בעל כנפיים אמר:
נדיב לב אמר:
אולם לענין פתיחת כפות הידיים בשעת אמירת פותח את ידיך, הוא מנהג הספרדים ובני עדות המזרח, והוא מנהג נכון מאד, שהובא כבר בדברי רבותינו הספרדים, רבי חיים פלאג'י, ורבינו יוסף חיים בעל בן איש חי ועוד. והגאון רבי אליעזר יהודה ולדנברג ז"ל בספר ציץ אליעזר גם כן כתב לקיים המנהג, מפני שהוא כעין סימן על קבלת השפע מאת ה' מן השמים. וכעין מה שעשה נביא הבעל צדקיה בן כנענה, שלקח קרני ברזל והראה אותם ליהושפט ואמר לו "באלה תנגח את ארם", ובלי ספק למד כן מנביאי האמת, שכאשר עושים דבר להמחיש איזה ענין, הפעולה המעשית מעוררת גם כן את כוונת הלב, שאנו מאמינים שהשפע כולו מגיע מאת ה' מן השמים, וכן מצינו להבדיל, אצל משה רבינו עליו השלום, שנאמר בו, והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, ואמרו רבותינו, וכי ידיו של משה עושות מלחמה, אלא בזמן שישראל נושאים עיניהם לשמים, הם מנצחים במלחמה. וא"כ מצינו מעשה רב ממשה רבינו עליו השלום, שהרים משה ידיו כלפי מעלה בעת תפילתו לפני השם יתברך, לעורר גם את כוונת הלב. ומכאן למד הגאון רבי אליעזר יהודה ולדנברג, כי מעשה זה הוא סגולה לפרנסה טובה, והביא עוד סימוכין לדבריו, שהרי עיקר הפרנסה הוא תלוי בכוונת הלב בפסוק זה, ולכן ראוי לעשות הכל בכדי לעורר את הכוונה בפסוק זה.
אפשר מקור מדויק בתוך הספרים?
שו"ת ציץ אליעזר חלק יב סימן ח
בענין הכוונה בפסוק פותח את ידיך באשרי ובאם לא כוון אם מספיק שיחזור רק על הפסוק הזה.
ע"ד שאלתו אם יש איזה מקור למה שאמרתי לו פעם לסגולה על הפרנסה שבשעה שאומר באשרי פסוק פותח את ידיך וגו' יפתח ב' ידיו לרוחה כשהאצבעות פשוטות וזקופות כלפי מעלה, ויכוון בקריאה כדאיתא בשו"ע סי' נ"א.
(א) מנהג זה ראיתי אצל אחינו הספרדים ונקיטנא בנפשאי דהוא זה מפני דמראים בזה פעולה דמיונית לפתיחת מקורות פרנסה, (יעוין בזוה"ק פ' פנחס ד' רכ"ו עיין שם) והפעולה המעשית מעוררת גם את המחשבה לכוון בזה הפסוק ככתוב בשו"ע. ואנו האשכנזים הרי עושים ג"כ פעולה מעשית בנשיקת התפלה של יד והתפלה של ראש.
כעבור זמן ראיתי בספר שו"ת קרית חנה דוד ח"א חאו"ח, לאחר /לאחד/ מחכמי ורבני הספרדים דזמנינו, חאו"ח סי' י"ג שנשאל על פשר מנהג זה. והשיב בזה"ל: טעם למה שנוהגים העולם כשקורים פסוק פותח את ידיך פותחים את ידיהם ונושאים אותם, נ"ל הטעם מפני שעיקר בקשת מזונותיו של אדם הוא בזה הפסוק שהוא על הפרנסה וכמו שאמרו חז"ל בזה שאם לא כיוון בפסוק זה יחזור לקרות ולכוין, ועיקר הבקשה היא בזקיפת ידים כמו שאמר הכתוב (בראשית י"ד - כ"ב) הרימותי ידי אל ד' ותרגם אונקלוס ארימית ידי בצלו, וכמ"ש כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ד', וכמ"ש והיה כאשר ירים משה את ידו וגו' ויהי ידיו אמונה ות"א =ותרגם אונקלוס= והוו ידוהי פריסן בצלו עד דעל שמשא. וכמ"ש (מ"א ח' - כ"ד) ויהי ככלות שלמה להתפלל וכפיו פרושות השמים, לקבל ההשפעה מאת אבינו שבשמים, ועי' להרב יפה ללב א"ח סי' קכ"ח אות י"ח ע"ש דמשם תלמוד להכא ע"ש ועל דרך מה שאמר דהע"ה (תהלים פ"ח) עיני דאבה מני עוני קראתיך ה' בכל יום שטחתי אליך כפי וגו' ומזה הטעם היה מן הדין לזקוף ולפרוש את כפינו בתפלה, [כמ"ש בברכות ט"ז ע"ב בשמך אשא כפי זו תפלה] אלא שבתפלת י"ח אנחנו עומדים לפניו יתברך ב"ה כעבד לפני רבו באימה ביראה בפחד ובהכנעה יתירתא כמ"ש הש"ע בא"ח סי' צ"ה סעי' ג' וכו' ועיין להרב צדה לדרך בפ' שופטים שנדחק בזה דלמה אין אנו נוהגים להתפלל בזקיפת ידים ע"ש, עכ"ד הספר.
ואשתומם כשעה חדא, כאילו אין מקור אחר מפורש לכך, על מנהג ותיק ומקובל כזה שאצלם, לאחר מיכן ראיתי בספר פקודת אלעזר על או"ח סו"ס נ"א, שמביא כן בשם ספר חיים לראש דע"ח ב' אות ח' בדיני ברהמ"ז (להגר"ח פלאג'י ז"ל), שכותב: וגם יכוין בפסוק פותח את ידיך וכו' וצריך לזקוף אצבעותיו למעלה כשאומר פסוק זה ועיין בס' רוב דגן בקו' אות לטובה סי' כ"ד אות ב' טעם נכון על זה עכ"ל, והשגתי לעיין בגוף ספר רוב דגן וראיתי כתוב זה בזה"ל: בענין מה שנהגו כשאומר פסו' פותח את ידיך זוקפין ידיהם כלפי מעלה בפישוט ידים ומכוונים בו בר"ת =בראשי תיבות= ובסופי תיבות וכנודע, וכעת אחד ח' שליחא דרחמנא ה"י תמה על האי מנהגא דכוונת הפ' שהשי"ת גופיה יפתח ידו ואוצרו הטוב להשביע לכל חי רצון ואין כאן מקום להב"א =להבן אדם= עצמו לפשוט את ידיו, והשיב לו חד מן חברייא הי"ו שפותחין ידיהם כדי לקבל השפע מאת ה', והוא תירוץ נכון, כמו שסידרו לנו בתפי' ברך עלינו ומלא ידינו מברכותיך וכו', ואין לתמוה על מנהגן של ישראל וכן ברוב הסידורים של תפי' כתוב להדיא דחייב לעשות כן, ושפיר יש מקום למנהג זה. ולע"ד דיש לזה סמיכות ממאי דתנן בפ"ג דר"ה מש' ח' והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, וכי ידיו של משה עושות מלחמה וכו' אלא בזמן שישראל וכו' ע"ש, וא"כ מצינו מעשה רב מרע"ה, שהרים משה ידיו כלפי מעלה בעת תפי' לפני השי"ת, ומינה אנו למדין לזקוף ידינו כלפי מעלה ודיו לעבד להיות כרבו ומנהגן של ישראל תורה היא, דבר זה כתוב בתורה וכאמור עכ"ל.
העתקתי כל דבריו של הס' רוב דגן בזה, באשר שאינו מצוי, ובאשר מדבריו עומדים לדעת שמנהג זה כבר נשתרש ונתקבל אצל אחינו הספרדים מדורי דורות, וכן כי דברים בגו וחבו במנהג זה רמזים לכוונות נסתרות, ושהראי' ממשרע"ה כבר כתובה עלי ספר שם, והממשיכים במנהג זה סתמא איפוא לשמה קאי אל הכוונות של מייסדי המנהג מעידן עדנים, ולא רחוק ממילא לומר שיש בזה גם ענין סגולי.
(ב) והנה הלום ראיתי בירחון שערי תורה בח"ח קו' ט' בתשובה שנדפסה מהגר"ח ברלין ז"ל שכתוב בה באות ג' בזה"ל: מרגלא בפומי תמיד להוכיח למנהג העולם באמירתם תהלה לדוד שלש פעמים ביום ואינם מכוונים כלל עד שמגיעים לפסוק פותח את ידיך ואז מתעוררים לאומרו בכוונה משום שראו בשו"ע סי' נ"א סעי' ז' שצריך לכוין בפסוק פותח את ידיך ואם לא כיון צריך לחזור לאומרו פעם אחרת, אבל באמת הרי יותר יש להקפיד בכל הפסוקים שנמצא שם שם הויה ית"ש שלא להוציא ש"ש לבטלה, והרבה יותר יש לכוין בפסוקי, גדול ה' ומהולל מאד, חנון ורחום ה', טוב ה' לכל, יודוך ה' כל מעשיך, סומך ה' לכל הנופלים, צדיק ה' בכל דרכיו, קרוב ה' לכל קוראיו, בכל אלה הפסוקים יותר יש לכוין מבפסוק פותח את ידיך, שלא נמצא שם שם הוי' ית"ש, ומה שכתב בשו"ע שצריך לכוין בפסוק פותח את ידך הוא בשביל שני טעמים א', שרבותא השמיענו שהגם שבפסוק זה אין בו שם הוי' והיינו סבורים לדמות פסוק זה לפסוקי, בכל יום אברכך, דור לדור ישבח מעשיך, הדר כבוד הודך, ועזוז נוראותיך יאמרו, שרשאים לאומרים בלא כונה כי לא נמצא בהם שם הויה, ע"כ השמיענו השו"ע שפסוק זה אינו דומה לשארי פסוקים שאין בהם שם הויה וצריך לכוין בו,. אבל בפסוקים שנמצא בהם שם הוי' פשיטא שצריך לכוין בהם יותר מהפסוק פותח את ידך, הא חדא, וזאת שנית שבאותם פסוקים שיש בהם שם הוי' אם לא כיון בהם הוא מעוות שלא יוכל לתקון ואינו מועיל מה שיאמר הפסוק פעם אחרת והעבירה שעבר כבר עבר, משא"כ בפסוק פותח את ידך שג"כ צריך לכוין בו, אבל אם לא כיון לא עבר שום עבירה ויש לו תקנה אם יאמר פעם אחרת ופשוט עכ"ל. והיא לכאורה הערה נפלאה. [ויעוין בישועות יעקב סי' נ"א סק"א מה שכותב לחלק בדומה לחילוקו השני הנ"ז, בין תפלה בלא כוון שאין לחזור בשביל חסרון כונה כנפסק בסי' ק"א, לבין פסוק זה שצריך לחזור, ולתרץ בזה קו' המג"א ע"ש, ויהא ראי' לכאורה מהישוע"י שס"ל שא"צ לחזור כ"א פסוק זה ולא עוד פסוקים שיש בהם הזכרת השם, יעוין להלן מזה].
אלא דבהדיא לא כתוב כן במקור הך דינא דשו"ע, דמקור הדין הזה כפי שכתוב בב"י בטור הוא מהרבינו יונה בברכות בפ' אין עומדין, ושם כתוב בזה"ל: ואם לא כוון צריך לחזור ולאמרו פעם אחרת, ונראה שאע"פ שלא כוון בכולו כיון שכיון בפסוק של פותח את ידך סגי ליה בהכי כיון שעיקר האמירה היא בעבור זה הפסוק עכ"ל. הרי מודגש ברבינו יונה בהדיא דסגי ליה בהכי מה שכיון רק בפסוק זה אף על פי שלא כוון בכולו, היינו גם לרבות בפסוקים שיש בהם הזכרת שם הוי', בהיות שעיקר האמירה היא רק בעבור זה הפסוק, ורצונו בודאי לומר דמכיון שכן על השאר אמרינן דסתמא לשמה קאי וכלולים בהדין של מאצ"כ =מצוות אינן צריכות כוונה=, ומשום כך סגי ליה בהכי. וגם בלבוש בסעי' ח' כתוב בלשון זה: לפיכך צריך לכוון מאד בכל המזמור ויותר בפסוק פותח את ידיך שהוא העיקר ואם לא כיון בפסוק זה צריך לחזור ולאומרו מתחילה כולו פעם אחרת, ואם כיון בפסוק פותח וגו' אף על פי שלא כיון בכולו אין צריך לחזור עכ"ל, הרי מודגש גם בלבוש דיותר יש לכוין בפסוק זה שהוא העיקר מכל המזמור, והיינו אפילו מפסוקי ההזכרה. וכן כי על כן דינא הוא דכיון שכיון בפסוק זה אף על פי שלא כיון בכולו אין צריך לחזור.
ומה שטוען הגר"ח ברלין ז"ל בטענתו השניה שבאותם פסוקים שיש בהם שם הוי' אם לא כוון בהם הוא מעוות שלא יכול לתקון וכו', לא אבין, שאם היה בהם הדין שצריך לכוון בדייקא, היו צריכים שפיר לחזור ולאומרם. בדומה שנפסק בשו"ע בסי' ס"ג סעי' ד' בק"ש בפסוק ראשון דמכיון דעיקר הכוונה הוא בפסוק ראשון הלכך אם קרא ולא כוון לבו בפסוק ראשון לא יצא יד"ח וחוזר וקורא וכו', אלא מוכח דבכאן העיקר רק פסוק פותח את ידך, ועל היתר מחילין הכלל שפסק לנו הרמ"א בסי' ק"א סעי' א' דהאידנא אין חוזרין בשביל חסרון כוונה וכו', ורק על פסוק זה נפסק כיוצא מן הכלל כן לחזור (ומה גם שאין בפסוק זה הזכרה), ויעוין גם במג"א בסי' נ"א שם סק"ו שכותב וז"ל: ואף על גב דהאידנא אין חוזרים בשביל חסרון כונה כמ"ש בסי' ק"א הכא דאינו אלא פ"א =פסוק אחד= חוזר דיכול לכוון ע' סי' ס"ג ס"ד עכ"ל יעו"ש במחצה"ש ובפרמ"ג, וביותר מסביר זאת בס' שלטי הגבורים באלף המגן סק"ח, דעיקר מה שאנו אומרין תהלה לדוד הוא בשביל פסוק זה דפותח את ידיך כדאמרינן בש"ס ברכות ד' ד' ולכך פסוק זה ודאי בעי כוונה, על אף דקיי"ל שהאידנא אין חוזרין משום חסרון כוונה עיין שם. והיינו כנ"ל. ופוק חזי בספר נוהג כצאן יוסף שכותב בזה בלשון: בא"ח סי' נ"א כתב שצריך לכוון בפסוק פותח את ידיך ואם לא כיון צריך לחזור ולאומרו, לפיכך צריך שתדע מהו הכונה מאחר שהחמירו בו יותר מתפלת י"ח וכו' יעו"ש.
(ג) והנה המשנה ברורה בס"ק ט"ז פוסק וז"ל: עיין בח"א שהביא בשם הלבוש שצריך לומר מפסוק פותח עד סוף המזמור כסדר עכ"ל. ודבריו צל"ע בתרתי, ראשית מלשון הלבוש שם משמע דס"ל דצריך לחזור על כל המזמור שכן כותב בלשון: ואם לא כוון בפסוק זה צריך לחזור ולאומרו מתחילה כולו פעם אחרת והיינו כנ"ז, ובעיון בגוף דברי הח"א בכלל י"ח סעי' ב' נראה יותר שהכריע זאת כן מד"ע =מדעת עצמו=, ואת הלבוש מביא רק להסתמך שצ"ל כסדר, ושנית, מדברי המג"א הנ"ל שבס"ק הקודם משמע דס"ל דאינו צריך לחזור כי אם פסוק זה דפותח בלבד, וכ"כ גם בשו"ע הגרש"ז סעי' ח', וכך אני רואה שס"ל לפסוק בכזאת הברכי יוסף היעב"ץ הדרך החיים ע"פ הא"ר שלטי הגבורים שם, בס' שלמי צבור במשפטי הזמירות, בס' מנחת אהרן, וכה"ח בשו"ע שם. ויעו"ש בספרים הנ"ז שגם הם הבינו בדעת הלבוש דס"ל דצריך לחזור על כל המזמור, אלא דהם ס"ל לפסוק כמו שמשמע מהמג"א שא"צ לחזור כ"א על פסוק זה של פותח בלבד (ובספר חסד לאלפים אני רואה שסובר שצריך לחזור ולהתחיל מפסוק סומך וגו' ע"ש). ואם כן לפי הנז"ל יש מקום רחב לפסוק שא"צ לחזור כ"א על פסוק זה בלבד, ונרויח שלא נצריך לחזור גם על פסוקים שיש בהם הזכרת השם ואשר יתכן שגם בפעם הב' לא יכוין בהם בהיות זה כבר יותר מפסוק אחד, וכנ"ל במג"א.
(ד) עם החיתום בא מראה עיני ספר שו"ת תורה לשמה (הנדמ"ח מכת"י הגה"ח בעל רב פעלים ז"ל ושמזכירו בכמה מקומות מספריו) וראיתי לו בחאו"ח סי' ל"א שנשאל ג"כ על דבר זה, בענין פסוק פותח את ידיך שאומרים אותו כל יום בשחרית ומנחה שמנהג העולם לפתוח שתי ידיהם בו, ויש מלעיגין בזה המנהג באומרם פתיחת יד האדם מאן דכר שמא בפסוק זה הלא אנחנו מבקשים על פתיחת יד העליונה. והשיב דאין להרהר אחר מנהגן של ישראל יען כי כל פועל דמיוני הנעשה למטה הוא כדי לחזק הדבר למעלה, והביא דוגמאות מהנביאים שהשתמשו בפועל דמיוני, וסיים: דעל כן מה שנוהגין לפתוח ידיהם בפסוק פותח את ידיך מנהג טוב כי הגם שאנחנו מבקשים על פתיחת היד העליונה עכ"ז לחזק הדבר אנו עושים פועל דמיוני בפתיחת ידינו, גם יש עוד טעם אחר בזה כי בפסוק הזה יש המשכת שפע, ואנחנו פותחים ידינו לעשות הכנה בזה לשרשינו ומזלינו למעלה לקבל השפע וכמו שמצינו אצל שלמה הע"ה בתפלתו דכתיב וכפיו פרושות השמים, ופירשו הראשונים ז"ל לעשות הכנה לקבלת השפע, ע"כ עיין שם. וזה מוסיף חיזוק להדברים האמורים למעלה.