא אינה מת מצוה, אבל במת מצוה נטמא.
וצ"ב שהרי כבר כתיב לעיל מיניה "לנפש לא יטמא בעל בעמיו" וכתב שם רש"י היינו באינו מת מצוה שבמת מצוה נטמא, א"כ למאי צריך באשתו פסולה שאינו נטמא באשתו סתם אבל במת מצוה נטמא, וצ"ע.
ואולי איכא צריכותא לכל אחד שדוקא לאשתו שמחללת אותו נטמא שעכ"פ בכלל שאר היא, אבל שאר כל אדם לא יטמא, לכך איצטריך קרא לשאר כל אדם. ודוקא שאר כל אדם שאינו בפסול עליו ואינו מתחלל עליו נטמא במת מצוה, אבל אשתו שהיא בציווי להוציאה שמחללת אותו לא יטמא קמ"ל "בעל בעמיו להחלו". ולפי"ז מפסוק קמא לא ידעינן אשה דעלמא שפסולה לו שיטמא לה במת מצוה שא"כ מצי למילף לאשתו שיטמא לה כשהיא מת מצוה. ואולי אשתו פסולה יותר גרוע. וצ"ב.
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
נבשר אמר:
למאי צריך באשתו פסולה שנטמא במת מצוה?
דאי לא כתיב, הוה אמינא דכיון שהוא נתחלל בה לא יהיה חייב לקוברה אפילו היא מת מצוה, קמ"ל. ואי כתב רחמנא הכא, לא אתי כל מתי דעלמא מינה, דאיכא למימר אדרבה, זו הואיל וסוף סוף אשתו היא חייב ליטמא לה כשאין לה קוברין, אבל מתים דעלמא לא, משום הכי צריכי תרווייהו. (משכיל לדוד)
 

נבשר

משתמש ותיק
פותח הנושא
משה נפתלי אמר:
נבשר אמר:
למאי צריך באשתו פסולה שנטמא במת מצוה?
דאי לא כתיב, הוה אמינא דכיון שהוא נתחלל בה לא יהיה חייב לקוברה אפילו היא מת מצוה, קמ"ל. ואי כתב רחמנא הכא, לא אתי כל מתי דעלמא מינה, דאיכא למימר אדרבה, זו הואיל וסוף סוף אשתו היא חייב ליטמא לה כשאין לה קוברין, אבל מתים דעלמא לא, משום הכי צריכי תרווייהו. (משכיל לדוד)
תודה ואף על התיקון אף שלא שדרתיך,
אבל לפי מש"כ באשכול אחר שלר"ע שאין קידושין תופסין בחייבי לאוין א"כ איירי הקרא בזינתה תחתיו אחר שנתקדשה שבעי להוציאה כמבואר בגמ' יבמות צ' ע"ב א"כ לא נתחלל בה אלא שבעי להוציאה שהוא מחולל שהיא תחתיו אבל לכאו' לא מיקרי "שנתחלל בה", א"כ למה לא נילף מאשתו פסולה כשיהא מת מצוה שמיטמא לאשה דעלמא שהיא מת מצוה שמיטמא? ואלי מיקרי שנתחלל "להחלו".
 
 
חלק עליון תַחתִית