הערות בנימוקי רש"י

משה נפתלי

משתמש ותיק
– א –​
בְּרָכָה וּקְלָלָה. הָאֲמוּרוֹת בְּהַר גְּרִזִּים וּבְהַר עֵיבָל. (יא כו)
כן פירש גם רשב"ם, וכן משמע מתרגום 'יונתן', שפירש: 'חֲמוֹן דַּאֲנָא מְסַדַּר קֳדָמֵיכוֹן יוֹמָא דֵן בִּרְכְתָא וְחִלּוּפַהּ'. אולם לדעת רמב"ן, הרעיון בפרשה זו הוא אותו הרעיון האמור בפרשת נצבים: 'רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת־הַחַיִּים וְאֶת־הַטּוֹב, וְאֶת־הַמָּוֶת וְאֶת־הָרָע':
פֵּרוּשׁוֹ, כִּי אֲנִי נוֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם דֶּרֶךְ בְּרָכָה וְדֶרֶךְ קְלָלָה. וְטַעַם 'לִפְנֵיכֶם', שֶׁתְּבָרְרוּ לָכֶם מֵהֶן מַה שֶּׁתִּרְצוּ. הוֹדִיעַ שֶׁתִּהְיֶה לָכֶם הַבְּרָכָה כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ הַמִּצְוֹת, וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תְּקַיְּמוּ אוֹתָן. וְזֶה, כַּאֲשֶׁר אָמַר עוֹד: 'רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת־הַחַיִּים וְאֶת־הַטּוֹב, וְאֶת־הַמָּוֶת וְאֶת־הָרָע' וְגוֹמֵר.
ויש להעיר:
א. ממדרש רבותינו ז"ל בספרי משמע כפירוש הרמב"ן:
רְאֵה אָנֹכִי וְגוֹמֵר. לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: 'הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה', שֶׁמָּא יֹאמְרוּ יִשְׂרָאֵל: הוֹאִיל וְנָתַן הַמָּקוֹם שְׁנֵי דְרָכִים, דֶּרֶךְ חַיִּים וְדֶרֶךְ מָוֶת, נֵלֵךְ בְּאֵיזוֹ מֵהֶן שֶׁנִּרְצֶה, תַּלְמוּד לוֹמַר: 'וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים'.
.
ב. לכאורה, הפסק הפרשה מופת חותך הוא לפירוש הרמב"ן:
רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: אֶת־הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל־מִצְוֹת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: וְהַקְּלָלָה אִם־לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל־מִצְוֹת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא־יְדַעְתֶּם: ס וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־אַתָּה בָא־שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת־הַבְּרָכָה עַל־הַר גְּרִזִּים וְאֶת־הַקְּלָלָה עַל־הַר עֵיבָל: הֲלֹא־הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה:
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
– ב –​
עַל הַר גְּרִזִּים. כְּלַפֵּי הַר גְּרִזִּים הוֹפְכִין פְּנֵיהֶם וּפָתְחוּ בִּבְרָכָה: 'בָּרוּךְ הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה' וְגוֹמֵר. כָּל הָאֲרוּרִים שֶׁבַּפָּרָשָׁה אָמְרוּ תְּחִלָּה בִּלְשׁוֹן 'בָּרוּךְ'. וְאַחַר כָּךְ הָפְכוּ פְנֵיהֶם כְּלַפֵּי הַר עֵיבָל וּפָתְחוּ בִּקְלָלָה. (יא כט)
מתוך קריאה שטחית עלולים להבין, כי תחלה נאמר כל סדר הברכות, ולאחריו סדר הקללות. אך לא היא! בפירוש שנו חכמים בפרק אלו נאמרין: יָכוֹל יִהְיוּ כָּל הַבְּרָכוֹת קוֹדְמוֹת לַקְּלָלוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר 'בְּרָכָה וּקְלָלָה' בְּרָכָה אַחַת קוֹדֶמֶת לִקְלָלָה, וְאֵין כָּל הַבְּרָכוֹת קוֹדְמוֹת לַקְּלָלוֹת.
אך מבנה הדיבור הוא: ציטטה עם הבהרת־בינים:
כְּלַפֵּי הַר גְּרִזִּים הוֹפְכִין פְּנֵיהֶם וּפָתְחוּ בִּבְרָכָה: 'בָּרוּךְ הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה' וְגוֹמֵר. כָּל הָאֲרוּרִים שֶׁבַּפָּרָשָׁה אָמְרוּ תְּחִלָּה בִּלְשׁוֹן 'בָּרוּךְ'. וְאַחַר כָּךְ הָפְכוּ פְנֵיהֶם כְּלַפֵּי הַר עֵיבָל וּפָתְחוּ בִּקְלָלָה.
הציטטה היא מן המשנה בפרק אלו נאמרין, ומשפט הבינים הוא דברי הבהרה של הרב.
 

כמעיין המתגבר

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
– א –​
בְּרָכָה וּקְלָלָה. הָאֲמוּרוֹת בְּהַר גְּרִזִּים וּבְהַר עֵיבָל. (יא כו)
כן פירש גם רשב"ם, וכן משמע מתרגום 'יונתן', שפירש: 'חֲמוֹן דַּאֲנָא מְסַדַּר קֳדָמֵיכוֹן יוֹמָא דֵן בִּרְכְתָא וְחִלּוּפַהּ'. אולם לדעת רמב"ן, הרעיון בפרשה זו הוא אותו הרעיון האמור בפרשת נצבים: 'רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת־הַחַיִּים וְאֶת־הַטּוֹב, וְאֶת־הַמָּוֶת וְאֶת־הָרָע':
פֵּרוּשׁוֹ, כִּי אֲנִי נוֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם דֶּרֶךְ בְּרָכָה וְדֶרֶךְ קְלָלָה. וְטַעַם 'לִפְנֵיכֶם', שֶׁתְּבָרְרוּ לָכֶם מֵהֶן מַה שֶּׁתִּרְצוּ. הוֹדִיעַ שֶׁתִּהְיֶה לָכֶם הַבְּרָכָה כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ הַמִּצְוֹת, וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תְּקַיְּמוּ אוֹתָן. וְזֶה, כַּאֲשֶׁר אָמַר עוֹד: 'רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת־הַחַיִּים וְאֶת־הַטּוֹב, וְאֶת־הַמָּוֶת וְאֶת־הָרָע' וְגוֹמֵר.
ויש להעיר:
א. ממדרש רבותינו ז"ל בספרי משמע כפירוש הרמב"ן:
רְאֵה אָנֹכִי וְגוֹמֵר. לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: 'הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה', שֶׁמָּא יֹאמְרוּ יִשְׂרָאֵל: הוֹאִיל וְנָתַן הַמָּקוֹם שְׁנֵי דְרָכִים, דֶּרֶךְ חַיִּים וְדֶרֶךְ מָוֶת, נֵלֵךְ בְּאֵיזוֹ מֵהֶן שֶׁנִּרְצֶה, תַּלְמוּד לוֹמַר: 'וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים'.
.
ב. לכאורה, הפסק הפרשה מופת חותך הוא לפירוש הרמב"ן:
רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: אֶת־הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל־מִצְוֹת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: וְהַקְּלָלָה אִם־לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל־מִצְוֹת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא־יְדַעְתֶּם: ס וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־אַתָּה בָא־שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת־הַבְּרָכָה עַל־הַר גְּרִזִּים וְאֶת־הַקְּלָלָה עַל־הַר עֵיבָל: הֲלֹא־הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה:
מהתרגום אין ראיה כי רק תרגם לשונית ואינו חייב לבאר התוכן.
לפי דעתך שיש ראיה מהתרגום אין להקשות מחז''ל כי יש על מה לסמוך.
הפסק הפרשה מה ראיה יש בו, עדיין אפשר דזה הקדמה להמשך הדברים ואע''פ שניתנה הפסקה למשה כדי לעיין בדברים (כדברי חז''ל גבי ההפסקות).
 
 

קדמא ואזלא

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
– א –​
.
ב. לכאורה, הפסק הפרשה מופת חותך הוא לפירוש הרמב"ן:​
רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: אֶת־הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל־מִצְוֹת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: וְהַקְּלָלָה אִם־לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל־מִצְוֹת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא־יְדַעְתֶּם: ס וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־אַתָּה בָא־שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת־הַבְּרָכָה עַל־הַר גְּרִזִּים וְאֶת־הַקְּלָלָה עַל־הַר עֵיבָל: הֲלֹא־הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה:
ומ''ש מוהיה אם שמע שיש גם שם הפסק פרשיות, וכ' רש''י [דברים יא,יג] וז''ל 
והיה אם שמוע - והיה מוסב על האמור למעלה (פסוק יא) למטר השמים תשתה מים: 
 
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
קדמא ואזלא אמר:
ומ''ש מ'והיה אם שמע' שיש גם שם הפסק פרשיות, וכ' רש''י וז''ל: 'והיה' מוסב על האמור למעלה 'למטר השמים תשתה מים':
שנא ושנא. כאן הפסק הפרשה מפסיק את הענין באמצעו, ומדביק את שני הפסוקים האחרונים עם הענין שלאחריו.
 
 

קדמא ואזלא

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
קדמא ואזלא אמר:
ומ''ש מ'והיה אם שמע' שיש גם שם הפסק פרשיות, וכ' רש''י וז''ל: 'והיה' מוסב על האמור למעלה 'למטר השמים תשתה מים':
שנא ושנא. כאן הפסק הפרשה מפסיק את הענין באמצעו, ומדביק את שני הפסוקים האחרונים עם הענין שלאחריו.
לא הבנתי, אם אפשר לבאר יותר
 
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
– ג –​
'מִזְבֵּחַ' – שֶׁל אֲבָנִים הַרְבֵּה; 'מַצֵּבָה' – שֶׁל אֶבֶן אַחַת. וְהוּא 'בִּימוֹס' שֶׁשְּׁנוּיָה בַּמִּשְׁנָה: 'אֶבֶן שֶׁחֲצָבָהּ מִתְּחִלָּתָהּ לְבִימוֹס'. (יב ג)
האי דיבור, לאו רישיה סיפיה, ולאו סיפיה רישיה, ואית לאסתכלא ביה.​
פתח דבריו יאיר, שהמצבה האמורה כאן, כמוה כמזבח עשויה להקריב עליה לע"ז, אלא שהמזבח בנוי מאבנים הרבה, והמצבה – מאבן אחת. וכן כתב בסוף פרשת ואתחנן: 'מִזְבְּחֹתֵיהֶם' – שֶׁל בִּנְיָן; 'וּמַצֵּבֹתָם' – אֶבֶן אַחַת.
וסוף דבריו יעיד, שהמצבה האמורה כאן היא הבסיס שעליו מוצב האליל.
ולהעיר: בפרשת משפטים, בפסוק 'וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם', הבין הרב מובן שלישי ל'מצבה': 'מַצֵּבֹתֵיהֶם' – אֲבָנִים שֶׁהֵם מַצִּיבִין לְהִשְׁתַּחֲווֹת לָהֶם. נמצאנו למדים, כי ג' מובנים ל'מצבה': מזבח, בימוס ואלוה.
 

HaimL

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
– ג –​
'מִזְבֵּחַ' – שֶׁל אֲבָנִים הַרְבֵּה; 'מַצֵּבָה' – שֶׁל אֶבֶן אַחַת. וְהוּא 'בִּימוֹס' שֶׁשְּׁנוּיָה בַּמִּשְׁנָה: 'אֶבֶן שֶׁחֲצָבָהּ מִתְּחִלָּתָהּ לְבִימוֹס'. (יב ג)
האי דיבור, לאו רישיה סיפיה, ולאו סיפיה רישיה, ואית לאסתכלא ביה.​
פתח דבריו יאיר, שהמצבה האמורה כאן, כמוה כמזבח עשויה להקריב עליה לע"ז, אלא שהמזבח בנוי מאבנים הרבה, והמצבה – מאבן אחת. וכן כתב בסוף פרשת ואתחנן: 'מִזְבְּחֹתֵיהֶם' – שֶׁל בִּנְיָן; 'וּמַצֵּבֹתָם' – אֶבֶן אַחַת.
אין פירוש זה מוכרח. אלא שסימנים נתן בהם הכתוב. היכן שתראה אבנים בנויות, הוא מזבח. והיכן שתראה אבן אחת מוצבת - הוא מצבה.
 
 

שיר השירים

משתמש רגיל
משה נפתלי אמר:
 ​
.
ב. לכאורה, הפסק הפרשה מופת חותך הוא לפירוש הרמב"ן:​
רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: אֶת־הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל־מִצְוֹת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: וְהַקְּלָלָה אִם־לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל־מִצְוֹת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא־יְדַעְתֶּם: ס וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־אַתָּה בָא־שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת־הַבְּרָכָה עַל־הַר גְּרִזִּים וְאֶת־הַקְּלָלָה עַל־הַר עֵיבָל: הֲלֹא־הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה:
כוונת רש"י באמרו הברכה והקללה האמורים בהר גריזים ובהר עיבל לא שזה ציווי על נתינת הברכה והקללה אלא הברכה והקללה שמדוברים בפרשה הזאת [כאזהרה] הם אינם ככל שאר אזהרות שניתנו לשעתם אלא מכוונים על הברכה והקללה שניתנו בהר גריזים בברית וזהו המשך המקרא של ציווי כי תבואו על הארץ [כנודע שפרשה סתומה היא בבחינת מעניין לעניין באותו עניין בשונה מפר' פתוחה שהוא מעבר לעניין אחר]
 
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
– ד –​
לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן. לְהַקְטִיר לַשָּׁמַיִם בְּכָל מָקוֹם, כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר.​
דָּבָר אַחֵר: אַזְהָרָה לְמוֹחֵק אֶת הַשֵּׁם, וּלְנוֹתֵץ אֶבֶן מִן הַמִּזְבֵּחַ אוֹ מִן הָעֲזָרָה. (יב ח)
קשה לי, א"כ הוי לאו ד'לא תעשון כן' לאו שבכללות, ומדוע לוקין עליו?​
 ​
– ה –​
תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ. אֵין לְךָ בָּהֶם הֶתֵּר גִּזָּה וְחָלָב, אֶלָּא אֲכִילָה עַל יְדֵי זְבִיחָה. (יב טו)
פירש הרב כמאן דאמר בפרק הלוקח עובר פרתו 'פודין את הקדשים להאכילן לכלבים', דדריש מייתורא ד'תזבח' (דהול"ל 'בכל אות נפשך תאכל בשר'): אין לך בו היתר הנאה אלא לאחר זביחה, למעוטי גיזה וחלב, דהנאות מחיים הן.​
ודלא כמאן דאמר 'אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים' (דהלכתא כוותיה), דדריש: 'תזבח' – ולא גיזה, 'ואכלת' – ולא לכלביך, 'בשר' – ולא חלב.​
ובאמת הדבר צריך תלמוד: היכן יש כאן ג' מיעוטין?
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
– ו –​
אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְגוֹמֵר. אֵינְךָ מֻזְהָר לְאָכְלָן בְּטָהֳרָה. (יב כב)
למעלה אצל פסולי המוקדשין פירש הרב: לְפִי שֶׁבָּא מִכֹּחַ קָדָשִׁים, הֻצְרַךְ לְהַתִּיר בּוֹ שֶׁטָּמֵא וְטָהוֹר אוֹכְלִים בִּקְעָרָה אֶחָת.​
שתיקת הרב כאן אצל בשר חולין, שאינו בא מכח קדשים, אומרת דרשני.​
 ​
– ז –​
אִי מַה צְּבִי וְאַיָּל חֶלְבָּן מֻתָּר, אַף חֻלִּין חֶלְבָּן מֻתָּר, תַּלְמוּד לוֹמַר 'אַךְ'. (שם)
תמיכה מפתיעה בעמדת הרב אבן עזרא בפרשת צו, כי חלב חולין אין איסורו מפורש בתורה, אלא מכלל תורה שבעל־פה הוא; עמדה, שרמב"ן מרעיש אותה בהרעשה כבדה.
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
– ח –​
שְׁמֹר. זוֹ מִשְׁנָה. וְאִם שָׁנִיתָ, אֶפְשָׁר שֶׁתִּשְׁמַע וּתְקַיֵּם. הָא כֹּל שֶׁאֵינוֹ בִּכְלַל מִשְׁנָה, אֵינוֹ בִּכְלַל מַעֲשֶׂה. (יב כח)
ופשטיה דקרא: 'שְׁמֹר' – קיים את הדברים שצוּוית לעשותם; 'וְשָׁמַעְתָּ' – ציית לאזהרות והימנע מעשות הדברים שהוזהרת מעשותם.
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
– ט –​
'אָחִיךָ' – מֵאָב, 'בֶּן אִמֶּךָ' – מֵאֵם (ספרי). (יג ז)
.
ופליגא דרבי יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק.​
דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשֻּׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: רֶמֶז לְיִחוּד מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: 'כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן־אִמֶּךָ'. וְכִי בֶּן אֵם מֵסִית, בֶּן אָב אֵינוֹ מֵסִית?! אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: בֵּן מִתְיַחֵד עִם אִמּוֹ, וְאֵין אַחֵר מִתְיַחֵד עִם כָּל עֲרָיוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה.
 ​
– י –
חֵיקֶךָ. הַשּׁוֹכֶבֶת בְּחֵיקְךָ וּמְחֻקָּה (=שקועה) בְּךָ. 'אפיקיידא' (afichiede) בְּלַעַז.
וְכֵן 'וּמֵחֵיק הָאָרֶץ' – מִיסוֹד הַתָּקוּעַ בָּאָרֶץ.
(יג ז)
פירוש: אשה מכונה 'אשת חיק', על שם שהיא שקועה בחיק בעלה. כמו כן יסוד בנין מכונה 'חיק', על שם שהוא תקוע בחיק הארץ.
נמצאת למד, כי משמעו של הביטוי 'אשת חיקך' אינו האשה של חיקך, אלא 'אשת חיק' שלך.
 

איש ווילנא

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
– ג –​
'מִזְבֵּחַ' – שֶׁל אֲבָנִים הַרְבֵּה; 'מַצֵּבָה' – שֶׁל אֶבֶן אַחַת. וְהוּא 'בִּימוֹס' שֶׁשְּׁנוּיָה בַּמִּשְׁנָה: 'אֶבֶן שֶׁחֲצָבָהּ מִתְּחִלָּתָהּ לְבִימוֹס'. (יב ג)
האי דיבור, לאו רישיה סיפיה, ולאו סיפיה רישיה, ואית לאסתכלא ביה.​
פתח דבריו יאיר, שהמצבה האמורה כאן, כמוה כמזבח עשויה להקריב עליה לע"ז, אלא שהמזבח בנוי מאבנים הרבה, והמצבה – מאבן אחת. וכן כתב בסוף פרשת ואתחנן: 'מִזְבְּחֹתֵיהֶם' – שֶׁל בִּנְיָן; 'וּמַצֵּבֹתָם' – אֶבֶן אַחַת.
וסוף דבריו יעיד, שהמצבה האמורה כאן היא הבסיס שעליו מוצב האליל.
ולהעיר: בפרשת משפטים, בפסוק 'וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם', הבין הרב מובן שלישי ל'מצבה': 'מַצֵּבֹתֵיהֶם' – אֲבָנִים שֶׁהֵם מַצִּיבִין לְהִשְׁתַּחֲווֹת לָהֶם. נמצאנו למדים, כי ג' מובנים ל'מצבה': מזבח, בימוס ואלוה.
כמדומה שדברי רש"י בסוף דבריו שהמצבה היא הבימוס. ודברי רש"י בפרשת משפטים שהם משתחווים למצבה משלימים ומבארים את שיטת רש"י בענין המצבה. 
דהנה הרמב"ן בפרשת ויצא תמה על דברי רש"י שהמצבה הייתה אהובה בימי אבות ונעשתה שנואה כיון שהגויים נוהגים בה לע"ז שלהם ותמה הרמב"ן שהלא הגויים מקריבים גם על גבי המזבח ומה בין מצבה למזבח. ולכך דרך הרמב"ן בדרך אחרת לגמריי בענין המצבה עי' שם. 
ונראה לפרש שרש"י מפרש שהמצבה הגויים משתמשים בה לא רק להקרבה בעלמא אלא נוהגים כבוד בעצם המצבה או להעמיד עליה את העבודה זרה שלהם כדבריו כאן, או שמשתחווים אליה בעצמה וזאת הרחיקה תורה. שלא יעמידו לכבוד המקום מצבה אפילו בתורת מזבח כיון שזה מנהג הגויים לע"ז שלהם [ויש לענין משמעות פנימית שאבן גדולה מתאים שיטעו אחריה לנהוג בה כבוד מה שאין כן מזבח העשוי מחלקי אבנים או מאדמה מובן מעצמו שאינו אלא הגבהה בעלמא]  
 
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
איש ווילנא אמר:
נראה שרש"י מפרש, שהגויים משתמשים במצבה לא רק להקרבה בעלמא אלא נוהגים כבוד בעצם המצבה או להעמיד עליה את הע"ז שלהם כדבריו כאן, או שמשתחווים אליה בעצמה.
.
יש מצבה ויש מצבה. יש מצבה העשויה להקריב עליה זבחים לע"ז, ודינה כדין משמשי עבודה זרה, כמו שפירש רש"י בפ"ק דמסכת ע"ז במשנת 'בונין עמהם בימוסיאות':​
בִּימָה שֶׁל אֶבֶן אַחַת, שֶׁמַּקְרִיבִין עֲלֵיהֶן זְבָחִים לַעֲבוֹדָה זָרָה, דְּהָווּ תַּשְׁמִישׁ דְּתַשְׁמִישׁ לַעֲבוֹדָה זָרָה.
.​
ויש מצבה העשויה להעמיד עליה את הצלם, ואגב הצלם עובדים את האבן, ודינה כדין ע"ז עצמה, כמו שפירש רש"י בפרק רבי ישמעאל במשנת 'אבן שחצבה מתחלה לבימוס':​
מְקוֹם מוֹשַׁב עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁמּוֹשִׁיב הַצֶּלֶם עָלֶיהָ, וְעוֹבְדִין אֶת הַבִּימוֹס עַצְמוֹ כַּעֲבוֹדָה זָרָה.​
.
ובאמת יש לתהות על דברי רש"י בפרשת משפטים: וכי מצינו בשום מקום שעובדי עבודה זרה משתחוים לאבנים?!
 
 

HaimL

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
איש ווילנא אמר:
ובאמת יש לתהות על דברי רש"י בפרשת משפטים: וכי מצינו בשום מקום שעובדי עבודה זרה משתחוים לאבנים?!
איתמר אבני הר שנדלדלו בני רבי חייא ורבי יוחנן חד אמר אסורות וחד אמר מותרות

שנדלדלו - נעקרו מאליהן והשתחוה עכו"ם להם:
 
 

ובכן

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
– א –​
בְּרָכָה וּקְלָלָה. הָאֲמוּרוֹת בְּהַר גְּרִזִּים וּבְהַר עֵיבָל. (יא כו)
כן פירש גם רשב"ם, וכן משמע מתרגום 'יונתן', שפירש: 'חֲמוֹן דַּאֲנָא מְסַדַּר קֳדָמֵיכוֹן יוֹמָא דֵן בִּרְכְתָא וְחִלּוּפַהּ'. אולם לדעת רמב"ן, הרעיון בפרשה זו הוא אותו הרעיון האמור בפרשת נצבים: 'רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת־הַחַיִּים וְאֶת־הַטּוֹב, וְאֶת־הַמָּוֶת וְאֶת־הָרָע':
פֵּרוּשׁוֹ, כִּי אֲנִי נוֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם דֶּרֶךְ בְּרָכָה וְדֶרֶךְ קְלָלָה. וְטַעַם 'לִפְנֵיכֶם', שֶׁתְּבָרְרוּ לָכֶם מֵהֶן מַה שֶּׁתִּרְצוּ. הוֹדִיעַ שֶׁתִּהְיֶה לָכֶם הַבְּרָכָה כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ הַמִּצְוֹת, וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תְּקַיְּמוּ אוֹתָן. וְזֶה, כַּאֲשֶׁר אָמַר עוֹד: 'רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת־הַחַיִּים וְאֶת־הַטּוֹב, וְאֶת־הַמָּוֶת וְאֶת־הָרָע' וְגוֹמֵר.
התרגום יונתן כפירוש רמב"ן, שהרי על 'רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב' - תרגם 'חָמוּן דִי סַדָרִית קֳדָמֵיכוֹן'.
והיינו, כפירוש רמב"ן. ערכתי לפניכם את הברכה והקללה, שתבחרו בברכה.
ובדברי רש"י אין מוכרח כל כך אחרת מרמב"ן, רק זאת - שמדובר בברכות וק' דהר גריזים והר עיבל, ולא בברכות וקללות שנאמרו בכי תבוא אחר אלו.
משה נפתלי אמר:
א. ממדרש רבותינו ז"ל בספרי משמע כפירוש הרמב"ן:
רְאֵה אָנֹכִי וְגוֹמֵר. לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: 'הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה', שֶׁמָּא יֹאמְרוּ יִשְׂרָאֵל: הוֹאִיל וְנָתַן הַמָּקוֹם שְׁנֵי דְרָכִים, דֶּרֶךְ חַיִּים וְדֶרֶךְ מָוֶת, נֵלֵךְ בְּאֵיזוֹ מֵהֶן שֶׁנִּרְצֶה, תַּלְמוּד לוֹמַר: 'וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים'.
רשב"ם יכול לומר שהספרי הוא דרש, ואינו מכריח דבר לענין פירושו - שהוא הפשט.
משה נפתלי אמר:
ב. לכאורה, הפסק הפרשה מופת חותך הוא לפירוש הרמב"ן:
הסכין שלך קהה מידי, לטעמי.
 

ובכן

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
– ד –​
לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן. לְהַקְטִיר לַשָּׁמַיִם בְּכָל מָקוֹם, כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר.​
דָּבָר אַחֵר: אַזְהָרָה לְמוֹחֵק אֶת הַשֵּׁם, וּלְנוֹתֵץ אֶבֶן מִן הַמִּזְבֵּחַ אוֹ מִן הָעֲזָרָה. (יב ח)
קשה לי, א"כ הוי לאו ד'לא תעשון כן' לאו שבכללות, ומדוע לוקין עליו?​
לאו דהקטרה בחוץ, כבר נאמר להדיא בפרשת אחרי.
נמצא שבפסוק זה יש רק לאו אחד, הגם שיש בו שני פשטים.
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
ובכן אמר:
לאו דהקטרה בחוץ, כבר נאמר להדיא (בפרשת אחרי) [בפרשתין].
נמצא שבפסוק זה יש רק לאו אחד, הגם שיש בו שני פשטים.
נמצאנו למדים סייג לכלל של 'אין לוקין על לאו שבכללות' (סייג שעד הנה לא שמענוהו), לאמר:
איסור חדש הנאסר באזהרה אחת עם שאר איסורים שהם שנויים או משולשים, אינו נחשב 'לאו שבכללות' ולוקין עליו.
אשריך שנתקיים בך מקרא שכתוב: 'תורת אמת היתה בפיהו'.
 
 

ובכן

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
ובכן אמר:
לאו דהקטרה בחוץ, כבר נאמר להדיא (בפרשת אחרי) [בפרשתין].
נמצא שבפסוק זה יש רק לאו אחד, הגם שיש בו שני פשטים.
נמצאנו למדים סייג לכלל של 'אין לוקין על לאו שבכללות' (סייג שעד הנה לא שמענוהו), לאמר:
איסור חדש הנאסר באזהרה אחת עם שאר איסורים שהם שנויים או משולשים, אינו נחשב 'לאו שבכללות' ולוקין עליו.
אשריך שנתקיים בך מקרא שכתוב: 'תורת אמת היתה בפיהו'.
עיין כריתות ד:-ה.
 

גבריאל פולארד

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
 – ד –
לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן. לְהַקְטִיר לַשָּׁמַיִם בְּכָל מָקוֹם, כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר.
דָּבָר אַחֵר: אַזְהָרָה לְמוֹחֵק אֶת הַשֵּׁם, וּלְנוֹתֵץ אֶבֶן מִן הַמִּזְבֵּחַ אוֹ מִן הָעֲזָרָה. (יב ח)
קשה לי, א"כ הוי לאו ד'לא תעשון כן' לאו שבכללות, ומדוע לוקין עליו?
אדרבה, קושיא זו מתורצת בקושיא נוספת.
דהרי הגמ' בהשוחט והמעלה מחפשת מקור לאזהרה לשחוטי חוץ ולא מביאה מכאן.
ועמד בזה הגרי''פ פערלא על רס"ג בל''ת קעד. 
וכתב לתרץ דתוס' בזבחים שם הק' מ''ט בעי' אזהרה הא כרת לא בעי אזהרה, ותי' דכוונת הסוגיא לחפש אזהרה למלקות.
ולפ''ז א"ש שהגמ' לא הביאה הפס' דלא תעשון כן דהוי לאו שבכללות, עכת"ד הגרי''פ

וא"ש היטב
 

גבריאל פולארד

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
ביאור על ספר המצוות לרס"ג (הרב פערלא) לאוין ל"ת קעד
ומיהו אפשר ליישב קצת דבריהם ז"ל ע"פ מה שהוקשו התוס' שם (בר"פ השוחט והמעלה) בעיקר הסוגיא דהתם דאמרינן בשלמא העלאה כתיב עונש וכתיב אזהרה. עונש דכתיב וכו' אזהרה דכתיב השמר לך פן תעלה עולותיך וכו'. אלא שחיטה בשלמא עונש דכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו'. אלא אזהרה מנ"ל וכו'. והקשו התוס' דהא (בריש פרק אלו הן הלוקין) אמרינן דקרבן וכרת לא בעו אזהרה. וכתבו לתרץ וז"ל ונראה לפרש דהא דבעי הכא אזהרה מנ"ל היינו משום דחשיב ליה בין הלוקין במתניתין דפרק אלו הן הלוקין השוחט והמעלה בחוץ. ולא אמתניתין דהכא קאי עיין שם בדבריהם.

ולפ"ז אפשר לומר דודאי בכלל קרא. דלא תעשון כן לשם אלקיכם גם שחיטה והעלאה בחוץ. וכמו שפירשו רש"י והרמ"ה ז"ל וסייעתם. אלא דכיון דגם מוחק את השם ונותץ אבני מזבח וכיו"ב בכלל אזהרה זו. אי לא הוה נפק"ל לשוחט ומעלה בחוץ אזהרה מיוחדת בפ"ע ממקום אחר. הו"ל למימר דהו"ל לאו שבכללות ואין לוקין עליו. ואף על גב דלענין העלאה כבר יש לנו אזהרה מיוחדת מקרא דהשמר לך פן תעלה וגו' ובודאי לוקין עליו. מ"מ על שחיטה ומוחק את השם ואינך אחריני לא היו לוקין. והו"ל דומיא דלאו דלא יאכל כי קודש הוא דדרשינן מיניה כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו. שכולל הרבה פסולים שבאו בהם ג"כ בכתוב מלבד זה אזהרות פרטיות. כמו פגול נותר וטמא שלוקין עליהם כמבואר במתניתין דר"פ אלו הן הלוקין. ומ"מ לענין שאר האיסורין שנכללו בכלל לאו זה חשבינן ליה לאו שבכללות ואין לוקין עליהם. כמבואר בפ"ב דפסחים (כ"ד ע"א) עיין שם. והכא נמי אף על גב דלאו דלא תעשון כן כולל נמי העלאה שלוקין עליו משום הלאו המיוחד בה. מ"מ שאר איסורין הנכללין בו היה לנו לומר דאין לוקין עליהן משום דהו"ל לאו שבכללות. ואנן מהדרינן לאשכוחי אזהרה פרטית שיתחייב עליה מלקות כדתנן בפ"ג דמכות. ולזה מסיק דאזהרה למלקות לא נפק"ל לשוחט בחוץ אלא בהיקישא או בג"ש מהעלאה. אבל לעולם שפיר י"ל כמש"כ בפירש"י והרמ"ה ושאר ראשונים דגם שחוטי חוץ בכלל קרא דלא תעשון כן לשם וגו'.

ומאי דאמרינן (בפרק בתרא דמכות) דמוחק את השם ושורף עצי הקדש לוקה משום לאו דלא תעשון כן וגו'. וכן מתבאר מתוספתא (פ"ג דמכות) עיין שם. היינו לבתר דשמענו אזהרה לשחוטי חוץ ממקום אחר. וא"כ אייתר ליה לאו דלא תעשון לאזהרה למוחק את השם ושורף עצי הקדש וכיו"ב ללקות. דתו לא חשיב לאו שבכללות. אף על גב דפשטיה דהך קרא כולל נמי שוחט ומעלה בחוץ. כמש"כ רש"י ושאר ראשונים ז"ל שהבאת
 

בן עזאי

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
לא נודע מקומו איו.
יותר מזה דשנינו בספרי [דברים פסקא צג ופסקא קמט] אין לי אלא חקירות, בדיקות מנין, תלמוד לומר והנה אמת נכון הדבר, וכ"ה ברש"י סנהדרין מא: ד"ה הא דאורייתא.
 

הצעיר שבחבורה

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
– יא –​
'וְשָׁאַלְתָּ' אֵינוֹ מִן הַמִּנְיָן, וּמִמֶּנּוּ לָמְדוּ בְּדִיקוֹת. (יג טו)
לא נודע מקומו איו.
ובפירושו לתלמוד כתב
סנהדרין מ א
ודרשת וחקרת - משמע יפה יפה (יפה), ושאלת לא משמע חקירה אלא עד דכתב היטב בהדיה - הא תלתא, ובעיר הנדחת כתיבי, וביחיד העובד עבודה זרה כתיב ודרשת היטב - הא תרי, דאילו ודרשת בלא היטב - משמע דרישה מעליא, ובעדים זוממין כתיב ודרשו השופטים היטב והנה עד שקר העד - מזהירך הכתוב לדרוש היטב את עדים האחרונים המזימין את הראשונים - הרי שבע חקירות.
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
גבריאל פולארד אמר:
הגמ' בהשוחט והמעלה מחפשת מקור לאזהרה לשחוטי חוץ ולא מביאה מכאן. ועמד בזה הגרי''פ פערלא על רס"ג בל''ת קעד.
עיי"ש שכתב דקושיא זו קשה ביחוד לרש"י ז"ל. אמנם לכאורה לא דק, דרש"י לא הזכיר כי אם העלאה ולא שחיטה, דז"ל: 'לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לְהַקְטִיר לַשָּׁמַיִם בְּכָל מָקוֹם'.
 
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
משה נפתלי אמר:
יש לתהות על דברי רש"י בפרשת משפטים: וכי מצינו בשום מקום שעובדי עבודה זרה משתחוים לאבנים?!
.
הנה זה לשון רש"י שם:​
הָרֵס תְּהָרְסֵם. לְאוֹתָם אֱלֹהוֹת: מַצֵּבֹתֵיהֶם. אֲבָנִים שֶׁהֵם מַצִּיבִין לְהִשְׁתַּחֲווֹת לָהֶם:​
ויתכן דתבת 'להם' אינה רומזת אל האבנים כי אם אל האלילים, וכלומר, הם מציבים אבנים להשתחוות עליהם לאליליהם.
 
 
חלק עליון תַחתִית