תכלה שנה וקללותיה, ומטעם זה תיקן עזרא שיהיו קורין בקללות שבתורת כהנים קודם עצרת, ושם כתוב, ושלחתי דבר בתוככם ונתתם ביד אויב, ופרש"י, שע"י הדבר הם נתונים ביד אויב, שאין מלינים את המת בירושלים, ויצאו לקוברו מחוץ לעיר, הישר אל זרועות האויב המקיפים את העיר, והתמיהה עולה מאליה, וכי דין זה שאין מלינים את המת בירושלים האו מג' עבירות חמורות, וכי הוא מן הדברים שמצווים למסור את הנפש עליהם, הלא ברור הדבר שבשעת סכנה מותר לקבור את המת בירושלים, והיאך יקרה דבר כזה, שעל ידי הדבר יפלו ביד אויב.
---
השבוע לפני חמישים וחמש שנה, בשמונה ועשרים לחודש זיו ה'תשכ"ז לבריאה, כבשו כוחות הכיבוש [או ההגנה, מר כדאית ליה ומר כדאית ליה] הצה"ליים, את הר הבית, מידי כוחות הליגיון הירדני, ומסרו את מפתחות ההר בידי ה'קאדי' המוסלמי, נחלתנו נהפכה לזרים בתינו לנכרים, ופנה הודה זיוה והדרה, משל לאהובו של מלך המקבל מתנה מן המלך, ומבעט בו ואומר אין לי צורך במתנתך, אם אכן מתנה היא זו...
ומני אז, בכל שנה ושנה, צועדים להם קבוצה מאחינו התועים, הטועים, חובשי הכיפות המחוררות, ברחבי עיר הקודש והמחוזות, ומניפים אל על את דגלי הכחול-לבן של מדינת ישראל, כשהצבע הכחול הולך ודוהה משנה לשנה, כמעט ונתפוגג ואיננו, והנגע הפך כולו לבן, דגל לבן, כפשוטו, כמשמעו, וכמדרשו, ובשאגת 'דידן נצח' ודומיהם, יום ירושלים קוראים ליום הזה, וגומרו של המקרא האומרים ערו ערו עד היסוד בה, הם יאמרו בקול גדול מצעד הדגלים, ואנו נחרה-נחזיק אחריהם, אנדרלמוסיית הדגלים, בערבוביה. העיר הקודש והמחוזות? היו לחרפה ולביזות!
---
הם יודעים שהם מסתכנים בזה, עלולים ליפול בחרב האויב, האויב האדומי, האויב הבבלי, או האויב הפלסטיני, אבל הכבוד הלאומי של ירושלים לא נותן להם לשתוק, לא מניח להם לשקוט, שלא להלין את המת הוא מכבוד העיר, והיא, כבירת ישראל, נילחם על כך עד טיפת הדם האחרונה, בחרוף גוף ונפש. הציונות הדתית, מפלגה דתית לאומית, ציונית - ודאי שלא, דתית - גם לא, לאומית - אולי...