פרשת שלח - חטא המקושש - הערה קצרה מפני מה נענש כיון שעשה לש"ש

בן ציון 4

משתמש רגיל
א. בתרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל (פרק טו פסוק לב) כתב “והוו בני ישראל שריין במדברא גזירת שבתא אשתמודע להון ברם קנסא דשבתא לא אשתמודע להון קם גברא מדבית יוסף אמר במימריה איזיל ואתלוש קיסין ביומא דשבתא ויחמון יתי סהדיא ויתנון למשה ומשה יתבע אולפן מן קדם יי וידון יתי ובכן אשתמודע קנסא לכל בית ישראל ואשכחו סהדיא ית גברא כד תליש ועקר קיסין ביומא דשבתא”. מבואר מדבריו דחילל השבת לש"ש כדי שיתפרס העונש שיש באיסור שבת. וכעין דבריו כתבו התוס' בב"ב (קיט: ד"ה אפילו קטנה שבהן כו') בשם המדרש, וז"ל “ומעשה המקושש היה בתחלת ארבעים מיד אחר מעשה מרגלים דאמר במדרש דלשם שמים נתכוין שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחויבין במצות עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים”.
והמהרש"א בח"א לב"ב (קיט.) כתב “ויש שאלו בזה בת"י היאך חטא באיסור שבת כדי לידע באיזה מיתה דנין המחלל שבת וי"ל כיון שלא היה צריך למלאכה זו אלא לידע באיזו מיתה כו' ה"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה כמו חופר גומא וא"צ אלא לעפרה שהוא פטור לר"ש ומיהו הוא ודאי דהיה חייב מיתה בדיני אדם שלא ידעו העדים שהתרו בו שהוא עשה על דעת זו ואינן אלא דברים שבלב ודנין היו אותו למיתה ע"פ העדות וכן י"ל לפי המדרש שכתבו התוס' לקמן כו' דה"ל נמי מלאכה שא"צ לגופה”. מבואר מדבריו דהוקשה לו בדבריהם דאע"פ שכוונתו היתה רצויה סו"ס מעשיו אינם רצויים דכיצד הותר לו לחלל שבת. וכתב לחדש דכיון דלא התכוין לחילול ממילא נחשבב מלאכה שאצל"ג. (ודבריו מחודשים, דאע"פ שהיה מתכוין לעשות המלאכה בכל פרטיה מ"מ נחשב אצל"ג, ואכמ"ל בזה).
והנה מדברי המהרש"א מבואר חידוש דאע"פ שהיה נחשב מלאכה שאצל"ג ופטור עליה מ"מ היה חייב מיתת ב"ד כיון דעשה על דעת זו ודברים שבלב אינם דברים. והקו"ש (אות שס) כתב לתמוה בדברי המהרש"א דהא כתיב ויאמר ה' אל משה מות יומת האיש ומשמע דהוי ע"פ ה' ולא שייך לומר דלא ידעו מה בלבו.
מיהו נראה דיש ליישב דהמהרש"א לא כתב דהב"ד לא ידעו אלא דהעדים לא ידעו (ובקו"ש כתב בדבריו דהב"ד לא ידעו וזה אינו), ולדבריו נראה הביאור דכיון דהתרו בו ועבר על ההתראה ממילא חייב מיתה דאין אנו דנים אלא לפי מעשה הנראה לעין ולא לפי דברים שבלב וכיון דעשה מעשה הנראה כחילול שבת על דעת מה שהתרו בו ממילא חייב מיתה. כן התברר לי ביאור דברי המהרש"א מתוך דברי מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל (אילת השחר – במדבר עמוד צו עי"ש).
שוב ראיתי לחיד"א בפני דוד בפרשתנו (אות יג) שביאר דמרע"ה הניחו במשמר דהסתפק אם חייב מיתה מחמת דהוי מלאכה שאצל"ג והשיבו השי"ת דמ"מ חייב מיתה, וז"ל “ויאמר ה' מות יומת האיש שהוא תואר לצדיק כלומר אף דבצד מה הוא צדיק והו"ל שוגג מות יומת שהדבור והמעשה היה בעבירה שהתרו בו ולא הניח מלקושש ונמצא שהתיר עצמו למיתה כמו שהוא דין המותרה ומדיבורו וממעשיו היה חילול ה' אף דמחשבתו טובה, ומשו"ה נצטוו בציצית כו' ולדרכנו אפשר לומר דלכך נכתב ג' פ' לרמוז דצריך לקיים תרי"ג מצות במחשבה דיבור ומעשה ולהורות דהכל הולך אחר החיתום כו'”. והיינו כמשנ"ת.
ב. והקו"ש כתב לבאר בדרך אחרת מפני מה הותר לו לחלל את השבת, וז"ל “ולולי דבריו היה אפשר לומר לפי המבואר באו"ח סי' ש"ו דמותר לחלל שבת כדי להציל מהמרת דת באונס דחלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה והכא היו מוטעין ושוגגין ואפשר דדינן כאנוסין”. נראה ביאור דבריו, דכיון דהיו חוטאים בחילול שבת ממילא חילל כדי שעי"ז ישמרו שבתות הרבה וכיון דהיו בבחינת אנוסים אמרינן חטא ע"מ שיזכה חברך. ולענ"ד יש להעיר בסברא זו, די"ל דדוקא כאשר עיקר מעשה החילול שבת הוא מעשה פעולת הצלה יש להתיר היכא דעי"ז ישמור שבתות הרבה, משא"כ הכא דהחילול אינו מעשה הצלה אלא דעי"ז תצמח הצלה אח"כ לא מצינו שיהיה מותר. ועוד דדוקא למה שנראה מדברי התוס' דכלל לא היו שומרים את השבת י"ל טעם זה, אבל מדברי התרגום יונתן נראה דהיו שומרים ורק לא היו יודעים את העונש שיש על חילול שבת לא שייך סברא זו.
 
חלק עליון תַחתִית