כתוב במשנה באבות (פ"ה מ"ו), עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן, פי הארץ ופי הבאר ופי האתון וכו'.
מוקצה בבעלי חיים
הנה, בעלי חיים הם מוקצים בשבת, וכמבואר במשנה בשבת דף קכח: שבעלי חיים הם מוקצים מחמת גופם, ומחמת שאין בהם כל שימוש בשבת, וכך נפסק בשולחן ערוך (סי' שח סעיף מ).
ומלבד זאת נחלקו ר' יהודה ור' שמעון (שבת יט:) באם יש איסור מוקצה בבשר בבהמה שנשחטה בשבת, משום שהיה מוקצה מחמת איסור שחיטה על הבשר, שהאדם הסיח דעתו מהבשר מחמת שידע שאסור לשחוט בהמה בשבת, שלר' יהודה יש מוקצה מחמת איסור, אך ר' שמעון סבר שמשום שכעת הבשר ראוי לכך אינו מוקצה.
ור' יהודה סבר שלמרות שהבשר כעת ראוי, בכל אופן משום שהיה אסור בשחיטה בבין השמשות והיה מוקצה, לכן אומרים "מגו דאתקצאי לבין השמשות, אתקצאי לכולי יומא" [- כל דבר שהיה מוקצה בבין השמשות נשאר מוקצה לכל השבת].
ולהלכה נפסק (סי' רעט סעיף א) כרבי יהודה, שמוקצה מחמת איסור שהיה אסור בין השמשות אסור לכל השבת, ולכך נר שדלק בבין השמשות הוא מוקצה לכל השבת גם לאחר שכבתה האש.
אך כל זה דווקא בנר שהוא מוקצה מחמת איסור שהאדם דחהו משימושו בידיים, שעל ידי זה שהדליק אש בנר הוא נדחה משימוש האדם, מה שאין כן בהמה היא מוקצה מחמת איסור מבלי שהאדם דחהו, שאיסור השחיטה של הבהמה הוא גם בלי מעשה האדם, ובזה נפסק בסי' שי"ח סעיף ב' שהמוקצה מחמת איסור הוא בלי דחיית האדם, אין בזה מגו דאתקצאי.
ולכך נפסק שם להלכה, שבהמה שנשחטה לצורך חולה, הבשר אינו מוקצה, ומשום שכשלא דחה בידיים את הדבר משימושו אין איסור מגו דאתקצאי.
באם פי האתון היה מוקצה
הנה, גם לר' יהודה שיש בכל אופן איסור מגו דאתקצאי גם במקרה שהאדם לא דחהו משימושו, מבואר בפרי מגדים (סי' רעט א"א ס"ק יד), שאיסור מגו דאתקצאי שייך רק במקרה שהדבר היה מוקצה כל בין השמשות, אך במקרה שהדבר היה מוקצה רק חלק מבין השמשות, אין בזה משום מגו דאתקצאי, וכך גם מבואר בלשון המשנה ברורה (סי' שט ס"ק כז).
ואם כן יש להסתפק בפי האתון של בלעם, שמבואר במשנה שנבראת בבין השמשות, באם יש בזה מגו דאתקצאי, שלא מבואר במשנה באם פי האתון נבראת בתחילת בין השמשות או באמצע או בסופו, ואם לא הייתה בעולם כל בין השמשות, יתכן שלא יהיה בזה מגו דאתקצאי.
עוד יש לדון בזה מצד המבואר ברמ"א בסי' ש"י סעיף ב', שאין הכנה אצל עכו"ם [ומקורו מהירושלמי (שבת פ"א ה"ז)], והכוונה שכל דבר שאסור מצד מגו דאתקצאי, אם הוא שייך לעכו"ם אין בזה מגו דאתקצאי, ומשום שהעכו"ם אינו מסיח דעתו מזה, וממילא האתון שהייתה שייכת לבלעם אין בה מגו דאתקצאי.
אלא שבשער הציון (סק"י) כתב שכל זה דווקא בדבר האסור מצד מגו דאתקצאי, אך באבנים ומעות של עכו"ם ודאי שיש מגו דאתקצאי, שהרי הם מוקצה מחמת גופו והם מוקצים מצד עצמם, וא"כ גם אם לא היה איסור בבהמה מצד מגו דאתקצאי, בכל אופן התבאר בתחילת הדברים שבהמה היא גם מוקצה מחמת גופו, וממילא למרות שהאתון הייתה שייכת לבלעם בכל אופן היא מוקצה מחמת גופו ולא שייך בה ההיתר הנ"ל.
https://shitufta.org.il/Numbers/22.28-30?selectedunittext=0&hidushim
מוקצה בבעלי חיים
הנה, בעלי חיים הם מוקצים בשבת, וכמבואר במשנה בשבת דף קכח: שבעלי חיים הם מוקצים מחמת גופם, ומחמת שאין בהם כל שימוש בשבת, וכך נפסק בשולחן ערוך (סי' שח סעיף מ).
ומלבד זאת נחלקו ר' יהודה ור' שמעון (שבת יט:) באם יש איסור מוקצה בבשר בבהמה שנשחטה בשבת, משום שהיה מוקצה מחמת איסור שחיטה על הבשר, שהאדם הסיח דעתו מהבשר מחמת שידע שאסור לשחוט בהמה בשבת, שלר' יהודה יש מוקצה מחמת איסור, אך ר' שמעון סבר שמשום שכעת הבשר ראוי לכך אינו מוקצה.
ור' יהודה סבר שלמרות שהבשר כעת ראוי, בכל אופן משום שהיה אסור בשחיטה בבין השמשות והיה מוקצה, לכן אומרים "מגו דאתקצאי לבין השמשות, אתקצאי לכולי יומא" [- כל דבר שהיה מוקצה בבין השמשות נשאר מוקצה לכל השבת].
ולהלכה נפסק (סי' רעט סעיף א) כרבי יהודה, שמוקצה מחמת איסור שהיה אסור בין השמשות אסור לכל השבת, ולכך נר שדלק בבין השמשות הוא מוקצה לכל השבת גם לאחר שכבתה האש.
אך כל זה דווקא בנר שהוא מוקצה מחמת איסור שהאדם דחהו משימושו בידיים, שעל ידי זה שהדליק אש בנר הוא נדחה משימוש האדם, מה שאין כן בהמה היא מוקצה מחמת איסור מבלי שהאדם דחהו, שאיסור השחיטה של הבהמה הוא גם בלי מעשה האדם, ובזה נפסק בסי' שי"ח סעיף ב' שהמוקצה מחמת איסור הוא בלי דחיית האדם, אין בזה מגו דאתקצאי.
ולכך נפסק שם להלכה, שבהמה שנשחטה לצורך חולה, הבשר אינו מוקצה, ומשום שכשלא דחה בידיים את הדבר משימושו אין איסור מגו דאתקצאי.
באם פי האתון היה מוקצה
הנה, גם לר' יהודה שיש בכל אופן איסור מגו דאתקצאי גם במקרה שהאדם לא דחהו משימושו, מבואר בפרי מגדים (סי' רעט א"א ס"ק יד), שאיסור מגו דאתקצאי שייך רק במקרה שהדבר היה מוקצה כל בין השמשות, אך במקרה שהדבר היה מוקצה רק חלק מבין השמשות, אין בזה משום מגו דאתקצאי, וכך גם מבואר בלשון המשנה ברורה (סי' שט ס"ק כז).
ואם כן יש להסתפק בפי האתון של בלעם, שמבואר במשנה שנבראת בבין השמשות, באם יש בזה מגו דאתקצאי, שלא מבואר במשנה באם פי האתון נבראת בתחילת בין השמשות או באמצע או בסופו, ואם לא הייתה בעולם כל בין השמשות, יתכן שלא יהיה בזה מגו דאתקצאי.
עוד יש לדון בזה מצד המבואר ברמ"א בסי' ש"י סעיף ב', שאין הכנה אצל עכו"ם [ומקורו מהירושלמי (שבת פ"א ה"ז)], והכוונה שכל דבר שאסור מצד מגו דאתקצאי, אם הוא שייך לעכו"ם אין בזה מגו דאתקצאי, ומשום שהעכו"ם אינו מסיח דעתו מזה, וממילא האתון שהייתה שייכת לבלעם אין בה מגו דאתקצאי.
אלא שבשער הציון (סק"י) כתב שכל זה דווקא בדבר האסור מצד מגו דאתקצאי, אך באבנים ומעות של עכו"ם ודאי שיש מגו דאתקצאי, שהרי הם מוקצה מחמת גופו והם מוקצים מצד עצמם, וא"כ גם אם לא היה איסור בבהמה מצד מגו דאתקצאי, בכל אופן התבאר בתחילת הדברים שבהמה היא גם מוקצה מחמת גופו, וממילא למרות שהאתון הייתה שייכת לבלעם בכל אופן היא מוקצה מחמת גופו ולא שייך בה ההיתר הנ"ל.
https://shitufta.org.il/Numbers/22.28-30?selectedunittext=0&hidushim