האם עם ישראל ידעו ממעשה בלק ובלעם?

שיתופתא

משתמש חדש
עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה' (מיכה ו, ה) 
 כשהנביא פונה לעם ישראל שיזכור את צדקות ה' נראה שהיו שותפים לכך וחשו בעת צרה שהתרגשה להם וכך גם בעת ישועתם שבירכם במקום לקללם, ואכן כן נראה מדברי הילקוט שמעוני (רמז תשסה) אבל בלעם כשברכן היו ברכותיו שוות ואין בהם פגם לפיכך גבה דעתן של ישראל ובאו לידי תקלה בעצת בלעם.
 
אכן מסדר המקראות הכתובות בפרשה לכאורה נראה שעם ישראל ישב שאנן ובוטח וכלל לא חש בעת צרה שהיתה באותה שעה למרות גודל הסיכון שהיו באותו העת וכדברי הגמ' בברכות (ז.) מאי למען דעת צדקות ה'? אמר רבי אלעזר: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: דעו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע, שאלמלי כעסתי - לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט; והיינו דקאמר ליה בלעם לבלק: מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה', מלמד, שכל אותן הימים לא זעם.

ונראה שאכן כן ידעו מכך שהיה נבואה בעם ישראל ובפרט בדור המדבר דור דעה, ומשה רבינו כתב הדברים בספר תורה והפכו להיות חלק מתורת ה', ומכאן נעבור לשאלה הבאה.

משה כתב פרשת בלעם
הגמ' בב"ב (יד:) אומרת: 'משה כתב ספרו, ופרשת בלעם'. דברי הברייתא תמוהים לכאורה, כי לאחר שנתבאר שמשה כתב את התורה, הלא פשיטא הוא שגם פרשת בלעם כלולה בה, ומדוע הוצרכנו לפרש שגם את פרשת בלעם כתב משה. 

ונאמרו בזה כמה ביאורים. רש"י כאן מפרש, שהחידוש הוא משום שנבואות בלעם אינן צורכי משה ותורתו וסדר מעשיו. וכדי שלא נטעה שחלק זה בתורה לא כתב משה, לזה אמרה הברייתא שגם חלק זה כתב משה. והשל"ה (בלק תורה אור ו) תמה על דברי רש"י, וכתב ולא זכיתי להבין דברי הרב פה קדוש, הלא כל הסיפורים שבתורה, כמו הריגת קין להבל, וכיוצא בהן, אינם לכאורה צורך התורה וסדר מעשיו, אבל כולם תורת ה' תמימה, והריטב"א [ב"ב טו.] פירש באופן מחודש שמלבד פרשת בלעם שכתובה בתורה, היתה עוד פרשה שכתב משה ובה כתב באורך את פרשת בלעם. ועל זה אמרה הברייתא שמשה כתב את פרשת בלעם. ואין הכוונה לפרשת בלעם הכתובה בתורה.

ובנחלת יעקב להר"י מליסא תירץ כעין זה שהכוונה, דהנה מה שאמר בלעם לבלק ודאי לא בלשון הכתוב בתורה אמרה, דא"כ לא היה משיג בלק מה שאומר בלעם, דמנין היה יודע בלק לדבר בלשון הקודש ובלשון סתום. אך משה רבינו כתב בתורה כוונת ההשגה שהשיג בלעם בנבואתו - בלשון זה הכתוב בתורה, שיש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של רמזי סודות. 

ואילו המהרי"ל דיסקין מבאר מדוע נקרא פרשת בלעם שכל התורה נקראת תורת משה אף שיש בה סיפורים שהיה מקובל באומה, או שנעשו באותה עת, אעפ"כ מסרה לו הקב"ה כל המעשה ביתר ידיעות מ"ט פנים, או שגם בתיבות הסיפור נרמזים דברים אחרים רבים אין קץ, והכל נגלה למשה, ואף נבואות שנאמרו לאחרים כגון לאברהם נח יצחק ויעקב, ח"ו לא כמעתיק משה אותם נכתבו בתורה הק/ כי משה זכה באספקלריא המאירה, כאשר מסרם לו עתה הקב"ה ברוה"ק, ואז ידע הנבואה ביתר עז, זולתי פרשת בלעם לא היה רק כמעתיק בעלמא, שאילולא סתם הקב"ה איזה כוונה מבלעם היה מהפכה לרע ח"ו אבל הקב"ה עצמו ביארן לטובה בפי בלעם, וע"כ לא נקראו ספרו של משה. [נעזרתי בספר חברותא על ב"ב]

פרשת בלק בקריאת שמע
בגמ' ברכות (יב:) אמר רבי אבהו בן זוטרתי אמר רבי יהודה בר זבידא: בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, ומפני מה לא קבעוה - משום טורח צבור. מאי טעמא אמר רבי יוסי בר אבין: משום דכתיב בה האי קרא: כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו.

אכן מפני טורח הציבור לא תיקנו אך יש לעורר האם יש ענין פרטי לכל אחד לומר פרשת בלק בכל יום ובספר דף על הדף מביא מדברי השפת אמת (בלק תרנט) כתב די"ל שמה שמובא בגמ' כאן דבקשו לקבוע פרשת בלק בקר"ש היה זה בגלל המצוה המפורשת בפסוק (מיכה ו ה): עמי זכור נא מה יעץ בלק מלך מואב וגו' דמבואר בזה דיש לזכור מעשה זה של עצת בלק מלך מואב.

ובלב שמחה (בלק תדש"מ) כותב די"ל דע"י שאומרים כל יום "מה טובו" שזה פסוק ממה שאמר בלעם, יוצאים עי"ז חיוב זכירת סיפור בלק. אכן בשו"ת מהרש"ל (סי' סד) כתב דיש לדלג פסוק זה ד"מה טובו" בגלל שאמרו בלעם הרשע ע"ש, וכן כתב בסידור יעב"ץ וראה בלקוטי מהרי"ח שתמה על המטה משה שהי' תלמיד המהרש"ל וכתב לגבי "מה טובו" בפשיטות שיש לאומרו ולא הזכיר מהנ"ל כלל. ובספר עובר אורח להגאון האדר"ת (אות רח) תמה על היעב"ץ הנ"ל מהגמ' דידן דמבואר דרצו לקבוע פרשת בלק בקר"ש ולא חששו לזה שבלעם אמר את הפסוקים הללו. ואם כן נראה שצריך לכוין באמירת מה טובו לזכירת מעשה בלק.

https://shitufta.org.il/Numbers/22.1-3?hidushim
 

בית גנזי

משתמש ותיק
שו"ת חתם סופר (חלק יו"ד תשובה שנו): ...ויש לי לעורר בדבר אחד, הנה אין לנו בכל התורה שום דבר שאין אנחנו בעצמנו עדי ראיה חוץ מפ' בלעם, כי כל מופתי מצרים ומדבר את הכל ראו עינינו ונעשה לפני ס' רבוא ולא נשאר אחד מכל ישראל בחוץ שלא ראה, חוץ למ"ד יתרו אחר מתן תורה בא [זבחים קט"ז.] נשארו בני משה מבחוץ, זולת זה לא נשאר אחד שלא ראה בעיניו, ואין האבות מנחילים שקר לבניהם וה"ל כאלו ראינו בעינינו, ואפילו חידוש עולם ומעשה נחש בגן עדן והמבול והפלגה, כבר כ' רמב"ן בספר דרשות הרמב"ן [ריש דרשת תורת ה' תמימה] הרי אדם הראשון ראה עצמו יחידי בלי אב ואם ומעשה ג"ע וגירושו, והוא דיבר פה אל פה עם שם בן נח רבו של יעקב אבינו ע"ה, כי בן חמשים הי' יעקב כשמת שם, וקיבל ממנו כל הנ"ל עם מעשה מבול והפלגה, והוא סיפר לבניו, ועמרם שמע מלוי ואמרו לבניו משה ואהרן, וכל הדור ההוא קבלו כן מאבותיהם. ובכל הדורות כל הנעשה לזקן זקנים הרי הוא כאלו נעשה בפניהם ממש וא"א להכחיש, זהו במעשיות וספורי תורה.
...נחזור להנ"ל, כל התורה כולה ראינו בעינינו חוץ מפ' בלעם, מי הגיד לנו מה הי' בין מלך מואב ובין קוסם אחד בלעם שבא אליו אל ארצו ולמה בא ומי הביאו, ומי ידע שבנה מזבחות ושרצה לקלל ונהפך לברכה, מי בא בסודם, וישראל היו שרויים במדבר, ואם הם עמדו בארץ מואב בראש הפסגה וראו למטה אל המדבר למרחוק, מאין ידעו יושבי מדבר שמביטים עליהם מראש ההר הזה ושמנחשים עליהם, ואפי' מרע"ה לא ידע ורק מפה הקב"ה ית"ש נכתבו הדברים, והנביא צווח [מיכה ו] זכר נא מה יעץ בלק וגו'. והנה המאמין בכל התורה ובמצותיה רק מסתפק בפ' בלעם הרי הוא כופר בה' אלקינו ה' אחד, ולא יאמר אדם שפ' בלעם היא עיקר מעיקרי התורה שבנו עליו בנין, ומ"מ הכופר בה כופר בעיקר, וה"ה ומכ"ש בגאולה אחרונה המפורשת מפי ה' למרע"ה אם יהי' נדחך בקצה השמים וגו' [דברים ל] וכפר אדמתו עמו [שם ל"ב] וכיוצא בו.
 

נדיב לב

משתמש ותיק
פינחס רוזנצוויג אמר:
שיתופתא אמר:
שכל אותן הימים לא זעם
לכאורה זה היה יום אחד בלבד.

אכן בפשטות מה דאיתא בגמ' "כל ימי בלעם" היינו בזמן בלעם, אבל יום אחד.
אבל ראה מש"כ בספר בניהו בן יהוידע ברכות ז. וז"ל: שם ראו כמה צדקות עשיתי. נראה לי בס"ד כי בלעם היה רוצה לקללם באותו הרגע בראיותו אותם, שאם לא יראה אותם על מי יאמר תיבת כלם, וכמו שכתב הגאון חיד"א ז"ל בפתח עינים ויליף לה מפסוק [במדבר י"ב י"ג] אל נא רפא נא לה, דלא מדכר שמה דמרים מפני שהיתה לפניו, ולפי זה די שיבטל הזעם של הרגע באותו היום שבא בלעם וראה את ישראל, אבל הימים שהיה בלעם מהלך בדרך ולא היה רואה ישראל בעיניו לא היה בלעם מקללם ולמה יבטל אותו הזעם, אך עם כל זה הקב"ה ביטל הזעם כל אותם הימים בעבור אהבת ישראל, ונמצא דיש רבוי צדקות בזה עם ישראל:
 

נדיב לב

משתמש ותיק


כעת אני שם לב שיש הבדל בין הנוסחאות בגמ' ברכות לסנהדרין. בנוגע לימים.

ברכות ז.
וזו היא רגע ואין כל בריה יכולה לכוין אותה שעה חוץ מבלעם הרשע דכתיב ביה ויודע דעת עליון השתא דעת בהמתו לא הוה ידע דעת עליון הוה ידע אלא מלמד שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה והיינו דאמר להו נביא לישראל עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב וגו' מאי למען דעת צדקות ה' אמר רבי אלעזר אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל דעו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע שאלמלי כעסתי לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט והיינו דקאמר ליה בלעם לבלק מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה' מלמד שכל אותן הימים לא זעם וכמה זעמו רגע וכמה רגע.

בגמ' ברכות אפשר להעמיד "בימי בלעם" היינו בזמן בלעם אבל יום אחד, וכמו שנתפרש לעיל. אבל בגמ' סנהדרין מבואר אחרת.

סנהדרין קה:
מאי למען דעת צדקות ה' אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל דעו נא כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי כל אותן הימים בימי בלעם הרשע שאילמלא כעסתי כל אותן הימים לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט היינו דקאמר ליה בלעם לבלק מה אקב לא קבה אל (וגו' אותן היום [הימים] לא זעם ה') [ומה אזעום לא זעם ה' מלמד שכל אותם הימים לא זעם ה'].
 

נדיב לב

משתמש ותיק
שיתופתא אמר:
עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָ

פרשת בלק בקריאת שמע
בגמ' ברכות (יב:) אמר רבי אבהו בן זוטרתי אמר רבי יהודה בר זבידא: בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, ומפני מה לא קבעוה - משום טורח צבור. מאי טעמא אמר רבי יוסי בר אבין: משום דכתיב בה האי קרא: כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו.

אכן מפני טורח הציבור לא תיקנו אך יש לעורר האם יש ענין פרטי לכל אחד לומר פרשת בלק בכל יום ובספר דף על הדף מביא מדברי השפת אמת (בלק תרנט) כתב די"ל שמה שמובא בגמ' כאן דבקשו לקבוע פרשת בלק בקר"ש היה זה בגלל המצוה המפורשת בפסוק (מיכה ו ה): עמי זכור נא מה יעץ בלק מלך מואב וגו' דמבואר בזה דיש לזכור מעשה זה של עצת בלק מלך מואב.

ובלב שמחה (בלק תדש"מ) כותב די"ל דע"י שאומרים כל יום "מה טובו" שזה פסוק ממה שאמר בלעם, יוצאים עי"ז חיוב זכירת סיפור בלק. אכן בשו"ת מהרש"ל (סי' סד) כתב דיש לדלג פסוק זה ד"מה טובו" בגלל שאמרו בלעם הרשע ע"ש, וכן כתב בסידור יעב"ץ וראה בלקוטי מהרי"ח שתמה על המטה משה שהי' תלמיד המהרש"ל וכתב לגבי "מה טובו" בפשיטות שיש לאומרו ולא הזכיר מהנ"ל כלל. ובספר עובר אורח להגאון האדר"ת (אות רח) תמה על היעב"ץ הנ"ל מהגמ' דידן דמבואר דרצו לקבוע פרשת בלק בקר"ש ולא חששו לזה שבלעם אמר את הפסוקים הללו. ואם כן נראה שצריך לכוין באמירת מה טובו לזכירת מעשה בלק.

https://shitufta.org.il/Numbers/22.1-3?hidushim

יש לחלק בין מה טובו לקרא כרע שכב וגו'. שהוא מורה על השגחת האל כמו שכתב המאירי. וראה בפנ"י דבלא"ה היה צד חיוב להזכיר ענין בלק כל יום מצד קרא דנביאים "עמי זכר נא מה יעץ בלק".

המאירי על אתר
כבר ביארנו שאנשי משמר היו כוללים עשרת הדברות עם ק"ש אף חכמים בקשו לקבוע לכל פרשת בלק לק"ש בכל יום מפני שכל אותו ענין מורה על השגחת האל ית' עלינו ושכתוב בו כרע שכב כארי שהוא מורה על הבטחה קיימת ולא נמנעו אלא מפני טורח צבור ושמא תאמר ויאמרו פסוק זה לבד ר"ל כרע שכב כל פרשה שלא פסקה משה רבינו לא פסקינן לה ואף על פי שאמרו שמע ישראל וכו' זו היא ק"ש של ר' יהודה הנשיא לא לשם קביעות קריאה היה עושה אלא לקבל מלכות שמים בזמנה ואח"כ היה קורא וגומר לשם קריאה ומ"מ לפי האמור כאן מה שאמרו בתלמוד המערב שלא היו אומרים בערבית אלא תחלת פרשה וסופה ר"ל דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלקיכם אינה:

פני יהושע על אתר
שם אלא אמר ר"י בר אבין משום דכתיב בהאי קרא כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו כו'. לכאורה נראה דלאו האי פסוקא לחוד קאמר דהא יש להזכיר ג"כ קרא דאל מוציאם ממצרים דהוי בהו תרתי לטיבותא ענין יציאת מצרים ושכיבה וקימה, ואף שאיני כדאי מ"מ נראה מאמר זה תמוה לומר שביקשו לקבוע פרשת בלק בק"ש משום האי קרא דיציאת מצרים ושכיבה וקימה דמה בכך כמה קראי כה"ג אשכחן טובא. ולכאורה היה נראה לי בזה דבלא"ה היה צד חיוב להזכיר ענין בלק בכל יום כדקאמר מיכה לישראל עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב משמע שיש צד חיוב לזוכרו ואע"ג דפשטא דקרא איכא למימר דזכירה בלב קאמר מ"מ כיון דדרשינן בירושלמי בקרא דוהגית בו יומם ולילה שההגיות יומם ולילה שוין וכיון דפרשת ציצית לא שייך לומר בלילה כדפליגי תנאי במתני' דבסמוך מש"ה בקשו לקבוע יותר פרשת בלק כדי שתהא הגיות יום ולילה שוין וממילא יתקיים בזה מאמר הנביא דקאמר זכר נא הזכירו בפה ממש, וכן משמע קצת מלשון ירושלמי דאמר ר"א מפני שכתובה בתורה ובנביאים וכתובים ע"ש:
 
שיתופתא אמר:
אכן מסדר המקראות הכתובות בפרשה לכאורה נראה שעם ישראל ישב שאנן ובוטח וכלל לא חש בעת צרה שהיתה באותה שעה למרות גודל הסיכון שהיו באותו העת וכדברי הגמ' בברכות (ז.) מאי למען דעת צדקות ה'? אמר רבי אלעזר: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: דעו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע, שאלמלי כעסתי - לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט; והיינו דקאמר ליה בלעם לבלק: מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה', מלמד, שכל אותן הימים לא זעם.

ונראה שאכן כן ידעו מכך שהיה נבואה בעם ישראל ובפרט בדור המדבר דור דעה, ומשה רבינו כתב הדברים בספר תורה והפכו להיות חלק מתורת ה', ומכאן נעבור לשאלה הבאה.

משה כתב פרשת בלעם
הגמ' בב"ב (יד:) אומרת: 'משה כתב ספרו, ופרשת בלעם'. דברי הברייתא תמוהים לכאורה, כי לאחר שנתבאר שמשה כתב את התורה, הלא פשיטא הוא שגם פרשת בלעם כלולה בה, ומדוע הוצרכנו לפרש שגם את פרשת בלעם כתב משה. 

ונאמרו בזה כמה ביאורים. רש"י כאן מפרש, שהחידוש הוא משום שנבואות בלעם אינן צורכי משה ותורתו וסדר מעשיו. וכדי שלא נטעה שחלק זה בתורה לא כתב משה, לזה אמרה הברייתא שגם חלק זה כתב משה. והשל"ה (בלק תורה אור ו) תמה על דברי רש"י, וכתב ולא זכיתי להבין דברי הרב פה קדוש, הלא כל הסיפורים שבתורה, כמו הריגת קין להבל, וכיוצא בהן, אינם לכאורה צורך התורה וסדר מעשיו, אבל כולם תורת ה' תמימה,
לכאורה אכן בגמ' ב"ב הנ"ל 'משה כתב ספרו ופרשת בלעם' טמון עיקר גדול בפרשתנו, שאכן פרשת בלעם 'סוטה מהמסלול' של כל התורה, שהתורה כולה מתחילתה עד סופה מוליכה לכיוון אחד, של הקמת עם ישראל, ונתינת תורה ומצוות להם, והשראת השכינה בהם, והברית הכרותה להם עם הקב"ה, ולעולם עם ישראל 'פעיל' בתורה, ופרשת בלעם יוצאת מהמהלך הזה ועוסקת בסיפור בפני עצמו שמתחילתו ועד סופו התרחש עם גויי הארצות, ולעם ישראל <בין אם ידעו עליו בין אם לא ידעו בשעת מעשה> לא היתה שום שותפות פעילה בו, ואף משה לא התפלל לבטל עצת בלעם,
ואדרבה - בלעם הוא הנביא הקם באוה"ע כנגד משה, והעסק שלו הוא ישיר עם הקב"ה, וזה אכן ענין הפרשה, להראות איך מיניה וביה אין קיום למהלך ה'אלטרנטיבי' הזה, ואף הוא מברך את ישראל.
 

מוחל וסולח

משתמש ותיק
בפשטות, עם ישראל לא ידע כלל ממה שקרה, והתורה מרחיבה בפרטי פרטים בסיפור, שודאי אין מי שיודע זולת הנוכח, ומי שמספר.
ואין לי הזמן להרחיב בזה.

אך אביא אפשרות מדוע נכנסה פרשה זו לתורה,
הרי נבואתו של בלעם ניתנה לו כדי לפרוך טענת אומות העולם, שלו היה להם נביא כמשה, היו עושים רצונו של מקום.
ודחיית טענה זה, (ע"י נתינת נבואה באומות העולם) חייבת להיכתב, שלולי תכתב בספר, הרי היא כמי שאינה, וטענת אומות העולם תהיה קיימת.

כתיבתה, היא קיומה של הדחייה.
 
בלי קשר לנידון הישיר של האשכול, התעוררתי לכיוון כלשהו בברכות בלעם (אולי כבר עמדו בזה).
בלעם ברך את ישראל ג' פעמים, ואח"כ הוסיף מעצמו נבואה <או ברכה> רביעית.

והנה, בדרכו של בלעם מלאך ה' ירט כנגדו 'שלש רגלים', וברש"י מביא מהמדרש שהאתון טענה כנגדו על שמבקש לעקור אומה החוגגת ג' רגלים בשנה.

ואכן מאד יש במשמע שברכותיו של בלעם אכן מכוונות כנגד הרגלים, מתחילה 'מראש צורים אראנו' לא בכח מעשיהם אלא בזכות אבות, כנגד פסח, יציאת מצרים, אח"כ 'ותרועת מלך בו', שופר של מתן תורה, וכן המשך הברכה 'כי לא נחש ביעקב וכו' הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא וכו'' כנגד מעשיהם של ישראל, תורה ומצוות, ואח"כ 'מה טבו אהליך יעקב משכנותיך ישראל', השראת השכינה באהליהם, סוכות.
והנבואה הרביעית שנתנבא עליהם בלעם היא כנגד שמיני עצרת, סוף כל המועדות, ובה כל ענין אחרית הימים שיאבדו כל המלכויות 'וישראל עשה חיל', היא הסעודה הקטנה של הקב"ה וישראל, אחר ע' פרים דסוכות.
 

נבשר

משתמש ותיק
מוחל וסולח אמר:
בפשטות, עם ישראל לא ידע כלל ממה שקרה, והתורה מרחיבה בפרטי פרטים בסיפור, שודאי אין מי שיודע זולת הנוכח, ומי שמספר.
ואין לי הזמן להרחיב בזה.

אך אביא אפשרות מדוע נכנסה פרשה זו לתורה,
הרי נבואתו של בלעם ניתנה לו כדי לפרוך טענת אומות העולם, שלו היה להם נביא כמשה, היו עושים רצונו של מקום.
ודחיית טענה זה, (ע"י נתינת נבואה באומות העולם) חייבת להיכתב, שלולי תכתב בספר, הרי היא כמי שאינה, וטענת אומות העולם תהיה קיימת.

כתיבתה, היא קיומה של הדחייה.
תנחומא בלק א':
וַיַּרְא בָּלָק. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט (דברים לב, ד). כִּי לֹא הֵנִיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם פִּתְחוֹן פֶּה לֶעָתִיד לָבֹא לוֹמַר, שֶׁאַתָּה רִחַקְתָּנוּ וְלֹא נָתַתָּ לָנוּ כְּמוֹ שֶׁנָּתַתָּ לְיִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כְּשֵׁם שֶׁהֶעֱמִיד מְלָכִים חֲכָמִים וּנְבִיאִים לְיִשְׂרָאֵל, כָּךְ הֶעֱמִיד לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, וְנִבְדְּקוּ מַלְכֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם וְחַכְמֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל עִם מַלְכֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם וְחַכְמֵיהֶם שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם. הֶעֱמִיד שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ. וְכֵן עָשָׂה לִנְבוּכַדְנֶצַּר, שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ (ירמיה כז, ו). זֶה בָּנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְאָמַר כַּמָּה רְנָנוֹת וְתַחֲנוּנִים, וְזֶה הֶחְרִיבוּ וְחֵרֵף וְגִדֵּף, וְאָמַר, אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לָעֶלְיוֹן (ישעיה יד, יד). נָתַן לְדָוִד עֹשֶׁר, לָקַח הַבַּיִת לִשְׁמוֹ. נָתַן לְהָמָן עֹשֶׁר, לָקַח אֻמָּה שְׁלֵמָה לְטָבְחָהּ. וְכָל גְּדֻלָּה שֶׁנָּטְלוּ יִשְׂרָאֵל, אַתְּ מוֹצֵא שֶׁנָּטְלוּ הָאֻמּוֹת כַּיּוֹצֵא בָּהּ. הֶעֱמִיד מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה. הֶעֱמִיד לָהֶם בִּלְעָם, מְדַבֵּר עִמּוֹ כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה. רְאֵה מַה בֵּין נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל לִנְבִיאֵי הָאֻמּוֹת. נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל מַזְהִירִין אֶת הָאֻמּוֹת עַל הָעֲבֵרוֹת. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ. וּנְבִיאִים שֶׁהֶעֱמִיד מִן הָאֻמּוֹת, נוֹתְנִים פִּרְצָה לְאַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת מִן הָעוֹלָם הַבָּא. וְלֹא עוֹד אֶלָּא כָּל הַנְּבִיאִים הָיוּ בְּמִדַּת רַחֲמִים עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁכֵּן יְשַׁעְיָה אוֹמֵר, עַל כֵּן מֵעַי לְמוֹאָב כְּכִנּוֹר יֶהֱמוּ וְגוֹ' (ישעיה טז, יא). וְכֵן יְחֶזְקֵאל אוֹמֵר, בֶּן אָדָם שָׂא עַל צוֹר קִינָה (יחזקאל כז, ב). וּנְבִיאֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, הָיוּ בְּמִדַּת אַכְזְרִיּוּת, שֶׁזֶּה עָמַד לַעֲקֹר אֻמָּה שְׁלֵמָה חִנָּם עַל לֹא דָּבָר. לְכָךְ נִכְתְּבָה פָּרָשַׁת בִּלְעָם, לְהוֹדִיעַ לָמָּה סִלֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁזֶּה עָמַד מֵהֶם, וּרְאֵה מֶה עָשָׂה.

 
 

רוצה להיות טוב

משתמש ותיק
יושב בשבת תחכמוני אמר:
בלי קשר לנידון הישיר של האשכול, התעוררתי לכיוון כלשהו בברכות בלעם (אולי כבר עמדו בזה).
בלעם ברך את ישראל ג' פעמים, ואח"כ הוסיף מעצמו נבואה <או ברכה> רביעית.
מביאים כך (שהברכות כנגד הרגלים) בשם רבי צדוק והשם משמואל ,ברוך שכיוונת.
 

מתאהב על ידך

משתמש ותיק
שיתופתא אמר:
פרשת בלק בקריאת שמע
בגמ' ברכות (יב:) אמר רבי אבהו בן זוטרתי אמר רבי יהודה בר זבידא: בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, ומפני מה לא קבעוה - משום טורח צבור. מאי טעמא אמר רבי יוסי בר אבין: משום דכתיב בה האי קרא: כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו.

אכן מפני טורח הציבור לא תיקנו אך יש לעורר האם יש ענין פרטי לכל אחד לומר פרשת בלק בכל יום ובספר דף על הדף מביא מדברי השפת אמת (בלק תרנט) כתב די"ל שמה שמובא בגמ' כאן דבקשו לקבוע פרשת בלק בקר"ש היה זה בגלל המצוה המפורשת בפסוק (מיכה ו ה): עמי זכור נא מה יעץ בלק מלך מואב וגו' דמבואר בזה דיש לזכור מעשה זה של עצת בלק מלך מואב.



https://shitufta.org.il/Numbers/22.1-3?hidushim
בגמ' כתוב שתיאורטית היה אפשר לומר רק פסוק הנ"ל שקשור לק"ש, אלמלא בעיה טכנית של פרשה דלא פסקיה משה.
וזה דלא כהביאורים הנחמדים הנ"ל.
 

נדיב לב

משתמש ותיק
השבת ראיתי דבר מעניין שכתב הרלב"ג בפרשת בלק, וכדרכו בפירוש המקרא בכלל.
וזה לשונו: ראוי שתדע שאלו הספורים מבלק ומבלעם ידעם כלם משה רבינו ע"ה מפי הגבורה ולא נודעו לו אחר הפרסום כי בזולת זה לא היה ראוי שיכתבו בתורה. הנה כמו שהגיד משה מפי הגבורה דבר הספורים שבאו בספר בראשית כן הגיד זה הספור אשר בזה המקום מפי הגבורה ומזה האופן נתאחדו הספורים עם המצות בתורה לפי שהם כלם מכוני' להביא אל השלמת האנושי הנמשכים לדברי התורה ואל זה כוונו ז"ל באמרם שמשה כתב פרשת בלעם.
 
יושב בשבת תחכמוני אמר:
בלי קשר לנידון הישיר של האשכול, התעוררתי לכיוון כלשהו בברכות בלעם (אולי כבר עמדו בזה).
בלעם ברך את ישראל ג' פעמים, ואח"כ הוסיף מעצמו נבואה <או ברכה> רביעית.

והנה, בדרכו של בלעם מלאך ה' ירט כנגדו 'שלש רגלים', וברש"י מביא מהמדרש שהאתון טענה כנגדו על שמבקש לעקור אומה החוגגת ג' רגלים בשנה.

ואכן מאד יש במשמע שברכותיו של בלעם אכן מכוונות כנגד הרגלים, מתחילה 'מראש צורים אראנו' לא בכח מעשיהם אלא בזכות אבות, כנגד פסח, יציאת מצרים, אח"כ 'ותרועת מלך בו', שופר של מתן תורה, וכן המשך הברכה 'כי לא נחש ביעקב וכו' הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא וכו'' כנגד מעשיהם של ישראל, תורה ומצוות, ואח"כ 'מה טבו אהליך יעקב משכנותיך ישראל', השראת השכינה באהליהם, סוכות.
והנבואה הרביעית שנתנבא עליהם בלעם היא כנגד שמיני עצרת, סוף כל המועדות, ובה כל ענין אחרית הימים שיאבדו כל המלכויות 'וישראל עשה חיל', היא הסעודה הקטנה של הקב"ה וישראל, אחר ע' פרים דסוכות.

כעת התעוררתי, כהמשך לדברים הנ"ל, שאף חטא בנות מואב שבא בעצת בלעם הוא המשך לענין הרגלים שסביבם סובב והולך ענינו של בלעם, והוא ענין 'סקבא דשתא רגלא'.
 

מוחל וסולח

משתמש ותיק
בית גנזי אמר:
שו"ת חתם סופר (חלק יו"ד תשובה שנו): ...ויש לי לעורר בדבר אחד, הנה אין לנו בכל התורה שום דבר שאין אנחנו בעצמנו עדי ראיה חוץ מפ' בלעם, כי כל מופתי מצרים ומדבר את הכל ראו עינינו ונעשה לפני ס' רבוא ולא נשאר אחד מכל ישראל בחוץ שלא ראה, חוץ למ"ד יתרו אחר מתן תורה בא [זבחים קט"ז.] נשארו בני משה מבחוץ, זולת זה לא נשאר אחד שלא ראה בעיניו, ואין האבות מנחילים שקר לבניהם וה"ל כאלו ראינו בעינינו, ואפילו חידוש עולם ומעשה נחש בגן עדן והמבול והפלגה, כבר כ' רמב"ן בספר דרשות הרמב"ן [ריש דרשת תורת ה' תמימה] הרי אדם הראשון ראה עצמו יחידי בלי אב ואם ומעשה ג"ע וגירושו, והוא דיבר פה אל פה עם שם בן נח רבו של יעקב אבינו ע"ה, כי בן חמשים הי' יעקב כשמת שם, וקיבל ממנו כל הנ"ל עם מעשה מבול והפלגה, והוא סיפר לבניו, ועמרם שמע מלוי ואמרו לבניו משה ואהרן, וכל הדור ההוא קבלו כן מאבותיהם. ובכל הדורות כל הנעשה לזקן זקנים הרי הוא כאלו נעשה בפניהם ממש וא"א להכחיש, זהו במעשיות וספורי תורה.
...נחזור להנ"ל, כל התורה כולה ראינו בעינינו חוץ מפ' בלעם, מי הגיד לנו מה הי' בין מלך מואב ובין קוסם אחד בלעם שבא אליו אל ארצו ולמה בא ומי הביאו, ומי ידע שבנה מזבחות ושרצה לקלל ונהפך לברכה, מי בא בסודם, וישראל היו שרויים במדבר, ואם הם עמדו בארץ מואב בראש הפסגה וראו למטה אל המדבר למרחוק, מאין ידעו יושבי מדבר שמביטים עליהם מראש ההר הזה ושמנחשים עליהם, ואפי' מרע"ה לא ידע ורק מפה הקב"ה ית"ש נכתבו הדברים, והנביא צווח [מיכה ו] זכר נא מה יעץ בלק וגו'. והנה המאמין בכל התורה ובמצותיה רק מסתפק בפ' בלעם הרי הוא כופר בה' אלקינו ה' אחד, ולא יאמר אדם שפ' בלעם היא עיקר מעיקרי התורה שבנו עליו בנין, ומ"מ הכופר בה כופר בעיקר, וה"ה ומכ"ש בגאולה אחרונה המפורשת מפי ה' למרע"ה אם יהי' נדחך בקצה השמים וגו' [דברים ל] וכפר אדמתו עמו [שם ל"ב] וכיוצא בו.
מה עם חמשת ימי המעשה שקדמו ליום הששי, ויצירת האדם?
 
 

יהודה היהודי

משתמש רגיל
מה עם חמשת ימי המעשה שקדמו ליום הששי, ויצירת האדם?
נראה שעל עיקר האמונה כמו מעשה בריאת העולם פשוט שאי אפשר לכפור ,אלא שהחידוש של החת"ס שאפילו על סתם מעשה בלעם שאין זה עיקר האמונה ,אפילו בזה אסור לפקפק .וצריך להאמין שכל תורתינו אמת
 
חלק עליון תַחתִית